אהיה כנה: לא חשבתי שאוהב את ״העלילה״, שמוגדר כמותחן מסתורי פסיכולוגי, ורשימת הסופרלטיבים הארוכה בכריכה האחורית ודאי לא עזרה להפיג את המחשבה הזו. מה שכן עזר לי לשנות את אותה הדעה, הייתה הקריאה בספר עד סופו. ולמה לא חשבתי שאוהב אותו? מפני שהעלילה שהובטחה, שנמצאת כבר בכותרת הספר ובמרכזו, הייתה גנרית להחריד בהתחלה, והיה נדמה שלעולם לא תתפתח למה שהובטח שתהיה.
ג'ייקוב (או ג'ייק) הוא סופר שמאז ההצלחה של ספר הביכורים שלו הוא מלקט אחר השאריות של הצלחתו הזמנית, ובגלגולו הנוכחי הוא מוצא את עצמו מורה לכתיבה יוצרת בקולג׳ מנומנם. ג׳ייק מאוד ספקן באשר ליכולת שלו להשפיע על התלמידים ובכישרון שלהם עצמם, עד שהוא מגלה שלתלמיד השחצן מכול, אוון, יש סיפור לא פחות ממדהים, ומיד מתקנא בו. למזלו, או שלא, התלמיד שלו מוצא את מותו תקופה קצרה לאחר התוכנית וג׳ייק מחליט לגנוב לו את הסיפור, מה שכמובן מוביל לשרשרת אירועים שקשה לחזות או לנחש את סופם.
דמותו של ג'ייק, ואף אחת מהדמויות האחרות למעשה, אינן זכירות. הן שבלוניות, כמקובל בסוגה, אבל כולן מצליחות להפתיע. אולי האנשים בסיפור הם כל כך בלתי זכירים כי הדמות העיקרית היא העלילה, או העלילות. הראשונה, העלילה של הסיפור של ג'ייק עצמו, שמובאת לנו כבר מהעמוד הראשון, והשנייה, העלילה בתוך העלילה. היא מסופרת לנו, הקוראים, רק בשלב מתקדם בספר. בדרך כלל, אחרי בילד־אפ כל כך משמעותי, מעטים הסיכויים שהעלילה המסתורית תעמוד בציפייה, אבל היא עומדת בה בכבוד. יותר מזה – ברגע ששתי העלילות מתחברות, השלם בהחלט גדול מסך חלקיו.
הסופרת, שפועלת בזירת הספרות תקופה ארוכה, הצליחה לצאת ממלכודת השבלוניות בכתיבה על כותבים שאינם מצליחים לכתוב. זו סוגה שקל ליפול בה, בעיקר בגלל העיסוק העצמי המנופח שיכול לבוא עם הנושא, אבל למרבה המזל אין לה כל זכר בסיפור הזה. אולי כי מעבר לעלילה המותחת יש אזכורים לסקנדלים דומים דוגמת ג'יימס פריי וספרו "מיליון רסיסים קטנים", ביקורת על תוכניות כתיבה יוצרת, ביקורת על עולם הספרות העכשווי, נושא משבר הספר השני, והרבה הומור על החשיבות העצמית של הסופרים וייסוריהם. וכך, אף שלעיתים ייצוג ההערצה וההצלחה של ספר בעולם של ימינו נדמית כיום כחלק מסוגת המדע הבדיוני, ההתעסקות בעולם הספרות נעימה וקורצת במודע לחובבי כתיבה וספרות.
בעודו מתראיין בעוד אירוע ספרותי רב נרשמים, נשאל ג'ייק מאין לקח את הרעיון לספר ועונה בעצמו: "אני לא חושב שרעיונות, אפילו רעיונות גדולים, הם משהו שקשה כל כך למצוא", אבל האמת היא שהוא חיכה לרעיון שנים רבות לאחר שני הספרים שכתב, שזכו להצלחה בינונית. עכשיו, משהגיע אליו, האם יש לו זכות להתייחס לאותו רעיון כשלו, במיוחד לנוכח העובדה שאם לא יכתוב אותו, הסיפור ייעלם לעד? ובכלל, מהו סיפור? מתי זה בסדר, אם בכלל, לגנוב את סיפור חייו של אדם בשביל להציג אותו לעולם? האם הסופרים, כל הסופרים, אינם אלא כייסי סיפורים של אחרים? באיזה שלב הופכת התהייה משאלה של קניין רוחני לשאלה של עוולה מוסרית? כל אלו הן לא שאלות שנענות בתום הקריאה בספר, אבל בהחלט צצות לאורכו. ובשילוב העלילה והטוויסטים שבספר, זה בכלל לא מעט.
