ברגע שראיתי את הפוסט בדף הפייסבוק של התקליטנית הדתייה תמר יהודה, הבנתי שמדובר בזעקה אמיתית שצריכה להגיע לקדמת הבמה הציבורית. דווקא כי זה "רק" תרבות. דווקא כי מדובר בכנסי נשים מהמגזר הדתי לאומי, לכאורה נושא קטן ושולי. כי מהדבר ה"שולי" הזה אפשר ללמוד רבות על יחס המגזר לתרבות בכלל ולתרבות נשית בפרט, ועם כל הכבוד לנושאים הגדולים והכבדים שרובצים לפתחנו, זהו חלק מהחיים עצמם. ואכן, ככל שהעמקתי בנושא ושוחחתי עם עוד ועוד נשים שמעורבות בסיפור, קיבלתי אישוש לעד כמה מדובר בנושא כאוב בתחום התרבות היהודית המתחדשת.
ראשית, לפוסט של תמר (בקיצורים נדרשים):
"קיבלתי לפני שעה פרסום של עוד כנס נשים גדול. וכמו תמיד, מוזמנת לשם רבנית אחת וזמרת אחת (או גג עוד שתיים מתוך ארבע הקבועות שמופיעות) וסטנדאפיסטית. ובכל פעם מחדש אני מביטה בהשתאות על אפס החזון, אפס היצירתיות והגיוון, הכנסים הגדולים לנשים דתיות ונותנים במה לאותן זמרות ויוצרות – מוכשרות מאוד, יש לציין – ועם זאת כאלה שממילא מופיעות בפני הקהל הרחב ומושמעות בתחנות הרדיו הארציות. ההפקות לא נותנות במה לעוד עשרות יוצרות, אמניות וזמרות שאין להן איפה להופיע. מבחינתי זה כמו לזרוק אבנים לתוך הבאר ולסתום את הבאר – בסוף אין מים, בסוף אין יצירה נשית דתית. הייתי מזמינה בכל כנס עוד לפחות שתיים או שלוש יוצרות לשיר איתן כמה שירים, שיר משותף ועוד שני שירים מקוריים. הפקה שהייתה מביאה מהלך כזה הייתה מגדילה את מאגר הקהל שמתעניין ביוצרות המופלאות הלא מוכרות, מעגלי ההשפעה היו מתרחבים והיה יותר קהל נשי שצורך תרבות של נשים. אם אתן אחיות, אל תקנו כרטיסים לכל הכנסים האלה עד שישנו את השיטה. עד שייתנו במה לאחיות נוספות, עד שלא יעמוד מולם רק מאזן רווח כלכלי אלא גם רווח ערכי. תצביעו ברגליים ותדירו רגליכן עד שמי שמדבר הלכה גם ינהג לפי רוח ההלכה".
תמר יהודה (43) במקור מקריית־שמונה, גרה ביישוב אדם עם בן זוגה אמיתי וששת ילדיהם. בבקרים היא רכזת רגולציה אונקולוגיה בשערי צדק, ובערבים תקליטנית. "נחשפתי לעולם היוצרות והזמרות הדתיות כששידרתי שעת שידור אצל קובי סלע, שנותן במה ליוצרות דתיות בערוץ 7", היא מספרת. "הוא ביקש ממני רשימת שירים של יוצרות דתיות, ופתאום קלטתי שאני בקושי מכירה כאלה. ואם אני לא מכירה, אז כמה הציבור הרחב מכיר כדי להרכיב שעה כזו? מאותו רגע זה הולך איתי בראש. שמתי לב שהכנסים הגדולים לנשות המגזר, ויש די מעט כאלה – פנימה ומחוללות בכרמים למשל – מזמינים כמעט תמיד את אותה הרבנית ואותן שתי אמניות, בדרך כלל יובל דיין או נרקיס, רוחמה בן־יוסף, דין דין אביב או אודהליה ברלין, ובמקרה הכי טוב תתווסף זמרת אחת חדשה וזהו. יש כל כך הרבה טובות אחרות שאין להן במה להופיע או להיות מושמעות. לא משמיעים אותן בגלגלצ או בתחנות האזוריות. הן פונות לרכזות חברתיות ומנהלי תרבות יהודית לפני חודש אלול ולפני חנוכה, יש כמה נישות קטנות שאליהן הן יכולות להשתחל. לנו התקליטניות יש אירועים כמו מסיבות בת מצווה, הן לא מופיעות באירועים משפחתיים. הן גם לא יכולות לפנות למפיקים של אירועים גדולים, גם כול כי זה לא מקצועי וגם כי הן חוששת לשרוף את הגשרים.
"עשיתי למשך זמן קצר בוקינג לזמרת דתייה מתחילה, והבנתי עוד יותר את ההיקפים של התופעה. כשקיבלתי בשנה שעברה את הפרסום של מחוללות בכרמים בשילה וראיתי ששוב הביאו את יובל דיין, כתבתי למארגנים איך תמיד אתם מזמינים את אותה אחת שמצליחה? היא חשופה לכל הקהלים, תזמינו אחרות!"
התשובה ההגיונית נראית פשוטה – יובל דיין מביאה קהל ומוכרת כרטיסים, לעומת יוצרת צעירה שלא מביאה קהל.
"אם יש משהו שלמדתי מהעולם הדתי הגברי ומהעולם הנשי החילוני הוא שכשזמרת מוכרת נותנת צ'אנס לזמרות לא מוכרות, הציבור נחשף אליהן. אפשר להזמין את המוכרות, אבל אם אתם דתיים, איפה הסולידריות לזמרות הדתיות ששרות רק בפני נשים? איפה ההכרה בהן? ברור שמפיקים רוצים להרוויח כסף, אבל אפשר להרוויח ובד־בבד לחשוף את הקהל ליוצרות חדשות. בעבר היו מופעי קיץ בבית־אל עם אמנים יותר מוכרים ופחות, ואז אני כקהל פתאום שמעתי זמרים שלא הכרתי והלכתי אחרי ההופעה לחפש אותם בספוטיפיי. זה נראה לי צבוע ולא נכון לא לתת את הבמה הזו. לא חשבתי על עצמי כשכתבתי את הפוסט, אלא על היוצרות האלה. גם ככה כמעט תמיד אין תקליטניות באירועים האלה. זה עצוב לי כדתייה, כאישה".
למה לדעתך זה קורה?
"בעיקר כי המארגנים הולכים על בטוח, על קונספט שעובד, ויש גם אלמנט לא קטן של חוסר מודעות לתרבות הנשית היוצרת. הם לא חושבים ערכים ואידיאלים או הלכתית, אלא רק כלכלית. אין הרבה אנשים שמעיזים לומר את זה בקול, אני לא מתחום שיכול להיפגע אז כן מרשה לעצמי. מישהי כתבה לי שהכנסים מנסים לקלוע למכנה המשותף הרחב ולכן לא מזמינים אותה. היא כתבה לי את זה בכאב, לא בהתרסה. אני מבטיחה למפיקי אירועים שאם הם ישלבו יוצרות צעירות, ירוויחו לא פחות. נכון שבטווח הקצר זה יעלה להם קצת יותר כסף, אבל בטווח הרחוק זה ישתלם. לא יהיו רק שתי זמרות שאפשר להזמין, יהיו עשר יובל דיין ותהיה תחרות, מה שאומר הוזלה של עלויות ההופעה".
קראת ממש לחרם על הכנסים האלה.
"זה לא חרם בעיניי, אלא ניסיון לייצר למפיקים פחות רווח. עם כל הכבוד לי, פוסט שלי לא יעצור את המכירות. אם תגענה כמה עשרות פחות, זה יהיה טוב. לפעמים צריך לגדל עמוד שדרה וביטחון עצמי, ולתת לנשים את ההבנה שיש להן יכולת להשפיע לטובה. אז אולי לא הלכתן לכנס השנה, אבל בזכות זה בשנים הבאות יעשו כנסים שמכבדים אתכן. אם מספיק נשים יעמדו על שלהן ויגידו למפיקים 'אנחנו רוצים שתשלבו נשים יוצרות', יקשיבו להן בסופו של דבר. אני מורידה בפני נרקיס ויובל דיין את הכובע, הן עשו דרך מדהימה והן יוצרות מעולות, אבל לפעמים אדם מכוון להצלחה שלו ופחות חושב על שיתופי פעולה. הלוואי שהכתבה הזו תגיע לעיניים ולאוזניים הנכונות ותצמיח שיתופי פעולה. אנחנו נשים, אנחנו אחיות, אנחנו צריכות להרים אחת לשנייה".
נירית חוטובלי היא אחת מאותן זמרות שכבר לא חוששות לומר את אשר על ליבן. היא בת 30, מירושלים, נשואה ואם לשני ילדים. "מאז שאני זוכרת את עצמי אני על במות, שרה ורוקדת", היא מספרת. "גדלתי בבית דתי אבל עשיתי כמה סיבובים לאורך השנים וחזרתי לדת בגיל 19 דרך מדרשה מיוחדת בצפת. בצפת יש כידוע הרבה אמנות ומוזיקה שאפשרה לי למצוא את עצמי בתוכה, וזה גיבש בתוכי את ההחלטה ללכת ללמוד בבית ספר למוזיקה 'מזמור', שם הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי אפשרות להופיע לנשים בלבד על במה עם הגברה, תאורה, קהל ונגניות. משם יצאתי לדרך עצמאית. הופעתי עם נגניות ולבדי באירועי נשים עם השירים שלי והקריירה המוזיקלית שלי יצאה לדרך".
היא אומרת שבמובן מסוים, היא יכולה להבין את מפיקי הכנסים: "הגיוני להביא זמרות מפורסמות ובכך למשוך יותר נשים ומן הסתם ללכת על בטוח עם הצד הכלכלי, בטח כשמרימים אירוע בסדר גודל כזה. אבל מה שקורה בעצם זה שהם לא מקדמים את העקרונות שלפיהם הם חיים. אם אלו הבמות שיש לזמרת הדתייה להופיע בהן, למה שלא תיתנו לה את הכבוד ואת האפשרות להתפתח? יש מגוון אפשרויות לעשות זאת, כמו מפורסמת שמארחת צעירה או צעירה שמחממת, ועוד.
"יש פה משהו עמוק יותר שקשור לתרבות ומנטליות. מצד אחד חסרות זמרות עם מוזיקה מקורית ויצירה חדשה, מצד שני אין מספיק קהל, מצד שלישי הקהל שכבר קיים לא נחשף לאותן זמרות, וכך אנחנו מונעים מהתרבות הדתית להתפתח ולהיות גדולה מספיק כדי שיעריכו אותה בחוץ".
תמר יהודה: "כשאני רואה גבר על במה בכנס נשים אני מפרגנת לו, אבל כואב לי שמביאים רק גבר. יש כל כך הרבה זמרות, אין להן איפה להופיע מלבד אירועים כאלה, למה שהדמות המובילה תהיה גברית?"
ניסית לפעול בנושא?
"יצא לי לפנות להפקה או שתיים, ומהר מאוד הבנתי איך זה עובד. העניין הוא שבפועל, אם המפיקים היו חושבים שלהביא אותך זה כלכלי להם, זה כבר היה קורה. לכן אני חוזרת שוב לנושא שמפיק לא בא לקדם אג'נדה, הוא בא להרים אירוע, וכמו כל עסק הוא עושה את החישובים שלו. הלוואי שבעקבות השיח הזה נצליח למצוא את הדרך גם לקדם אג'נדה וגם להרוויח".
את חושבת שהתופעה הזו מאפיינת את המגזר? איך אפשר לשנות אותה?
"זה מאפיין את המגזר, כי בסופו של דבר יש אצלנו התייחסות לתרבות ואמנות כערך של בידור, כליווי לתוכן בעל אופי דתי. קשה למצוא אירועים שבהם המוזיקה עומדת בפני עצמה, וזה פספוס. למוזיקה, למילים ולמנגינה יש כל כך הרבה תוכן ומסר ואמירה – זה יכול לחזק, לקרב, לרגש, להעצים ולעשות את כל שאר הדברים שבדרך כלל אמורים לקרות במשבצת של הרבנית. טוב שלא מקדשים אצלנו את התרבות, אבל אני באמת חושבת שאנחנו כבר מוכנים להרשות לעצמנו לגדול וליישר קו. אנחנו בדור כזה עוצמתי, שרק תנו לו להביא את הגאולה והוא יעשה את זה, גם באמצעות המוזיקה".
גם נעמה דרדיק, בת 27 מרבבה, נשואה ואם לשלושה, היא אמנית דתייה חדשה יחסית בשטח. כמו חוטובלי היא בוגרת "מזמור", מופיעה במשך כחמש שנים ומתפרנסת ממוזיקה בלבד. היא אומנם מופיעה גם בפני גברים, אבל לדבריה כיוון שהתכנים שלה מאוד יהודיים ומחוברים למעגל השנה ולזהות היהודית, 95 אחוז מהופעותיה מתבצעות בפני נשים מהציונות הדתית, בעיקר באולפנות.
זו ממש נישה בתוך נישה.
"נכון. בהופעות לקראת חודש אלול לא ייקחו אותי להופיע בפני ישיבה, לעומת זמר גבר שייקחו לישיבה ולאולפנה. עד כדי כך לא האמנתי שאוכל להתפרנס ממוזיקה כאישה דתייה, שכבר ברחתי ללימודי אדריכלות. עברתי דרך כדי להבין שזה אפשרי ושאני סוללת את הדרך, אבל זה בהחלט קשה".
איזו חשיבות יש לאירועים ולכנסים הגדולים בקיבוע הבעיה הזו?
"הם רק סימפטום למשהו הרבה יותר רחב. זה כמובן בא לידי ביטוי שם, אבל דיברתי עם הרבה רכזי תרבות יהדות שתפקידם לקדם את התרבות הזו ורובם הגדול מעדיפים ללכת על בטוח. אם אתה לא שֵם מוכר, אין על מה לדבר. יש לי מופעי קונספט שלא אמור לשנות מי מעביר אותם, ובכל זאת לא נותנים במה. חוזרים שוב ושוב לשמות הידועים. זה קיים יותר בציבור הדתי בגלל השמרנות. נשים יוצרות זה יחסית משהו חדש, והקהל לא מספיק מכיר. יש משהו מאוד חסום לדברים לא מוכרים, ממש מפחדים מזה.
"יש איך לפתור את הבעיה – עשיתי מופע חימום לדין דין אביב והיה מצוין, רק שאני פעלתי כדי שזה יקרה, הרעיונות האלה לא מגיעים מהממסד. צריך שהאנשים האחראים יתנו לדברים לקרות. יש כמה דרכים, יש מספיק פסטיבלים שאפשר להקים בהם במות ליוצרות צעירות. למה שבפסטיבל שמביא 1,700 נשים לבנימין לא יתגאו בתרבות המקומית שחלק ממנה הוא נשים יוצרות? צריך לרצות את זה ולהבין שמדובר בצעד קריטי כדי שהתרבות היהודית תפרח. כשאני רואה גבר על במה בכנס נשים אני מפרגנת לו, אבל כואב לי שמביאים רק גבר. יש כל כך הרבה נשים זמרות, אין להן איפה להופיע מלבד אירועים כאלה, למה שהדמות המובילה תהיה גברית? זה מסר לא בריא לצעירות שיושבות בקהל ומבינות שאין להן סיכוי להצליח בתחום הזה, כי בסוף יביאו גם לכנס שנערך עבורן גבר שיופיע. זה חייב להשתנות, ויכול להשתנות, הגורמים האחראים צריכים קצת יותר לרצות ולשים לב".
אחת מהיוצרות שאותן הכנסים הגדולים דווקא כן מזמינים הרבה היא אודהליה ברלין, שלדוגמה תופיע באוחילה ב־21.9 בבנייני האומה. שאלתי אותה על התופעה הזו.
"אני בהחלט יכולה להבין על מה הזמרות האלה מדברות", היא אומרת. "אני מכירה את התחושה כי אלה דברים שעברתי בתקופות מוקדמות יותר בקריירה. אבל אני בחרתי בגישה אחרת. הרי המציאות הזו לא התחדשה עכשיו – הבנתי שלהיות מוזיקאית זו עבודה מאוד קשה, ואמרתי לעצמי 'אם את רוצה, תדאגי להיות מספיק טובה'. הדרך שלי היא לעבוד עם מה שיש ולקבל את מה שאין. יכול להיות שצריך לעשות כל מיני צעדים, אבל בסוף אף אחד לא חייב לי כלום.
"יש מהפכות שמתחילות מפוסטים כמו של תמר, אבל כשהייתי צריכה לבחור היכן להשקיע את הכוחות שלי, השקעתי בליצור ולהשתדל להיות יותר טובה. לא הגשמתי הכול ואני מחשבת כל הזמן מסלולים מחדש, וגם בציבור הלא־דתי אמנים צעירים חווים תסכולים, ואגב גם ותיקים שכבר לא מוזמנים להופעות. אני לא יוצאת נגד אף אחת חלילה, אבל אני יודעת שקשה מאוד לחנך את הציבור או את המערכת, וכאמנית לאמניות אני אומרת שלפעמים נדמה לנו שהקושי נובע מהיותנו דתיות – וזה לא נכון בהכרח. צריך המון כוכבים כדי שדברים יסתדרו".
ברור שגם ליוצרות חילוניות יש קשיים, השאלה היא אם לאמנית דתיה חדשה לא קשה יותר בגלל האופי השמרני של המגזר.
"אני לא מקבלת את זה, משתי סיבות. ראשית, אני לא אוהבת כללים שנכפים. גם כשמזמינים אותי לתוכנית רדיו כי אני אישה זה מעליב אותי, לא רוצה להיות במקום הזה. שנית, כמו שצריך להבין שיש צורך לייצר במות, צריך להבין שיש גם צורך לכבד את הבמה, ולא כל במה צריכה להתאים את עצמה ליוצרות צעירות. יש כאלה שבמה גדולה לא מתאימה להן. יש ללכת צעד־צעד, ולא לייצר כללים שיכפו על במות גדולות לתת במה ליוצרות חדשות. היצירה הנשית־דתית נמצאת בפריחה גדולה מאוד, והאמניות החדשות צריכות להתאזר בסבלנות".
אודהליה ברלין: "כמו שצריך להבין שיש צורך לייצר במות, צריך להבין שיש גם צורך לכבד את הבמה, ולא כל במה צריכה להתאים את עצמה ליוצרות צעירות. יש כאלה שבמה גדולה לא מתאימה להן"
דברים דומים ברוחם ניתן לשמוע מפי מפיקת כנסי נשים גדולים בעברה, שהעדיפה להישאר בעילום שם. "כל התחום הזה של ערבי נשים, מופעים לנשים בלבד, נמצא בהתפתחות", היא אומרת. "לדעתי זו המצאה של העשור האחרון. ממה שראיתי וחוויתי, למארגנים חשוב להביא לנשים שמחה ולעשות את זה בכבוד. שהמופע יכבד את הקהל ואת התורה. שיהיה וואו. שתהיה אש. שכולן ישירו ביחד. שירגישו: 'היי, מישהו חשב עליי, כיבד אותי, דאג לי להכי טוב שיש'. שנשים יחזרו הביתה זקופות יותר ושמחות יותר, מוטענות באנרגיה. ועכשיו בואו נחשוב ביחד: מי מהזמרות הדתיות עונה לתיאור הזה? מעטות מאוד. המשותף לכולן: הן עשו דרך. התאבדו על המקצוע שלהן. השקיעו הכול. וראו ברכה. לא תמיד אתה משקיע ונכנס לתודעה, לא תמיד אתה משקיע והשיר שלך אכן נחרת בזיכרון. רוחמה בן־יוסף, אודהליה ועוד כמה בודדות, נויה כסטנדאפיסטית – הן עשו את בחריש, בנו את הקהל שלהן, את הרפרטואר שלהן. הן בנו מותג שגם מכבד את הקהל.
"הגורם הנוסף בסיפור הוא כסף. בכנסים שהפקתי לא היה סבסוד. רק ה'מסביב' עולה מאות אלפי שקלים. לשכור את בנייני האומה – 50 אלף. הגברה – 30 אלף. ויש תפאורה, תאורה, צילום, פרסום. ההוצאות מטפסות. לא קל בכלל למלא את בנייני האומה. לשם הדוגמה – מירי מסיקה רצתה לעשות מופע בבריכת הסולטן לנשים בלבד. היא נדלקה על הקונספט אחרי שהופיעה פעם אחת עם הרבנית ימימה. כדי למלא את בריכת הסולטן היא הביאה עוד ארבע זמרות ענקיות, עשתה פרסום מסיבי, זה לא היה קל. זה לא כמו מופעים של ישי ריבו או חנן בן־ארי, שייקחו את המקום לשלושה אירועים רצופים ויחסכו בהקמות. ושם גם הקהל מעורב, באים המון זוגות. בכנסי נשים מדובר באירוע חד־פעמי, עם מקסימום השקעה, לחצים מטורפים והתחייבויות גדולות. האם הקהל יגיע לאירוע כזה אם על הבמה יופיעו זמרות לא מוכרות? זמרות של שיר אחד? התשובה לצערנו, לא. זה עצוב.
נירית חוטובלי: "יש במגזר התייחסות לתרבות ואמנות כערך של בידור, כליווי לתוכן בעל אופי דתי. קשה למצוא אירועים שבהם המוזיקה עומדת בפני עצמה, וזה פספוס"
"אני חושבת שכן מתבקשים איזושהי סולידריות ושילוב כוחות עם זמרות מתחילות. מצד שני, הציפיות מצד חלק מהן מופרכות. ראיתי בקשות שגובלות באלימות ('אם לא תיקחי אותי להופיע אפרסם שאת…'). חלקן הגדול לא יכולות להחזיק במה. וכאן, המטבע החשוב ביותר הוא הקשב של הקהל. איבדת את הקהל – הלך האירוע. האם יש כאן ביצה ותרנגולת? האם אילו היו מקבלות במה הן היו יכולות להוכיח את עצמן? אולי. אבל מפיק רציני לא ייקח על עצמו את הסיכון. אני יודעת שכן יש ניסיונות. ייקחו זמרת כזו לאירוע קטן יותר, לשיר שיר אחד או שניים, ויראו את היכולות שלה. אני מניחה שזה גם עניין של סטטיסטיקה. מאלפיים זמרות חילוניות, רק עשר יגיעו לפסגה. האם יש אצלנו את המסה הקריטית הזו שמנביעה מתוכה את הטובות ביותר? לא בטוח".
שם שעלה שוב ושוב בשיחות שערכתי לצורך הכתבה כמי שיכולה לייצר שינוי בתחום, הוא הרבנית ימימה מזרחי. הרבנית אכן מובילה ומייצרת ערבי נשים רבים במגזר הדתי לאומי, והסכימה להתייחס בקצרה לנושא: "אני שמחה כשמופיעות לצידי זמרות חדשות. זה מרגש ומעניין, ובעיקר מאפשר עתיד למי ששרה רק בפני נשים. לשמחתנו, דין דין אביב ממליצה מדי פעם (כולל השנה) על אחת מתלמידותיה השרות או המנגנות בבית הספר 'מזמור' וזו פשוט חוויה. כשהדבר תלוי בי, אני ממליצה בחום".
העניין הוא שהיוצרות לא חשות כך, הן חשות מודרות ושלא מספיק מתחשבים בהן. האם יש אפשרות לקריאה של הרבנית למנהלי ומפיקי הכנסים לשלב אותן יותר?
"בשמחה. אם ישאלו אותי, אשמח ממש לשיתוף זמרות חדשות וגם זמרות ותיקות שלא מושמעות מספיק. אנחנו משיקות עכשיו במרכז 'אשירה' בתל־אביב את 'השמיעיני', תחרות זמרות פתוחה לכולן. בעיניי, בכל כנס גדול, מן הראוי להשיק זמרת חדשה לשיר אחד לפחות".
האזינו להסכת "עד האהבה" של מקור ראשון עם כרמי אור
