הספורט הפראלימפי בישראל הצמיח לאורך השנים הרבה כישרונות במגוון ענפים שונים, וזוכה באופן תדיר להצלחה בינלאומית שהתבטאה עד היום בזכייה במאות מדליות באולימפיאדות, בנוסף לזכיות באליפויות עולם ואירופה. כישרון חדש ופוטנציאל גדול שהצטרפה לאחרונה לרשימה המכובדת הזו היא נעמה שטראוסמן, שנולדה עם יד שמאל קצרה והפכה תוך שנתיים לאלופת ישראל בקיר טיפוס פראלימפי.
"אני אוהבת כל מה שקשור לספורט אקסטרים ולפני שנתיים הלכתי עם חברה לקיר טיפוס בתל־אביב בשביל הכיף. נציגים מעמותת 'הצעד הבא', שמסייעת לקטועי איברים, ראו אותי שם במקרה והזמינו אותי להתאמן יחד איתם", היא מספרת. "בשלב הראשון היה לי מאוד קשה לעשות את זה. גדלתי בתודעה שאני ילדה בריאה ורגילה לחלוטין שיש לה שתי ידיים, וכשהגעתי לאימון בצעד הבא וראיתי המון אנשים עם קטיעות שונות, הרגשתי לא נעים ולא שייכת. חשבתי שהם נכים ומסכנים ושאני לא במקום הזה. עד אז מעולם לא הרגשתי פצועה, לא הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי שאין לי יד. ופתאום כולם שם היו כמו מראה בשבילי".
"אני לא חושבת שאני גיבורה. מי שבאמת מדהימים הם ההורים שלי וההחלטה שלהם לגדל אותי כמו כל ילדה אחרת"
אחרי תקופת הסתגלות והפנמה, החלה שטראוסמן להתחבר לסביבה. "אני חושבת שהכאפה שקיבלתי שם עשתה לי טוב. זה פתח לי משהו מעניין, רק שלקח לי זמן לקבל את העובדה שאני כמותם. בסופו של דבר הרי אי אפשר באמת להתכחש לעובדה שאין לי יד, כל אספקט בחיים שלי סובב סביב זה, והעיסוק בזה עזר לי לעכל את המצב שלי ולימד אותי המון".
עמותת הצעד הבא הוקמה ב־2015 בידי סם ולדמן, והיא מסייעת בעיקר לאנשים קטועי גפיים במטרה להוביל אותם לתפקוד עצמאי בלי שום מוגבלות פיזית או חברתית. "זו עמותה מדהימה, בשנה הראשונה התאמנתי איתם פעמיים בשבוע אבל עדיין לא לקחתי את העיסוק הזה ברצינות. התחרות הראשונה שהשתתפתי בה הייתה גם אליפות הארץ הראשונה בפרא־טיפוס לנשים. סיימתי אותה במקום השני ואז החלטתי שלא משנה מה, את האליפות הבאה אני מסיימת ראשונה. עבדתי הרבה יותר קשה, התאמנתי כל היום וכל הלילה".
התחרות בקיר הטיפוס מתנהלת בצורה כזו שעל כל מטפס לעבור מסלול מלמטה למעלה, מהקל אל הקשה, כאשר יש לו שש דקות להגיע אל הפסגה. אם המטפס לא מצליח לעשות זאת בזמן או נופל תוך כדי הטיפוס (המתחרים קשורים בחבל בטיחות), הנקודה הכי גבוהה שאליה הצליח לעלות תהיה גם התוצאה הסופית שלו.
"הטיפוס הוא ספורט מדהים, זה עיסוק פיזי אבל הוא מאוד יצירתי והוא לוקח אותך לקצה גבול היכולת המנטלית", מספרת שטראוסמן. "זה ענף שמצריך הרבה מאוד עבודה ובמהלך הטיפוס מתנהלת מלחמה פנימית בינך ובין עצמך. את חייבת להיות חזקה מנטלית, להאמין ולדחוף את עצמך קדימה, גם כשאין לך כוחות יותר. אני אוהבת את העובדה שאת לבד שם ותלויה רק בעצמך, זו תחושה שיש בה משהו מאוד ממכר – כמו גם המאמץ במהלך הטיפוס והסיפוק אחריו".
העבודה הקשה שלה השתלמה לאחר שבנובמבר עמדה במטרה שהציבה לעצמה והפכה לאלופת ישראל החדשה באליפות לנשים שהתקיימה בחיפה. במהלך הטיפוס היא נעזרה בשתי ידיה, תוך שהיא משתמשת בטכניקה מיוחדת שזיכתה אותה במחמאות רבות. "לפני שהתחרות החלה, הייתי בלחץ גדול כי הגעתי עם ציפייה ברורה לא רק לנצח ולסיים ראשונה, אלא להגיע לפסגה של הקיר. עד שזה קרה לא נהניתי אפילו לרגע. ברגע שנגעתי בקיר העליון הרגשתי הקלה גדולה, הדמעות פשוט זלגו ממני ועטפה אותי תחושת סיפוק עוצמתית. אני תחרותית מאוד, הזכייה סיכמה עבורי תקופת אימונים והשקעה מאוד תובענית והייתי ממש מתבאסת אם לא הייתי מצליחה. כשהגיע הזמן לעלות לפודיום התרגשתי מאוד, אבל גם התביישתי. אני יודעת שזה היה קצר אבל הרגשתי כאילו אני עומדת שם שעה וחצי".
"באימון ב'צעד הבא' ראיתי אנשים עם קטיעות שונות, הרגשתי לא נעים ולא שייכת, חשבתי שהם נכים ומסכנים ולא קשורים אליי. עד אז מעולם לא הרגשתי פצועה, לא הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי שאין לי יד. ופתאום כולם שם היו כמו מראה"
הזכייה, כך נראה, רק פתחה את התיאבון של שטראוסמן לענף ואת המוטיבציה להמשיך להתקדם בו. "אחרי הזכייה הבנתי שאם אני רוצה להתקדם למקומות גבוהים יותר, אני חייבת לצידי מאמן אישי. זה הוביל אותי לשיתוף פעולה עם מאמן מוכשר בשם חן שריקי, מטפס מעוטר בפני עצמו, שעוזר לי מאוד. במקביל אני ממשיכה להתאמן בכל יום חמישי בתל־אביב עם החברים מהצעד הבא. שם אני עובדת עם מור ספיר, אלוף העולם ואלוף ישראל בטיפוס, אדם עם אישיות מיוחדת במינה והיחיד בעולם שמתחרה בלי עשר אצבעות. הוא כבר נחשב לאגדה בענף שלנו. מור הוא מודל לחיקוי עבורי והמנטור שלי, גיבור שלא מוותר לעולם. הוא מלווה אותי מהרגע שהתחלתי ועוזר לי המון".
נעמה שטראוסמן (21), גרה ביישוב נטע בחבל לכיש, יחד עם אמה מירי ואביה, הרב בן שטראוסמן, ראש אולפנת בני עקיבא במרכז שפירא. יש לה חמישה אחים ואחיות, היא סטודנטית למדעי המחשב במכללת אשקלון ומשלבת את הלימודים עם עבודה, הדרכה ואימונים בקיר הטיפוס בקריית־גת. אי־ספיקת דם בשבוע ה־18 להיריון הוביל לכך שהיא נולדה עם יד שמאלית קצרה ולא מפותחת. "בזכות ההורים המדהימים שלי, מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה רגילה בדיוק כמו כל אחת מהחברות שלי. לא היה דבר שלא יכולתי לעשות, ובגלל הדאגה שמצב כזה יפריע לי, הם דאגו ללמד אותי לעשות דברים הרבה לפני שאחרים עושים", נזכרת שטראוסמן. "הייתי ילדה מאוד פעילה, רכבתי על אופניים, אהבתי שיעורי ספורט, רצתי, וניגנתי בפסנתר עם שתי הידיים".
איך הסביבה הגיבה למצב שלך?
"העובדה שאין לי יד תמיד יצרה ועדיין יוצרת עניין סביבי, אם זה כשהייתי בגן או כשאני הולכת היום ברחוב, אבל אני לא זוכרת שהעליבו אותי או אמרו לי דברים רעים. במפגש חברתי ראשון ברור שהעניין הזה עולה, וגם היום כשאני מגיעה למקום חדש אני מסבירה את המצב שלי, שאין לי יד, שנולדתי ככה, ואם למישהו יש שאלות, הוא מוזמן לשאול. אבל אחרי זה, הכול כרגיל ואני שוב כמו כולם".
ילדים יכולים להיות אכזריים מאוד כלפי מי ששונה מהם.
"נכון, ולכן על אף שתמיד הרגשתי רגילה, החיים שלי עדיין היו קצת שונים משל אחרים. זה דבר שהוא יוצא דופן במיוחד, והיום אין אחד שמגיע לקיר שאני לידו ולא מתייחס לזה, ובסופו של דבר החיים שלי סובבים סביב זה. לפני כמה שבועות הגיעה אלינו קבוצה של 'ילדים מיוחדים', ואחד מהם שראה את היד שלי אמר 'זה מזעזע', אבל זה לא דבר שפוגע בי או מעליב אותי אז אין לי בעיה עם זה".
בתיכון היא למדה באולפנה באבן־שמואל ושם גם עשתה במשך שנתיים את השירות הלאומי שלה. כאשר ביקשה להוציא רישיון נהיגה, נתקלה לראשונה בחומה בירוקרטית. "היה לי מאוד קשה כי זו הייתה הפעם הראשונה שניסו להגביל אותי במשהו, אפילו שבפועל לא הייתה שום סיבה ממשית, כי יכולתי בכל רגע נתון לנהוג עם שתי הידיים, כמו כל אחד", היא מספרת. "התהליך היה מסובך מאוד מבחינה בירוקרטית, ועברה שנה שלמה עד שקיבלתי טופס שבו נרשם שאוכל להוציא רישיון, רק אם על ההגה יהיה סוג של מכשיר עם כל הפונקציות לתפעל דברים כמו איתות, אורות, מגבים ודברים כאלה. עברתי את הטסט תחת המגבלה הזו אבל בחרתי לא להתחיל לנהוג. לא רציתי לחבר את המכשיר הזה כי ידעתי שאני יכולה בלעדיו. בסופו של דבר הגעתי לוועדה, שבה אבא שלי הראה להם סרטונים של מה אני יכולה לעשות, אבל זה לא ממש עניין אותם. לשמחתי בשלב מסוים הצלחתי לשכנע אותם שאם אעבור טסט רגיל אז זה שלי, ובאמת הצלחתי בלי בעיה".
לאחרונה זכתה שטראוסמן לחשיפה גדולה בזכות סרט דוקומנטרי קצר ומרגש על הסיפור שלה, שזמין לצפייה ביוטיוב. הסרט "ניצחת איתי הכל" נעשה כחלק מתרגיל גמר באולפנת בהר"ן. ביימה אותו תחיה נאום, צילמו צורית קליין ואוריה גמליאל וערכה מרים מורדוך. "כשפנו אליי לא הבנתי בהתחלה למה אני בכלל מעניינת מישהו, כי אני באמת לא חושבת שאני גיבורה או מעוררת השראה. מי שבאמת מדהימים בסיפור הזה הם ההורים שלי וההחלטה שלהם לגדל אותי כמו כל ילדה אחרת. חשבתי הרבה מאוד לפני שאמרתי כן, ובסופו של דבר החלטתי ללכת על זה בתור חוויה, ובאמת נהניתי ולא האמנתי לרגע שזה יגיע למקומות שזה הגיע אליהם. הייתי בטוחה שמדובר בסרט גמר קטן, תרגיל בגרות באולפנה, אבל אחרי שהעלו אותו לרשת, הרבה אנשים נחשפו אליו ויצרו איתי קשר, אפילו עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי דברים מרגשים. אני עדיין מתלבטת אם אני נהנית מהחשיפה כי יש בזה משהו מביך, אבל אם זה עוזר לאנשים אחרים אז ברוך השם".
בחודש שעבר רשמה שטראוסמן עוד הישג מרשים כשהפכה לישראלית הראשונה שמייצגת אותנו בתחרות טיפוס פראלימפית בינלאומית, שהתקיימה באינסברוק, אוסטריה. "זו הייתה חוויה מדהימה שקשה להסביר. הייתה שם רוח אחרת, ודאי בתחרות הפראלימפית, כי זה נראה כמו מסיבת נכויות אחת גדולה", היא צוחקת. "ראיתי שם אנשים שנלחמים, צועקים שכואב להם, אבל מטפסים על הקיר כאילו יש להם כוחות־על. היה שלב שבו התחרו עיוורים, שפשוט חיפשו את דרכם למעלה באפלה, כשמאמנים למטה מדריכים אותם עם אוזנייה".
שטראוסמן השתתפה במקצה לנשים קטועות יד אחרי המרפק, שבו התחרו 11 נשים, וסיימה את התחרות במקום הרביעי, מרחק אחיזה אחת מהפודיום וממדליית הארד. "זו זכות גדולה להיות חלק מאירוע כזה ואני שמחה מהתוצאה שהגעתי אליה, כי באתי לתחרות הזו בלי שום לחץ ובלי ציפיות, כדי לחוות אירוע כזה בפעם הראשונה ולצבור ניסיון להמשך. אני אדם עם הרבה מאוד ביקורת עצמית, אני יודעת שלא טיפסתי טוב בתחרות הזו, שאני יכולה להגיע הרבה יותר גבוה ושיש לי עוד המון מקום לגדול. הדברים הטובים שלקחתי מהתחרות הם שמבחינה מנטלית הרגשתי שאני כבר במקום אחר, כנראה בזכות הדרך שעברתי כדי לזכות בתואר בארץ והזכייה עצמה. בסופו של דבר לא הייתי קשה מדי עם עצמי וירדתי מאושרת מהקיר באוסטריה. אם סיימתי רביעית בלי ציפייה גדולה, עכשיו אני מאמינה שאם אבוא להילחם ואהיה מרוכזת וממוקדת כמו שצריך, בהמשך אצליח להגיע רחוק יותר".
עד כמה יקר לממן את העיסוק שלך?
"לשמחתי ב'צעד הבא' עזרו לי לממן את הטיסה והשהות באוסטריה, אבל כרגע אני זו שמשקיעה מכספי במימון המאמן האישי שלי, ואעשה זאת גם באליפות העולם שתתקיים בעוד חודשיים בשווייץ, כי אני רוצה אותו איתי שם בתחרות. כמובן אשמח אם יהיה ספונסר או גוף מסחרי שירצה לתמוך בפעילות שלי. זו תהיה עזרה גדולה".
מאכזב אותך שהטיפוס לא נחשב לענף באולימפיאדת הנכים?
"הטיפוס הוא כבר ענף אולימפי ועכשיו אני ממש מקווה שבקרוב הוא יצורף גם למשחקים הפראלימפיים. הוועד הבינלאומי צפוי להתכנס בינואר הבא לדון בנושא, ואני מקווה מאוד שיצרפו אותו לקראת המשחקים בלוס־אנג'לס, ב־2028. זה מהלך שייצור הרבה עניין סביב קיר הטיפוס ויגרום בוודאי לעוד רבים להצטרף לפעילות".
מתי החל החיבור שלך לספורט אקסטרים?
"תמיד נמשכתי לכל מה שלוקח את הנפש ומעיף אותה. אני אוהבת למתוח את הגבולות של עצמי, להתגבר על הפחדים ולהיות זו שבוחרת במודע לעשות את זה. מגיל צעיר, בכל פעם שנסענו לחוץ לארץ, סחבתי את כל המשפחה לפארק מים עם חבלים וגלשנו שם בגבהים מטורפים, עשיתי אומגות ובכל קיץ התחננתי להורים שייקחו אותי לקיר טיפוס".
מהן המטרות הבאות שלך?
"בגדול אני עוסקת במה שקורה כאן ועכשיו, ומפחיד אותי לחשוב רחוק מדי. אני מאוד עסוקה בלימודים, בעבודה ובאימונים, ובעוד חודשיים אצא לאליפות העולם בשווייץ, במטרה להגיע שם לתוצאה טובה וכולי ממוקדת בזה, וגם אם יש לי יום חופשי, לא אלך לבלות אלא אוסיף עוד ועוד אימונים".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני מרגישה שמחה עם מה שאני עושה בחיים, טוב לי עם עצמי וגם אם יש דברים שלפעמים קשים לי יותר בחיים האלה, הם עדיין לא פוגעים באושר שלי. אני נעמה בזכות הרבה דברים וגם בזכות היד השמאלית שלי, אני אוהבת אותה, היא לא עול עבורי אלא נקודת גדילה ואני רוצה אותה איתי. אני בחמש".
