מעטות סדרות הקומדיה שמצליחות להישאר איכותיות לאורך זמן. בדיחות שפעם היו מצחיקות הופכות לישנות ומעופשות, דמויות שפעם היו חדות נעשות קהות או מוגזמות להחריד, וקווי עלילה שפעם היו מפתיעים מידרדרים לקלישאתיות מוכרת במקרה הטוב או לקיצוניות מחרידה במקרה הרע. רשימת היצירות שנפלו באופן הזה ארוכה ומרשימה: "משפחת סימפסון" ו"איש משפחה", "פרייז'ר" ו"המשרד". אחת מיוצאות הדופן בסוגה הזו הייתה במשך שנים "פילדלפיה זורחת", שהצליחה להישאר טרייה גם אחרי עשר עונות. אבל עם שידור העונה ה־16, גם החובבים המושבעים ביותר מוכרחים להודות בצער: זה נמרח.
פילדלפיה זורחת היא שילוב מרתק בין קומדיית מצבים לקומדיה שחורה משחור. היא מספרת על ארבעה חברים אנוכיים ובלתי מוסריים להחריד שמנהלים פאב כושל: מאק (רוב מקאלהניי), צ'רלי (צ'רלי דיי), דניס (גלן האוורטון) ואחותו התאומה די (קייטלין אולסון). בעונה השנייה הצטרף גם פרנק, אביהם המוזר, השעיר והעשיר של דניס ודי (דני דה־ויטו). יחד, הגיבורים שלנו נכנסו לאינספור סיטואציות הזויות, רעות ונהדרות, כאשר לרוב הם פועלים תחת העקרונות של יוצרי סיינפלד: "בלי חיבוקים, בלי ללמוד שום דבר".
במשך שנים ארוכות, הפורמולה הייתה מושלמת. העלילות עסקו לעיתים בנושאים שוליים ולא חשובים לחלוטין כמו גיחה קורעת לפארק מים או מאמץ נואש של החבר'ה להיות מוכנים לביקורת של מחלקת הבריאות העירונית, ולעיתים התמודדו ישירות עם הסוגיות החמות ביותר בארה"ב, כמו גזענות, סקסיזם, הפלות, הטרדות מיניות וענייני להט"ב. גם הפרקים האלה תמיד היו אבסורדיים ומצחיקים וכיפיים להפליא, אך באותו זמן הם בדרך כלל הצליחו לגעת בשורש של העניין ואפילו להפיק כמה מסרים אמיתיים אחרי כל השטויות. באופן הזה, פילדלפיה זורחת דומה קצת לאחותה הגדולה והמצוירת, סאות' פארק, שתמיד נהנתה לעסוק בפצעים הפתוחים ביותר של החברה ואז לזרות עליהם טונות של מלח.
מעבר לכתיבה החדה, החוזק הגדול ביותר של הסדרה הוא הקאסט: מקאלהניי יצר את הסדרה ופיתח אותה עם חבריו הטובים דיי והאוורטון. לפי כל העדויות (וסצנות מאחורי הקלעים), על הסט יש אחווה נדירה וחברות עמוקה שמולידות שיתופי פעולה קומיים פוריים ומוציאים את המיטב משחקנים כמו דה־ויטו, שחקן ותיק מאוד שפתאום קיבל הזדמנות לפרוח בגילום הדמות ההזויה ביותר עלי אדמות.
מצד אחד, העונה החדשה ממשיכה בדרך הזו. הפרק השני, לדוגמה, נפתח בתאומים כשהם יושבים במסעדה עם פרנק ומנסים לשכנע אותו בעורמה להחזיר אותם לצוואה שלו, בזמן שהוא עסוק בניסיון לפתוח קופסת שימורים של אנשובי – בעזרת אקדח טעון. הפרק נקרא "פרנק יורה בכל אחד מהחבר'ה". מצד שני, גם בפרק הזה משהו פשוט לא מהודק. עייף. כמעט גוסס. הבדיחות לא נוחתות עד הסוף, השיגעון לא מגיע לקיצוניות של פעם. אולי זה כי מקאלהניי כבר הספיק ליצור שתי סדרות אחרות ושפויות יותר ("מית'יק קווסט" ו"ברוכים הבאים לרקסהאם"), אולי זה כי גם שחקנים אחרים מתקדמים לכיוונים אחרים, ואולי באמת נגמרו להם הרעיונות.
העונה ה־16 של פילדלפיה זורחת עדיין מצחיקה יותר מרוב הקומדיות האחרות שמשודרות כיום בטלוויזיה. אבל ארבעת הפרקים הראשונים שלה מעידים על עייפות שקשה להאמין שהיא תוכל להתאושש ממנה. לא מומלץ לצופים חדשים לפתוח בה, אך אוהדים ותיקים ודאי ייהנו ממה שנשאר.
פילדלפיה זורחת, עונה 16, yes
