אם הלכתם ברחובות ירושלים בשנה האחרונה כנראה נתקלתם בהן – מדבקות לבנות, מרובעות, בגודל אחיד של 10 על 10 ס"מ, ועל כל אחת מהן שיר קצר מאוד. לפעמים אפילו רק שורה אחת. על המדבקות האלה חתומה קבוצת משוררים שנקראת "מקליפות עושים ריבה". בערב שירה קטן בחנות הספרים תרשישה בירושלים התקבצה הקבוצה "לחגוג" את סופה העצוב של חנות הספרים העצמאית, שעומדת לקראת סגירה בימים אלו, וגם לדבר קצת על שירה ומדבקות.
בקבוצה חברים אילה אלבאז (40), נשואה ואם לחמישה, עובדת סוציאלית קלינית, סופרת ומשוררת; חרות לוביץ (24), מורה לספרות ומדריכת טיולים, מפיקה ומנחת אירועי תרבות של "משיב הרוח", שהוציאה השנה את ספר השירה הראשון שלה; ויגאל יוסיאן (41) מאייר, לומד ומנחה סדנאות. "הרעיון היה להנגיש שירה לאו דווקא למי שצורך שירה, להפוך את הרחוב למרחב אמנותי", אומרת אילה. "אני עומדת ברמזור ואני יכולה להסתכל על פרסומת או שאני יכולה לקרוא שיר. למה לא שיר? אנחנו מנסים להביא התבוננות לתוך מרחב שאין בו התבוננות".
המדבקות הלבנות האלה, או "הקליפות" כמו שהקבוצה קוראת להן, חתומות רק בראשי תיבות ובלוגו הקבוצה. בפינה השמאלית של כל מדבקה מצוין גם המספר שלה, לפי סדר הדפסתן. לא מזמן חגגה הקבוצה את הקליפה המאה. "היא ריקה", היא מראה לי את הקליפה. "כאן במפגש אנחנו מביאים עטים ונותנים לאנשים לכתוב. גם ברחוב הדבקתי אותה עם עטים, ואנשים כתבו את הקליפה שלהם. אנחנו בעד שיתופיות. ובערבי שירה יש מפגש עם הקהל וגם עידוד של הקהל לכתוב".
הקהל במפגש מגוון להפליא: צעירים מקועקעים, נערות חרדיות ביישניות, חובבי שירה ודתיי רצף – כולם מצטופפים יחד, מקשיבים, כותבים וקוראים את מה שכתבו על המדבקות הריקות. המגוון הזה מצליח לייצג משהו מדויק מאוד בתמהיל של חבורת הליבה של "הקליפות". שלושתם ירושלמים, את שלושתם קשה להכניס למגרות ושלושתם נמצאים על הרצף הדתי במובנו הרחב. אילה היא חוזרת בתשובה מבית חילוני. יגאל בא מרקע חרדי, למד בפוניבז' ועשה סיבוב בבני־ברק עד שהגיע לירושלים. גם חרות איפשהו על הרצף הדתי. הם הכירו לפני שנה במפגש אמנים שארגן מוסד יד בן־צבי. ארבעים אמנים היו שם, ודווקא ביניהם נוצר חיבור. משם גם הגיע השם "קליפות" – מתוך התרסה להקשר הקבלי שרואה בקליפות את המיותר והמפריע. לדעתם דווקא אפשר להכין ממנו מאכלים חביבים "כמו ריבה", הם צוחקים, והם אימצו את המילה מתוך הרצון המשותף להתעסק בכל מה שלא נכנס לקטגוריות, תלוש, ונוגע בשאריות מהעבר של כל אחד מהם.
"ישבנו לחומוס ודיברנו על כתיבה", מתאר יגאל את רגע הולדתו של הרעיון, "ועל זה שיכול להיות מוצלח שדווקא קבוצה מגוונת תפרסם טקסטים, בלי שמות משוררים על השירים, אלא רק בחתימה של הקבוצה. כי מה שגבולי בשביל מישהו אחד, לא מגיע לקצה של מישהו אחר. ואז אולי משהו שלי קשה להגיד בעצמי, כשהקבוצה מפרסמת אותו הוא יכול לקבל מקום. משם התחיל הרעיון".
איפה השירים של הקבוצה מבטאים את הגבולות האלה?
חרות: "זה חלק ממה שמייצר את התכנים של הקליפות. את כולנו מעניין להתעסק בתפר בין מה שקודש למה שחול. בין דברים שמותר להם להיאמר לדברים שאסור. עד כמה אנחנו יכולים לשחק בטקסטים מקודשים, אילו נושאים אנחנו יכולים להעלות. כל אחד מאיתנו פוגש את הדברים האלה מכיוון אחר".
יגאל יוסיאן: "הגענו עם המדבקות להפגנות במוצאי שבת, בלי להיכנס למה שאנחנו חושבים עליהן. פשוט באנו וחילקנו. אנשים שאלו, רגע, זה בעד? זה נגד? היו אנשים שחשדו: מה אתם מנסים למכור לי? לקחת לי? אנחנו לא מוכרים כלום חוץ משירה"
תנו דוגמה למשהו כזה שהעסיק אתכם.
"הבאתי פעם שני ציטוטים של ישעיהו הנביא שהיו מוצלחים בעיניי".
אילה: "אבל אותי זה הטריד כשבאתי להדביק את המדבקות האלה בשכונה חרדית, כשאני יודעת שזה טקסט שטעון גניזה אם יקלפו את המדבקה".
יגאל: "מצד שני, יש לנו מדבקות עם 'א־לוהים', 'א־לוקים' ושם ה' לכל סוגיו, ואנחנו מסתדרים".
המדבקות הלבנות פשוטות למדי: ריבוע לבן עם כמה שורות שחורות. אי של שקט פשוט ברחוב הצבעוני והרועש, לדבריהם. על חלק קטן מהמדבקות יש גם איורים קטנים של יגאל. גם הם נחשבים בעיניהם לסוג של שירה.
איך הגעתם לרעיון המדבקות דווקא?
אילה: "הבן שלי לומד בישיבה חרדית בפולרנטין, יצאתי לשיטוט שם, ומתוך הקירות והגרפיטי ואמנות הרחוב הגיע הרעיון שזה מה שאנחנו רוצים לעשות – לשים את האמנות הזאת ברחוב, כי זאת כתיבה מאפשרת יותר, חמורה פחות, מוקפדת פחות מספר שירה. הדפסנו את הסדרה הראשונה, עשר מדבקות עם שירים שלנו, ויצאנו לסיבוב הדבקה".
חשבתם גם איזו מדבקה אתם מדביקים איפה?
אילה: "כשאני מדביקה בשכונות חרדיות אני מסננת".
יגאל: "הלכתי למאה שערים ביום חמישי אחד כדי להדביק, והיו כמה מקומות שוויתרתי. אני מרגיש שאנחנו מעבדה, שאנחנו בחיפוש: מה מתאים, מה משרת את הטקסט, מה הקונטקסט שמתאים לו".
זה אומר שאתם כן נזהרים לא להגיע לקצה.
חרות: "אנחנו נזהרים לא לשים הכול בפָּנים".
יגאל: "אני חושב שאנחנו מתאמנים בלהיות בשטח הקטן הזה שבכל זאת חופף לכולנו, בשלושה עיגולים דמיוניים. וזה מכריח כל אחד מאיתנו להגיע לקצה העיגול שלו, לא המרכז שלו, ושם נמצאים הדברים הטובים".
אילה: "רצינו טקסטים שעוסקים גם בקליפות של כל אחד מאיתנו. ביכולת להביא קול שקשה לנו אולי להוציא בשם מלא, וככה זה מתאפשר".
אבל בסוף יש בכל זאת ראשי תיבות בשירים. יודעים מי כתב אותם.
חרות: "הייתה התלבטות על עניין השמות. ואני חושבת שהבחירה ללכת על ראשי תיבות הייתה משחק על התפר. מצד אחד אנחנו יודעים שזה שלנו ואנשים שמכירים אותנו יודעים של מי זה, וגם יש ייחוד לכל אחד ואפשר גם לחפש ראשי תיבות שחוזרים על עצמם ולראות את הייחוד שיש לכל כותב. אבל מי שלא מכיר לא יודע".
טוב, זה גם מגן מדו"חות וכאלה.
חרות: "אנחנו פוגשים פקחים ברחוב, ולפעמים הם סבבה עם זה ולפעמים הם אומרים לי לא להדביק על עמודים, ואני מכבדת. אנחנו משתדלים להדביק במקומות שמכבדים את המרחב הציבורי, ולא במקומות שבאים בפנים לאף אחד. לא מדביקים על רכוש פרטי אלא אם כן אנשים מבקשים שנדביק להם על האוטו או משהו כזה. אבל יחד עם זה המרחב הציבורי שייך לציבור. ואנחנו יכולים להשתמש בו גם כדי להכניס קצת תרבות ולא רק לפרסם מוצרים או לתלות שלטים כמו 'החיים נפלאים בלי אינטרנט וסרטים'".
אילה: "זה משהו שמגלים כשמסתובבים להדביק. יש הרבה כתובות גרפיטי שחוזרות".
יגאל: "וכתות. ואינסטלטורים".
אילה: "והרבי מלובביץ'".
אילה אלבאז: "אנחנו עומדים מאחורי השירים שלנו כקבוצה. ברור שיש בינינו הבדלים ולכל אחד יש שפה שונה, אבל עדיין יש קול לקבוצה. כשאנחנו בוחרים שירים, ברור לנו מי מדבר בקול הזה. הפרסום בעילום שם מאפשר לעוד דברים לצאת ולעוד אנשים לפרסם שירים"
מאז שהתחילו עם הפרויקט, העבודה על השירים לא מפסיקה לרגע. אחת לחודש מדפיסה הקבוצה בין 12 ל־15 טקסטים, כל אחד מהם על 50 מדבקות, שמודבקות בעיקר ברחבי ירושלים. בחישוב מהיר זה אומר בין 600 ל־700 מדבקות בחודש שמוצאות לעצמן מקום חדש ברחובות העיר. אחרי ההדפסה, הם עוברים בירושלים ופשוט מדביקים. אילה ויגאל, שמחזיקים רכב, יוצאים למסעות הדבקה מסודרים. לחרות אין רכב אבל יש בתיק שלה חבילות מדבקות שהיא מדביקה בכל מקום שהיא מגיעה אליו. מהסיפורים שהם שומעים, אנשים כבר משחקים "חפש את הקליפה" באזורים מסוימים בירושלים.
"יש פה מחויבות", אומרת אילה, "אבל יש בזה אלמנט מרגיע. אני יוצאת ומחפשת פינה של שקט מהבית, הילדים והעבודה, ופשוט משוטטת בירושלים ושולפת מדבקות – אחת ועוד אחת. ירושלים, כמרחב, היא גם ההשראה וגם הבמה. יש לנו מדבקה שאומרת לירושלים 'סליחה שהפכנו אותך לספר שירה'. זה כל כך מחיה ונותן כל כך הרבה אנרגיות לעוד יצירה ולעוד שיטוט. וכשהערימה מצטמצמת והירח מתרוקן, אני אומרת להם – יאללה, תשלחו שירים. אנחנו אוספים את כל השירים שזרקנו לקבוצה ויוצרים את הדבר החדש הזה. וזאת כל הזמן התרוקנות והתמלאות".
ואז אפשר גם לראות מה קרה למדבקות הקודמות.
אילה: "כן, אני יוצאת למסלול שלי ורואה את המדבקות שהיו. את אלה שהעירייה הורידה, את אלה על ארונות החשמל שצבעו, את אלה שקילפו בסימטריה או שלא בסימטריה. חרות מצאה מישהו שקילף כדי לקחת הביתה, ויש כל מיני דברים שקורים למדבקות".
מה המקום הכי רחוק בארץ שהגעתם אליו?
אילה: "אני הדבקתי במירון, והגענו גם לקריית־שמונה".
יגאל: "במרוקו יש איזו מדבקה".
חרות: "זה פרויקט שיש לו הרבה שליחים. חברים באים ולוקחים מדבקות, ומכרים למחצה פוגשים אותי ברחוב ושואלים אם אפשר לקבל מדבקה. וכל אורח שפרסם שיר אצלנו, אנחנו שולחים לו מדבקות להדביק. זה מרוץ שליחים כזה, והרבה אנשים שותפים בו".
מה הפורמט של המדבקות מאפשר לכם, שלא היה קורה אם הייתם סתם מדפיסים שירים?
יגאל: "הוא מאפשר לנו משהו גמיש. אפשר להדביק, אפשר לחלק, אפשר לשמור. זה גם מה שרצינו לשמור במעבר שעשינו למהדורה של כתב עת – לא הוצאנו סתם ספר, אלא ספר מדבקות תליש, שמתעסק בשאלות שמעלות מדבקות. את רוצה לתלוש את המדבקות? לשמור אותן? לחלק למישהו שאת אוהבת? להשאיר במקום מסוים?
"הגענו עם המדבקות להפגנות של מוצאי שבת, בלי להיכנס למה שאנחנו חושבים עליהן. פשוט באנו וחילקנו. ואנשים שאלו, רגע, זה בעד? זה נגד? ושוב, אנחנו מערערים על התבניות האלה. הייתה שירה לפני כן, תהיה שירה אחרי כן, אנחנו פשוט מציעים שיר. יש אנשים שחושדים: רגע, מה אתם מנסים למכור לי? לקחת לי? אנחנו לא מוכרים כלום חוץ משירה. מתחים פוליטיים ברחוב לוקחים לנו אנרגיה יקרה מאוד, ואולי יצירה יכולה להחזיר את האנרגיה לרחוב".
סליחה שאני שואלת על דברים לא חשובים, אבל מאיפה המימון?
חרות: "עד עכשיו הכול היה מהכסף שלנו. משכורת של מורה, עובדת סוציאלית ואמן".
אילה: "הכסף הוא בקטגוריה של מה שאני קוראת לו 'מס חלומות'".
אבל השירים הם לא רק של הקבוצה. יש גם אורחים.
אילה: "אחרי כמה זמן, כשהבנו שאין לכל אחד מאיתנו תמיד שלושה טקסטים חדשים בכל חודש, אמרנו – בואו נפתח את הקליפות גם למשוררים אחרים. הוצאנו קול קורא, ויותר מ־300 משוררים שלחו לנו שירים. גם משוררים בעלי שם".
חרות: "עד היום הדפסנו אולי שלושים־ארבעים שירים של אורחים".
חרות לוביץ: "בסוף מעניין אותנו הרגע שבו בן אדם מסתכל על מדבקה ברחוב ושואל את עצמו על הטקסט. אם הטקסט מעצבן אותו, יופי. משמח אותו, יופי. הוא עצר וקרא? זאת המטרה. אפשר להתלונן, אפשר להגיב. אתה חושב שזה גרוע? שחסרה שורה? מעולה, קח עט ותוסיף"
והמשוררים ששלחו ידעו שזה פרסום בראשי תיבות?
חרות: "חלקם הסכימו, חלקם לא. ולא מזמן הוצאנו קול קורא נוסף לכתב עת שעומד לצאת בקיץ – אתם מוזמנים לשלוח – דרך אגב, היה 'עליהום' נגדנו: שאנחנו מפרסמים שירה בלי לתת קרדיט, שאנחנו מקטינים סופרים ומשוררים וכן הלאה".
אתם יכולים להבין את הביקורת? אין כסף בשירה, ומה שנשאר למשורר הוא השם שלו. אולי גם יש ציפייה שאנשים יעמדו מאחורי המילים שלהם.
אילה: "אנחנו קבוצה, ועומדים מאחורי השירים שלנו כקבוצה. כפרטים ברור שיש בינינו הבדלים ולכל אחד יש שפה שונה, וכל אחד גם מתעסק ביצירות אישיות, אבל עדיין יש קול לקבוצה. כשאנחנו בוחרים שירים, די ברור לנו מי מדבר בקול הזה. בעיניי, הפרסום בעילום שם מאפשר לעוד דברים לצאת ולעוד אנשים לפרסם שירים וגם לקרוא שירים. יש כאן מילים שאני רוצה שיגיעו כשהן ניטרליות ללב של מישהו. חברה שלי אמרה לי שהיא ראתה שיר של הקליפות והוא הלך איתה כל היום, בלי לדעת מי כתב אותו. כשיש שם של משורר מסוים, יש לי כבר סטיגמה ואני חוסמת את עצמי מלקלוט. כאן יש מקום שמאפשר. הוא גם מאפשר להוריד את האגו. אמנות בלי אגו מאפשרת למילים להיות מתנה לאנשים".
חרות: "צריך לדבר על הפורמט. העמידה מאחורי המילים חשובה, אבל בניגוד לבמות פרסום אחרות, זה פורמט שונה. לא את כל השירים שלי אשים בפייסבוק שלי או בספר, כי זה ציבורי מדי. וכאן זה ממש ברחוב, ויש משהו חשוף ופגיע להניח את זה שם עם השם שלנו ברחוב. זה גלוי לחברים, ומשפחה ומטופלים ותלמידים. והבחירה לחתום בראשי תיבות נותנת לנו את החופש לפרסם במרחב הציבורי מה שאנחנו רוצים, ולא להיבהל מהמחשבה שאולי הם יעברו ברחוב ויראו".
יגאל: "יש לי חבר חרדי שחי בלי אינטרנט, והוא כותב הרבה ולא מסכים לפרסם כלום. יש שיר אחד שממש ביקשתי ממנו לפרסם אצלנו, והוא לא הסכים כי הוא פחד לפרסם, אפילו בראשי התיבות שלו. אז פרסמנו בראשי התיבות שלי. האנונימיות גם מאפשרת, לא רק מעלימה. ואדרבא, מי שרוצה שידעו שזה הוא, שיכתוב באינסטגרם שזה הוא. אפשר להגיב שם, ורואים שראשי התיבות שלו מופיעים על הקליפה".
חרות: "בסוף יש הרבה כתבי עת ובמות פרסום בעולם השירה הישראלי, אז מי שלא רוצה לפרסם אצלנו – זה בסדר".
אתם מוציאים כל חודש הרבה שירים חדשים. הכמות הזאת לא מייצרת משהו שהוא לא רק שירה, אלא "שורות קצרות עם פסיחות"?
חרות: "יש טקסטים שהפכנו אותם למדבקות אבל הורדנו אותם מכתב העת כי הבנו שזה פחות עובד. וברור שזה מעלה את השאלה מה היא שירה. בסוף מעניין אותנו הרגע שבו אדם מסתכל על המדבקה ברחוב ושואל את עצמו על הטקסט, ותוהה עליו. אם הטקסט מעצבן אותו, יופי. משמח אותו, יופי. הוא עצר וקרא אותו? זאת המטרה. יש תלונות? אפשר להתלונן, אפשר להגיב. אתה חושב שזה גרוע וחסרה שורה? מעולה, קח עט ותוסיף שורה. ויש מדבקות שבאמת שינו בהן מילים או מחקו אותן".
מה התגובות שקיבלתם ברחוב מאנשים שראו אתכם מדביקים את המדבקות?
יגאל: "עד עכשיו קיבלתי רק תגובות טובות. אנשים אמרו שהם התחילו לכתוב שירה כי הם פגשו את המדבקות ברחוב, וזה הצליח להוריד להם את רף הביקורתיות, כי הם אמרו 'היי, כזה אני גם יכול'".
אילה: "אני מקבלת המון פידבקים של אנשים שהתחילו לכתוב בזכות המדבקות".
יגאל: "יש פה איזון עדין בין עילגות, בוטות והיסוס ובין יופי. ויש פה מפגש אמיתי שמתרחש ברחוב. שלושתנו ירושלמים וזה מגיע פיזית לאנשים ברחוב בירושלים. הגיעה אלינו מישהי שמצאה מדבקה על סטנדר בשכונה חילונית, וזה פתאום הצית בה משהו".
מה החלום שלכם? לאן תרצו להביא את הקליפות?
אילה: "הפרויקט שלנו תפס בזמן האחרון משהו קצת יותר מובנה. קיבלנו תקציב ממפעל הפיס, והוא יממן את הגיליון הבא של כתב העת, והשאיפה היא להמשיך להוציא עשרה שירים בחודש ופעמיים בשנה לאסוף את השירים לכתב עת עם מדבקות תלישות. אז חוץ מזה שנמשיך לכתוב הרבה יחד, הפנטזיה הבאה שלנו היא לתרגם את המדבקות לערבית ויידיש, כי אנחנו בכל זאת יוצרים ירושלמים. הדבקנו בתל־אביב, בבאר־שבע ובצפת, אבל בסוף ירושלים היא המרחב שלנו וזאת עיר גדולה ומגוונת וצבעונית. אנחנו רוצים לדבר בעוד שפות ולהנגיש את השירה לעוד אוכלוסיות, מתוך הרגישות המתבקשת".
יגאל: "החלום שלי הוא שאנשים שלא מוצאים ביטוי במרחב יקבלו דרכנו השראה. גם לכתיבה וגם לפרסום, בראשי תיבות או לא. העיקר שתהיה כתיבה".
אילה: "ואולי עוד חלום אחרון. כמו ש'נ־נח־נחמ־נחמן מאומן' עשה פרסום שלא ייאמן לרבי נחמן, שיהיו לנו קליפות בכל מקום, עד שיום אחד נהיה ככה עם השירה".
