ה
מטבח הדרוזי תמיד היה כל כך קרוב אך עם זאת כל כך רחוק. נכון, יש פה ושם איזה קייטרינג או סיורים שכוללים עלי גפן ופיתה עם לבנה; אבל סעודה אותנטית של ממש, עם כל הטקס ומנות במשקל כבד דוגמת מנסף, מלפוף וסינייה (בקיצור: בשררררר), אי אפשר היה ממש לאכול. לכן כה התרגשנו לשמוע שמדליית אל־כרמל יוצאת הבשורה, ולראשונה גם שומרי כשרות יוכלו להתארח בביתה של משפחה דרוזית וליהנות מארוחה מסורתית תחת ההשגחה של צהר.
מאחורי היוזמה עומד פול ניירנס, בחור אוסטרלי אוהב אדם ואוכל, והבעלים של "גליל EAT". כבר כמה שנים שהוא משתף פעולה עם משפחת בסייס ולאחרונה הם החליטו להרחיב את הכנסת האורחים ולהגיע עם נפלאות המטבח הגלילי אל קהלים חדשים, ועל הדרך לגרום להם להכיר באופן כל כך טבעי ובלתי אמצעי את ההיסטוריה והתרבות המקומית.
מאחר שלא מדובר בסתם ארוחה במסעדה אלא בחוויית אירוח של ממש, המפגש מתחיל בשיחה בת חצי שעה שבה אנחנו פוגשים את המארחים וואג'י ואמירה בחצר ביתם. על תה וקפה הם מספרים לנו אודות הכפר (הידעתם שנפתלי הרץ אימבר כתב את "התקווה" בדליית אל־כרמל?) ועל אורח החיים הדרוזי. כדי להרגיש את האוכל הכי מקרוב שיש, אפשר להפשיל שרוולים, להתחיל לגלגל עלי גפן, לערבב תבשילים ולקצוץ סלטים. הממהרים, או אלו שפחות מתחברים אל השף הפנימי שבתוכם, מוזמנים לדלג ולעבור ישר אל האירוע שלשמו התכנסנו: הארוחה.
על השולחן חיכו לנו צלחות עמוסות כל טוב. מנזלה הוא תבשיל חצילים עם גרגירי חומוס, עגבניות וחוביזה. קראו לו "הגרסה הדרוזית הטבעונית לחמין" או "חמישים גוונים של חום", כך או כך הוא היה מתובל היטב ומחמם נפש. המשכנו למנסף. צלחת אורז רך־רך־רך שבושל בתוך מרק וסונן לאחר שספח אליו את כל הטעמים של הציר, מעליו פזורות חתיכות בשר בקר נימוחות לא פחות. הסינייה הוא מגש של אוכל עם טחינה, התצורה המוכרת יותר שלו היא של קבב אך כאן הגישו אותו ככרובית מטוגנת עטופה בטחינה גולמית. אי אפשר כמובן בלי עלי גפן תוצרת בית ממולאים בתערובת של אורז ועגבניות ולצידם גם קישואים שמולאו בבשר טחון. והיו גם סלט טאבולה עם טונות של ירק טרי ורענן ותבשיל פריקה כאילו סתמי אבל כזה שאי אפשר לסיים. בכלל, רוב המנות כאן לא מאוד אסתטיות ובטח לא מוקפדות כפי שהורגלנו לצרוך במסעדות פיין דיינינג, אבל כמה פשוט – ככה טעים.
באופן שלישראלים הוא מעט משונה, על השולחן בלט בחסרונו העוף. ידעתי שכבש, שגידולו מתאים כל כך לאקלים הארצישראלי, הוא הבשר של המטבח הערבי ובכל זאת התפלאתי לגלות עד כמה התרנגולת נעדרת. שהרי גם פרות הגיעו לכאן בשלב מאוחר יותר ובכל זאת הבקר כיכב. עוד עניין מפתיע היה לגלות שבמשך השנה הדרוזים אוכלים בעיקר צמחוני ואת החלבון שלהם הם צורכים מגידולי אדמה. הכבש שמור לאירועים מיוחדים כמו סעודות חג, חתונות וכמובן סולחות. אומנם לא תמצאו תופעה כמו "דרוזי צמחוני" וכולם פה קרניבורים, אבל הריגת בעל חיים כשאין לכך צורך אמיתי נוגדת את האמונה שלהם. כך גם קצביות לא נוהגות להקפיא בשר, שכן זה נחשב לזלזול בחיי החיות. התוצאה היא שכמעט אין כאן גידול מסחרי והשחיטה מתבצעת לצריכה מיידית, לרוב לשימוש עצמי. לכל משפחה דרוזית שמכבדת את עצמה יש שני מקררים: האחד רגיל והשני ריק ממדפים ומיועד אך ורק לאחסון בשר הכבש העצום, משחיטתו ועד לסיום אכילתו, עניין שיכול להימשך אפילו חודש.
מבחינת לוגיסטיקת הכשרות, נבנה כאן לצורך כך מטבח נפרד ביחידה סגורה בחצר של המשפחה והיא נשארת נעולה במשך היומיום. התכנון הוא שבהתחלה יגיע משגיח צמוד בכל פעם שתתארח קבוצה שומרת כשרות ובהמשך יבחנו את תדירות הגעתו לאור הצרכים.
מי שמעוניין להמשיך ולהעמיק בחיי המקומיים יכול להשתתף בפעילויות מיוחדות שנערכות לפי עונות השנה כגון מסיק זיתים, עישון פריקה או ליקוט עשבי חורף. בהרבה מובנים החיים המודרניים הובילו אותנו להתנתק מהאדמה, והאירוח הדרוזי, העתיק והשורשי הוא דרך מופלאה לחדש את החיבור אל הטבע.
לסיום, קינחנו עם קפה שחור חזק ובסבוסה, עוגת סולת רכה ואוורירית עם סירופ סוכר וריח משכר, ונפרדנו מאמירה בחיבוקים ועם תמונות לסטורי. שהרי ידוע: אין כמו אוכל לקרב בין אנשים.
לתיאום קבוצות של עשרה אנשים ומעלה אפשר לפנות אל galileat.co.il עלות לאדם: 320 ₪
