לינור אברג'יל לא הייתה צריכה להתאמץ הרבה כדי להיכנס לדמות של הרבנית קורקוס בסדרת הקאלט "שנות ה־90" בכיכובה, העוסקת בקורות משפחתו של שלום אסייג. "זה תפקיד שמבוסס על הרבה רבניות שאני מכירה", היא אומרת בחיוך, "כל מיני דמויות שאספתי במהלך השנים". כעת היא מכה שנית עם הדמות בסרט "הילולה", הלהיט הקיצי המבוסס על הסדרה ובמקביל משחקת בסדרה "המדובב" של יס.
הפעם אסייג לוקח את גיבורי ילדותו מטירת הכרמל צעד אחד קדימה. הכול קורה במלחמת המפרץ: סבו המנוח מתגלה אליו בחלום, מפציר בו ללכת להילולת הבאבא סאלי, ומתריע שאם לא ימלא אחר בקשתו יקרה אסון. וכך, הדמויות האהובות מהסדרה נקלעות למסע מופרך דרומה. במקום להגיע להילולה הן נקלעות לעזה ונאלצות להתמודד עם מחבלים שלומיאלים שמנסים לחטוף אותן. מה שמתחיל כסרט קומי חביב מתגלגל למחוזות הפרודיה, עם אינספור קריצות לסרטים ישראליים מוכרים, מגבעת חלפון ועד מבצע אנטבה, בעלילה משוגעת ורוויה בקטעי נונסנס מופרכים.
"הסרט הזה הוא גם וגם וגם", מסכימה אברג'יל. "זה הדבר שאני הכי נהנית ממנו. התפקיד האחרון שעשיתי בתיאטרון היה בהצגה 'מקווה', שקודם שיחקה בו ענת מגן־שבו, זה התפקיד הכי הומוריסטי בעולם. אני קודם כול מצחיקה. מי שרואה את הרילס שלי באינסטגרם יודע שזה המקום הבטוח שלי".
את אסייג היא מכירה כבר שנים. הוא חבר טוב של בעלה, מנהל האמנים אורון כלפון שמנהל גם אותו, והם נפגשו בהופעה שלו. "שלום הוא חבר טוב של אורון, אז כולנו יחד. הוא מקצוען אמיתי ואני אוהבת אותו וגאה מאוד בהצלחה שלו. כשאני איתו אני מרגישה בבית".
אפשר לשער שלצד הפרגונים לסרט תגיע גם הביקורת הקבועה על כך שהוא מנציח סטריאוטיפים על מזרחיים.
"הסרט הזה לא בא להסתתר. הוא בא להגיד את האמת. את מה שיש. האמת מצחיקה, מה לעשות? בסוף הסרט מספר את הסיפור של הסבתות שלנו, של המקום ממנו הגענו. והסיפורים בדיעבד תמיד מצחיקים. בגלל התמימות שהייתה פעם והרצינות מצד שני, בגלל השפה השונה. הכול היה יותר פשוט ופחות מתחכם".
"הסבים והסבתות שלי הגיעו לפה בלי כלום. חוויית הילדות שלי הייתה שצריך לעבוד ולהצליח. לאמא שלי היה חשוב שנשתרש פה כמה שיותר מהר. הסרט מביא גם משהו מהכמיהה הזו"
אלה דמויות שאת זוכרת מהילדות?
"לא כולן. ההורים שלי הם כבר דור אחר. אבל הסבים והסבתות שלי? בוודאי. אני זוכרת שיחות כאלה בבית המזרחי שגדלתי בו. אין מה לעשות, אנחנו שונים. לבתים מזרחיים יש אופי אחר, לא צריך להתכחש לזה. הסבים והסבתות שלי הגיעו לפה בלי כלום, אז הייתה מלחמה על השפה, על הדיבור, על הקריאה. חוויית הילדות שלי הייתה שצריך לעבוד ולהצליח. לאמא שלי היה חשוב שנשתרש פה כמה שיותר מהר. אז הסרט הזה גם מביא משהו מהכמיהה הזו, ובסוף הוא באמת מפגש של כל סרטי הבורקס וכל הדברים שגדלנו עליהם. יש שם כל כך הרבה נונסנס, וזה מצחיק מאוד. היום אין כמעט נונסנס בטלוויזיה".
"הילולה" הוא הסרט הראשון של קרן הקולנוע שומרון שיוצא לקהל הרחב, והוא הוקרן לראשונה בפרימיירה מרגשת ב"מרפסת של המדינה" בפדואל, סמוך לאתר שצולמה בו סצנה מהסרט ליד דגם בגודל מלא של קבר יוסף. והשמועות אומרות שלמרות הלוקיישן הלא שגרתי אנשים צבאו על הדלתות בפרימיירה הזו.
איך היו הצילומים בשומרון?
"היה ממש כיף. לא היה מפחיד אלא די רגיל. קיבלנו שם הכנסת אורחים יפה ונעימה. הרגשתי שאני במקום הכי רגיל, נורמלי וטבעי".
מאז התפרסמה לראשונה ב־1998, לאחר שקטפה גם את תואר מלכת היופי וגם את תואר מיס עולם, אברג'יל (43) לא נחה לרגע. היא המשיכה לדגמן, חשפה פרשת אונס כשסיפרה שסוכן נסיעות תקף אותה, נישאה לכוכב הכדורסל שארונאס יאסיקביצ'יוס והתגרשה ממנו, חזרה בתשובה, נישאה בשנית לכלפון, הביאה לעולם ארבעה ילדים, כיכבה בהצגות ובהפקות ענק, נכנסה לקאסט של "שנות ה־80" ו"שנות ה־90", ואפילו פתחה מותג אופנה תחת השם Banana By Linor.
"ראיתי שקשה לי למצוא בגדים בסטנדרטים ההלכתיים. עזבי את עניין הצניעות, שהיום ממש קשה להשיג בגד צנוע לכתחילה ואת כל הזמן צריכה שפצורים ותוספות. אם את מעל גובה מסוים לא תמצאי בגדים באורך טוב שאת יכולה ללבוש. לנשים גבוהות קשה בעולם האופנה הישראלי כי הכול קצר, הכול בגזרת מיני. אם כבר יש משהו, זו שמלה שחורה שכל השכונה שלך הולכת איתה. רציתי לייצר ליין עם אמירה לא מתנצלת. בגדים שהם בסטייל לכתחילה. חשובה לי הגזרה ואני מקפידה על האיכות של הבדים וזה נורא כיף".
אני פוגשת אותה במתחם הסמוך למקום מגוריה, באחד מימי יולי הלוהטים. לא אחת עוברים על פנינו עוברי אורח ושואלים לשלומה. נדמה שכולם מכירים אותה. "את יפהפייה", אומרת לה אישה מזדמנת, ואברג'יל מסמיקה בחיוך ומשיבה בתודה.
אני רואה אותך עכשיו עם הפאה בחום הזה ושואלת את עצמי אם יש רגעים שאת מתחרטת על אורח החיים הזה.
"מה זאת אומרת? כל הזמן. גם עכשיו אני בוחרת לחבוש פאה. אני בוחרת להתלבש. אז מה אם חם? גם קשה לי לא לענות לבעלי כשהוא מעצבן אותי, אבל גם את זה אני משתדלת לעשות. אנחנו לא באנו לעשות רק את מה שכיף ויפה. באנו לעשות דרך, ואני מאמינה שכל אחד עם עצמו מנסה להיות יותר טוב. אני מאמינה שאם הצניעות מתקיימת מהחוץ אל הפנים, בסוף היא גם מגיעה מהפנים אל החוץ. כמו שמתייחסים אלייך אחרת, ככה את מתייחסת לעצמך אחרת. יש דברים שלא תגידי לעולם עם כיסוי ראש, ויש דברים שלא תעשי כשאת נשואה ודתייה. מכיוון שחייתי בשני העולמות, יש לי בחירה. לא נולדתי לזה, בחרתי בזה, ואני ממשיכה לבחור בכל יום".
ובכל זאת, הרבה פעמים חוזרות בתשובה נוטשות את עולמות היופי שנתפסים בעיניהן כחיצוניים. זה לא מה שקרה לך. את ממשיכה לדגמן את הבגדים שלך, ממשיכה לעסוק בסטייל.
"נכון, כי אני מאמינה שזה העניין. אני לא חושבת שהקדוש ברוך הוא מצפה ממני לשבת על איזה הר, להתבודד ולעשות מדיטציות כל היום. לחזור בתשובה זה להמשיך לעשות את מה שאת עושה – בקדושה. ואם כבר נבחרתי להיות על איזו במה, אז החובה שלי היא גם להפיץ את האור הזה דרכה. כמה נשים כמוני, שמתלבשות צנוע וחוגגות את זה, יש בתעשייה הזאת? אני חושבת שזאת החובה שלי – להראות שאפשר גם לחזור בתשובה, גם להישאר בעניינים, גם לעשות דברים מגניבים, גם לצחוק, גם לשחק, גם לעצב".
יצא לך להפסיד עבודות כי את שומרת שבת?
"בטח. המון. גם היום. הייתי כוכבת בתיאטרון ואמרו לי 'תקשיבי, אין מה לעשות – יש הצגות בשישי בערב, יש הצגות בשבת, ואת לא יכולה לא להיות בהן כי אין מחליפה לתפקיד שאת עושה'. זה לא רק שמירת שבת אלא כל מה שתפקיד תובע ממך. ב'שנות ה־80' אני משחקת רבנית, אז שם זה הרבה יותר פשוט. אבל אני חושבת שיש עניין שחייב לעבור מהעולם, וזו התפיסה שלאישה חייבת תמיד להיות איזו סצנה פרובוקטיבית. אין כמעט סרט בארץ שהוא נקי, וזה משהו שחסר לי פה מאוד. מי אמר שאם את אישה יפה או דומיננטית חייבים לראות אותך מתפשטת? זה חייב לעבור מהעולם מבחינתי. הסרטים הכי מעניינים הם הסרטים שאין בהם את הדברים האלה".
הבחירה של אברג'יל לעמוד על העקרונות שלה עוררה לא אחת עניין ציבורי. השיא היה כשהנחתה את טקס העלאת המשואות ב־2019 כשהיא חובשת מטפחת מנומרת לראשה. השופט בדימוס עודד אל־יגון לא היה יכול לשאת את המראה הזה ובחר לבקר אותה בפוסט: "המגישה חובשת לראשה תרבוש רב־קומות, כמצווה בימים אלה על נשים שומרות מצוות", כתב, ולאחר מכן התייחס באופן מיני לשמלתה.
"לאנשים לא פשוט לראות על המסך מי שיש לה גם פנים וגם מה להגיד", היא משיבה. "מילא שיש לך פנים, אבל לפחות תסתמי. ההתגלגלות של הסיפור הזה הייתה מדהימה. יומיים לפני הטקס הייתה לנו חזרה גנרלית שהייתי בה איומה ובכיתי והייתי עצובה כל כך. הייתי בהיריון, הורמונלית, ועם הכול ביחד לא הבנתי למה עשיתי את זה לעצמי. ואז אמרתי: ריבונו של עולם, תעשה שכל מה שיזכרו מהטקס הזה הוא כיסוי הראש שלי. ביקר לי, זה מה שאמרתי. וכשזה קרה הבנתי את המהלך".
"התרגלנו שלדבר זה מוזר במקום שלשתוק יהיה מוזר. גם היום, כשכבר נחשפנו לתנועת המי־טו ולמסרים כמו 'הבושה עוברת צד', הרבה נשים עדיין בוחרות לא לדבר"
בחרת לא להגיב על זה. נעלמת.
"אני חושבת שהיה שם קידוש השם גדול. וזה קרה דווקא כי לא עניתי ושתקתי. כולם רצו לראיין אותי, כולם רצו שאבוא לאולפנים. לא הגבתי במילה אחת, ואין אדם שלא פנה אליי – מהגננת שלי ועד ראש הממשלה. הייתי צריכה להחליף את המספר שלי".
הסיפור הזה גם הפך בסוף לסיפור פוליטי על הדתה ועל הפחד ממנה.
"אני לא חושבת שזה היה סיפור פוליטי. זה היה יותר סיפור סקסיסטי. מיזוגני. בחיים לא קיבלתי כזו כמות של אהבה מכל העולם. היו לזה הדים גם חודשים לאחר מכן. המון נשים שמו כיסויי ראש בתמונת הפרופיל שלהן. אפילו גברים. אני זוכרת את אברי גלעד באחת התוכניות שלו יושב בכיסוי ראש. זה באמת היה מצחיק ואני מודה על זה".
כשבוחנים את ההכרעות בחייה של אברג'יל, כולל התחנות הקשות ביותר, מגלים שזו לא הפעם הראשונה שהיא מצליחה לעורר דיון ציבורי. הרבה לפני עידן המי־טו היא דיברה בפתיחות על אונס שחוותה. האם היה בכך אומץ? היא לא יודעת לענות. "אני פשוט כזאת", היא אומרת. "בבית חינכו אותי להגיד מה מפריע לי ולדבר. עם אמא מאוד חזקה וסבתא מאוד חזקה, שרשרת של לוחמות. לימדו אותי שאם עושים לך עוול את חייבת לצעוק, לכן זה נראה לי בזמנו לגיטימי ומתבקש. לא ישבתי וחשבתי לפני כן, בכלל לא הייתה לי התלבטות. סיפרתי על האונס מיד אחרי שעברתי אותו. עבר זמן עד שזה התפרסם, כי היה צו איסור פרסום, אבל לא הסתרתי את זה.
"האמת שהנורמה הפוכה. התרגלנו שלדבר זה מוזר, במקום שלשתוק יהיה מוזר. גם היום, כשכבר נחשפנו לתנועת המי־טו ולמסרים כמו 'הבושה עוברת צד', הרבה נשים עדיין בוחרות לא לדבר. אני מרצה בארץ ובעולם על הסיפור שלי, ואני יכולה לספור על שתי ידיים את האנשים שהרימו יד ושיתפו בסיפור דומה על עצמם. אנשים מפחדים לדבר עם עצמם, שלא לדבר על שיתוף אחרים. אנשים מעדיפים לטאטא את כל מה שכואב, ולא מבינים שזה ירדוף אותם כל החיים. אין דבר כזה לטאטא. אחר כך זה יושב עליך כמו צל. וזה יבוא אליך ברגעים הכי טובים והכי קשים שלך. אין מי שאין לו סיפור, ואין אחד שלא סוחב איתו כאב. השאלה היא מה עושים עם זה.
"באנו לעבור פה דרך. אני מרגישה שאני בתהליך כל הזמן, ובכל יום אני הופכת לבן אדם טוב יותר, וזה אומר גם להתגבר על דברים פחות טובים ופחות זוהרים. כאלה הם החיים. יש לנו עליות ויש לנו ירידות וצריך לעבור את הכול".
יש לך בנות. היית רוצה לראות אותן בתעשיית הבידור?
"ממש לא, אבל אני מודעת לכך שבסוף חלק מהן אולי ירצו לנסות. לא הייתי רוצה שהן יהיו בדוגמנות, אבל תחום המשחק יכול לקרוץ להן. בואי נגיד שהייתי מעדיפה שהן יעשו דברים אחרים".
מה חשבת על ביטול תחרות מלכת היופי?
"שמחתי מאוד. לפני עשרים שנה היינו בחוסר מודעות, כולנו. הגעתי לשם בגלל איזו בת דודה שרשמה אותי לתחרות, לא חשבתי הרבה. זה היה עולם שבו הפליקו לבנות בישבן והיה אפשר לומר לאישה מה שבא לך. אני שמחה שהעולם הזה השתנה. לכמת אישה לפנים, גוף ושיער היום נראה לי הזוי לחלוטין".
אבל גם היום את פעילה באינסטגרם ומשתמשת בנראות שלך.
"כן, אבל אני מראה שם אישה לבושה. וזה חשוב, בטח בדור שלנו, כשיש נשים ששמות על הגוף שלהן בגד בגודל טישו ושורטס – מילדה בת עשרים ועד אישה בת שישים. אין מביך מזה בעיניי".
הבחירה שלך למלכת היופי שינתה את התפיסה שיופי ישראלי הוא רק לבן.
"יש בזה משהו. עד שנבחרתי היה רצף של מלכות יופי שהגיעו מהעלייה הרוסית. בסוף מהכול אפשר להוציא גם טוב, וזאת הייתה הדרך שכנראה הייתי צריכה לעבור כדי להגיע למקום שאני נמצאת בו היום. אבל הייתי אומרת שיש עוד דרכים. מה שאני אוהבת באינסטגרם, למשל, זה שכל אחת יכולה להחליט בעצמה מה היא עושה וכל אחד יכול לבחור אם לצפות או לא. אני חושבת שיש היום יותר בחירה ברשתות. לילדה בת 18 יש פחות בחירה כשהיא מגיעה לתחרות כזאת, ונמצאים מולה אנשים מאוד חזקים".
אגב אינסטגרם, נדמה שלאחרונה אנשים עוברים לת'רדס.
"עוד לא פתחתי. לא יודעת, אמרו לי שזה מקום של הרבה השחרות ולשון הרע, אני לא יודעת אם זה מתאים לי. בקושי באינסטגרם אני שורדת. אני מרגישה שיש לי הרבה אחריות על העוקבים שלי, ואני חושבת מיליון פעם לפני כל דבר שאני מעלה. יש הרבה דברים שאני לא מעלה. אני לא מעלה תמונות של הילדים, זה לא בדי־אן־איי שלי. התחלתי להיות באינסטגרם רק אחרי הקורונה, מול אנשים שהיה להם עשור 'פור' עליי. ברוך השם הדבקתי את הפער בזכות הרילס שאני מעלה, שהם בעיקר הומוריסטיים. זה הכיף האמיתי שלי".
את הגזרה הדקיקה שלה, גם אחרי ארבע לידות, היא מתרצת בשינוי אורח חיים שלקחה על עצמה, שמתישהו גם הפך למקצוע. "לאחרונה התחלתי ללמוד בריאות טבעית, ואני הולכת להיות יועצת לבריאות טבעית. תמיד הייתי פריקית של בריאות, וזה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי לעצמי. אני מקווה גם להכניס את זה לילדים שלי. בלימודים התחלתי לטפל באנשים שסובלים ממחלות כרוניות וזאת הייתה חוויה מטורפת בשבילי. שיניתי את התזונה שלי, והיום אני כמעט טבעונית. אני קמה בכל יום בחמש בבוקר ויוצאת להליכות ולריצות בים".
יש מחשבה על עוד ילדים?
"אני תמיד רוצה עוד. לא הייתה פעם שלא רציתי. אבל לא־לוהים יש קצב משלו. כשאנשים אומרים שהם לא רוצים עוד ילדים אני לא מבינה איך יכול להיות עולם שבו מישהו לא רוצה עוד ילד. לא היה לי קל להיכנס להיריון, אבל בסוף זה הדלק שלי. הילדים ובעלי והבית הם המנוע שלי, שום דבר אחר לא מפרה אותי כמוהם".
ההזדקנות מלחיצה אותך?
"היופי לא היה הטיקט שלי אף פעם. זה מה שאנשים רואים כלפי חוץ, אבל בסוף היופי מגיע מהפנימיות, ובן אדם מאושר הוא בן אדם יפה. מי שעושה את מה שטוב לה – זה מקרין החוצה. יש משהו מאוד מושך בקבלה עצמית. פגשתי הרבה נשים שנראות מדהים ולא מקבלות את עצמן. אני חושבת שבסוף זה קשור לאיך שגדלת, ולי תמיד אמרו שלא משנה מה אעשה, אני אצליח. אז אני שומרת על תזונה, חשוב לי להיראות טוב וחשוב לי להיות בריאה, אבל אני לא עושה שום דבר, אני לא עושה בוטוקס. ואני גם לא יודעת אם אעשה. יש משהו יפה בקמטים של אישה, וזה הולך ונעלם. בסוף יהיה פה מוזיאון שעווה של נשים שלא עשו בוטוקס. אני רואה היום בנות עשרים שמתחילות עם זה, ויש נשים שכבר לא מזהים אותן. בעיניי יש משהו יפה בזקנה. מי רוצה להיות בת שישים עם פרצוף של בת עשרים?"
