את המופע "ניב מצהיב 3" של להקת בת־שבע ראיתי בתזמון מושלם בשבוע שבו הסתיים המונדיאל, שכן המצע של היצירה המבריקה והמפתיעה הם כרי הדשא של האצטדיונים והפרקטים של אולמות הספורט. לוח תוצאות תלוי בגב הבמה, כמו גם שעון אלקטרוני (שבשניהם נעשה שימוש מחוכם), רשת ספורטיבית מתוחה לאורכה וכמו מסמלת גבול בין הצופים למופיעים שלובשים מדים של ענף ספורט לא מזוהה.
מרלן מונטירו־פריטאס, היוצרת והכוריאוגרפית של המופע שעלה בבכורה בפסטיבל ישראל האחרון, מדגישה את הדמיון בין ספורט תחרותי למופע מחול. בשני הענפים מתבצעת פעילות פיזית להנאת הצופים, והכוריאוגרפית משחקת עם ההבדלים, כשהיא מייבאת פעילויות הנתפסות בטבעיות בעולם הכדורגל או הכדורסל, אך בלתי מקובלות בעליל בכל מקום אחר ובוודאי על במת המחול, יריקות על הרצפה לדוגמה. אבל בעוד בספורט החלוקה לקבוצות קשיחה, אנחנו נגד הם, שתי הקבוצות של "ניב מצהיב" דיפוזיות. הן גדלות וקטנות ומתחלפות ומתפצלות, וכמו מול ציור של ברויגל או מול איור בסגנון "איפה אפי", על הצופה להחליט באילו מהקבוצות ותת־הקבוצות, המורכבות מ־17 רקדני הלהקה המצוינים, ירצה להתמקד. קבוצות הספורט הופכות ללהקות בעלי חיים – אז הרשת הופכת באחת לסורגי כלוב – ומתפרדות למה שיכול להזכיר פעילות תאים או חיידקים או גלגלי שיניים במכונה. היוצרת עושה פרגמנטציה לא רק לקבוצות אלא גם לגוף הרקדנים: בעזרת כפפות סגולות היא מציבה את כפות הידיים במרכז, או בוראת בעזרת שיער הרקדניות ומרפקיהן מין דמות חדשה של ציפור משונה. נראה שהיא נהנית קצת להתריס, כי אם מישהו עד כה לא הבין שלא מדובר בתפריט המחול הקבוע, באמצע המופע היא משלבת קטע מאגם הברבורים הקלאסי שבו הופכות נעלי הפוינט הענוגות של הרקדניות למכונות ירייה. בנוסף, בפסקול היצירה משולבים שירים של איימי ווינהאוס וניק קייב בין היתר (עריכה מוזיקלית וסאונד של דודי בל).
לא רק הציפיות של קהל צופי המחול נשברות פה, כי גם של אוהדי להקת בת־שבע. סגנון הריקוד שהתוותה לרקדנים מונטירו־פריאטס שונה מאוד משפת הגאגא שהנחיל אוהד נהרין האחראי על רוב העבודות של הלהקה. הריקוד פה הוא מכני, כמעט רובוטי.
במאמר הידוע של אנרי ברגסון "הצחוק", הוא מונה אדם המתנהג כמכונה כסיבה לצחוק (צ'פלין בזמנים מודרניים הוא דוגמה קלאסית). אך למרות שמדובר באחד ממופעי המחול המשעשעים שראיתי, המכניות של הרקדנים מעוררת דווקא חוסר נוחות, שכן מונטירו־פריאטס מדגישה את הצדדים האורגניים של הרובוטים שלה. אם בהתגרדות נמרצת, אם ברקדן שמכייח ריר על הרצפה במשך שניות ארוכות מאוד. שווה לצלוח גם את חוסר הנוחות הזה כי מדובר במופע יוצא דופן ומהנה ביותר, ולהגיע עם הרקדנים שעובדים קשה מאוד אל סוף המופע. או אז הם מפזזים לצלילי ריהאנה בחופשיות כמעט, משהו מהרובוטיות עוד קצת דבק בהם, כמו מזכירה לנו מונטירו־פריטאס שכל מחול הוא תנועה ממושטרת.
ניב מצהיב 3 להקת בת–שבע
