"בראש השנה נפתחים שלושה ספרים: ספר צדיקים, ספר בינוניים וספר רשעים. ה'נתיבות שלום' כותב ששלושת הספרים מונחים ריקים ואנחנו בוחרים איפה להירשם", מספר לי בניה ברבי, בדרשה ברוח התקופה. "כשהייתי ילד לימדו אותנו שמסתכלים לכל אחד על השנה האחרונה ולפיה רושמים אותו בספר, אבל הגישה של הנתיבות שלום הרבה יותר נעימה לי, שאנחנו בעצם כותבים את השנה החדשה. זו תובנה שאומרת ששום דבר לא שלי ואני זה שצריך לבקש על כל פרט בחיים, אז אני מבקש אפילו בחוצפה, מהדברים הכי קטנים ורגילים, וכמובן גם הדברים הגדולים. ויש את המשפט 'המתפלל על חברו נענה תחילה', אז אני גם מבקש בלי סוף על אחרים. אני מת על זה".
בשלב הזה אי אפשר לדעת איך תיראה השנה של ברבי, אבל אפשר לסכם שהשנה החולפת הייתה ללא ספק המוצלחת ביותר בקריירה שלו. מה שהתחיל בקטנה בהופעות בפני קומץ מאזינים לפני כמעט עשור כבר הפך לתופעה. השנה הוא הופיע בקיסריה פעמיים, בעוד חודש וחצי הוא יופיע בהיכל מנורה, ובין לבין הוא מופיע כמה פעמים בשבוע בהופעות סגורות מראש. השיר שלו שבטח כבר מזדמזם לכם בראש בשלב הזה, "קרן שמש", היה המושמע ביותר בישראל בשנה האחרונה.
"זה שיר שמעביר משהו לכל אחד, לא משנה מי שומע אותו. לאט־לאט אני מגלה את זה. יש הרבה שירים טובים, אבל בשיר הזה יש תדר ואנרגיה שמעלה אותך למעלה, אני לא יודע איך להסביר את זה. גברים שולחים לי הודעות, 'פתרת לי את הזוגיות עם השורה "תגידי מה את מבקשת", אם את רוצה פרחים לשבת אז פשוט תגידי, מה זה משנה אם את זו שאומרת, בואי נעשה את זה יותר קל'. יש כאלו שרואים בזה מכתב של הורים לילדים ולהפך. אנשים מוצאים את עצמם בתוך השיר הזה".
"יום אחד התקשר אליי עידן רייכל, שבכלל גר אז באוסטריה. הוא סיפר לי שהילדה שלו הייתה שרה את 'בוקר טוב' קבוע בדרך לגן. הוא היה בטוח שזו המצאה של הגננת. אז הוא ניגש אליה יום אחד ואמר לה 'איזה יופי שאת גם כותבת שירים', והיא אמרה לו שזה שיר שלי"
השיר כבר הושמע באינספור הזדמנויות, מחתונות ועד הלוויות, אבל כשאני שואלת אותו מה הדבר שהכי ריגש אותו בקשר אליו הוא מספר על תיעוד שקיבל מגן של ילדים עם אוטיזם: "ילדים בני ארבע־חמש שהמילים הראשונות שהם אמרו היו מהשיר, כי השמיעו להם אותו והוא נקלט אצלם. זה הדבר הכי מרגש שיכול להיות".
ברבי (34) גדל בטבריה לאב מרצה לפיזיקה ולאם מורה. הוא מספר על בית תוניסאי שמח עם מוזיקה ופיוטים כשהוא בעצמו למד לנגן בכלים שונים – סקסופון, גיטרה ואורגן בקונסרבטוריון העירוני. הוא גם ניגן ושר בלהקת העיר ובטקסים בבית הספר. החלום לכבוש במות תמיד היה שם, "אבל בטבריה אין הרבה אנשים שיוצרים. חשבתי, מי יסתכל עליי בכלל?". יחד עם זאת, הוא לא הפסיק לחלום. "הייתי אומר לאחי 'תראה, אני עוד אופיע במעגל של דן שילון', או שהייתי צופה ביאיר לפיד ומדמיין אותו שואל אותי 'אז מה ישראלי בעיניך?'".
כדי להוציא את טבריה מהילד, הוא נשלח ללמוד בקיבוץ לביא, שם שילב לימודים לצד עבודות בקיבוץ. אבל הוא לא הסתדר שם ובתיכון עבר לישיבה התיכונית בחיספין. הרב בני סופר, הרב שלו באותן שנים, נותר משמעותי בחייו עד היום. לפני כמה שנים – בעקבות ריאיון ברדיו שבו הוא סיפר על הרב המיוחד – חודש הקשר ביניהם ומאז הם מקפידים על חברותא שבועית בכל יום שישי.
לא טריוויאלי לשמור על קשר עם הרב שלך מהתיכון.
"הוא פגש אותי בגיל שהיו לי בו הרבה שאלות – למה אנחנו העם הנבחר, מי זה א־לוהים. הוא לקח אותי באופן אישי ודאג לענות על השאלות שלי. הרגשתי כמו הבן שלו. אני זוכר שבת אחת שהגענו אליו הביתה והוא עשה לנו שיעור, נשארנו איזה חמישה חבר'ה והוא התחיל לדבר איתנו על התבודדות. ואחד החוצפנים אמר לו 'יאללה בוא ניסע למירון'. הוא הלך לשאול את אשתו אם זה בסדר, ונסענו למירון, ואז הוא אמר לנו 'אני הולך להתבודד, אל תהיו בהלם אם תשמעו אותי צועק'. אני זוכר שכל אחד מאיתנו גם הלך להתבודד. עד אז לימדו אותי בעיקר לפחד, ופתאום מישהו הראה לנו את הדברים היפים והנוחים, דברים שאני מרגיש טוב איתם. לא פחד, לא בהלה".
היום ברבי אומנם לא צועק, אבל הוא מחובר לטבע, לשקט, להודיה. כל יום נפתח במודה אני, ונסגר באמירת תודה על כל הטוב שבחיים שלו על המרפסת בכפר־מלל, שם הוא מתגורר עם אשתו ובנו.
למרות הקשר המיוחד, בסוף כיתה י' עזב ברבי את הישיבה והסיר את הכיפה. הוא חזר אל הדת עם הזמן, אבל במינונים אחרים. "אני מניח תפילין, לא אופיע בשבת, אני מקפיד על החברותא השבועית, על התבודדות, ומשתדל ללמוד כל הזמן".
אחרי שירותו הצבאי הוא נסע לטיול הגדול לתאילנד וחלם על שנה בחו"ל, אבל אחותו אלה, שתמיד האמינה בו ודחפה אותו – וכיום היא המנהלת האישית שלו – הציעה לו לחזור לארץ וללמוד מוזיקה.
"אני מאמין שיש אנשים שמתחתנים מתוך פשרה אבל רוב האנשים, אני מקווה ומאחל, מתחתנים מתוך פרפרים והתאהבות. ופתאום יש איזושהי שאלה באוויר: מה קורה כשזה נגמר? מה עושים? עוזבים? נלחמים? השקענו המון שעות בלנסות להעביר את הכאב הזה"
"הלכתי ללמוד ברימון משתי סיבות: קודם כול, רציתי ללמוד להלחין. ובנוסף, רציתי להיות מוקף באנשים שהם חולי אהבה כמוני למוזיקה. וכשכל העולם אומר לך תהיה סוכן ביטוח או רואה חשבון, שם יש 400 חבר'ה שרוטים כמוך שמאמינים שהם יום אחד יִצרו, ילחינו וישירו. קל יותר להיות במקום שבו לאנשים יש אותו החלום כמוך".
איך ההורים שלך התמודדו עם הקריירה שלך?
"לאמא לקח יותר זמן. בהתחלה היא ניסתה לשכנע אותי שאם כבר אני הולך לכיוון המוזיקה, שאלך ללמוד הוראת מוזיקה או תרפיה במוזיקה, מקצוע מסודר שעובדים בו מתשע עד חמש. הרבה שנים ביקשתי שתסמוך עליי, ולקח זמן עד שהרווחתי בחודש יותר ממה שהיא מרוויחה בשנה, אבל בסוף היא הבינה ופרגנה".
בשנת 2015 יצא אלבום הבכורה שלו, "חלקים מהניגון", שהושק בפסטיבל הפסנתר. אבל לקח זמן להצלחה להגיע. היו תקופות ששקע במינוס כדי ליצור. למעשה את הוצאת האלבום הראשון מימן בעצמו, כשהבין שאם יהיה כפוף למפיק שישקיע בו, יהיה מחויב אליו. הוא גייס כספים ממשפחתו והלוואות ונכנס "למינוס של החיים", כלשונו – והאלבום לא הצליח. הוא התגורר אז בבאר־שבע והתפרנס מעבודות מזדמנות. אבל במקום להתייאש, החליט להתמסר למוזיקה במאה אחוז.
"מבחינתי האלבום הראשון לא היה כישלון", הוא קובע. "הכישלון הוא חלק מההצלחה שבאה אחר כך. אנשים אפילו לא יודעים מה הדרך שעשיתי ומבחינתם התחלתי מהלהיטים הגדולים, אבל הדרך בנתה אותי".
אחד השירים שכן הצליחו הוא "בוקר טוב", השיר נולד בתקופה שהוריו של ברבי עזבו את טבריה לטובת מגורים בכפר־הרא"ה. ברבי, שרצה להיפגש עם חבריו, היה יוצא מהצבא וגר בפעוטון של סבתו. הגן הנטוש הפך למקור השראה:
"מרים ראשי, ידיים לצדדים, נשימה עמוקה / מוזיקה מוכרת, רוצה לעזוב, זה בוקר טוב, בוקר טוב".
השיר הפך ללהיט, ובין השאר לחביבן של הגננות, שכן הוא מדבר על השכמה, ורבות מהן משתמשות בו כשיר במפגש הבוקר. "יום אחד התקשר אליי עידן רייכל שאז גר בכלל באוסטריה. הוא סיפר לי שהילדה שלו הייתה שרה את השיר הזה קבוע בדרך לגן. הוא היה בטוח שזו המצאה של הגננת. אז הוא ניגש אליה יום אחד ואמר לה 'איזה יופי שאת גם כותבת שירים', והיא אמרה לו שזה שיר שלי. זה שיר שמשמיעים אותו במלא גני ילדים. אז זו הצלחה בעיניי. האמנתי אז בשירים האלו ואני מאמין בהם היום".
בדרך התקיימו הופעות בפני עשרים אנשים ואפילו פחות. "תליתי מודעות על הופעות, פרסמתי בפייסבוק, הייתי חוזר לאנשים בתיבה הפרטית וכותב 'זוכר שביקשת שאגיד לך שאני מופיע, אז הנה אני מופיע'. אחד־אחד. הופעתי ליד תיאטרון החאן בירושלים עם כובע הפוך, כשהאנשים שיצאו מההופעה זורקים לי מטבע, הופעתי בפרדס־חנה תמורת המבורגר". היו ימים ששאל את עצמו עד מתי תימשך התקופה הזו, ואם אי פעם הוא באמת יתפרנס ממה שהוא אוהב. לצד הקושי הוא תמיד האמין שיום יבוא ויצליח.
מה הייתה ההופעה הכי גרועה שלך?
"הופעתי מאה פעמים בשלוש שנים. אחרי שסיימנו הופעה אחת הרגשתי שאין לי כוח יותר. כאילו וואלה, א־לוהים, אם זה מה שאני אמור לעשות – כי אני מרגיש ששלחת אותי לעשות משהו – אני צריך שעוד אנשים יתעוררו לזה. אני צריך שיהיו לי עוד אנשים מסביבי שיעזרו לי, שיגידו לי שאני טוב, אני רוצה שאנשים יכירו אותי". ואז הגיעה ההכרה.
בשנת 2016 הוא השתתף בעונה הרביעית של "דה וויס", והחונך שלו היה אברהם טל. ברבי הודח בשלב ההופעות החיות. "אני אפילו לא זוכר לאיזה מקום הגעתי, אולי שמיני או תשיעי. לא באתי בשביל לזכות, באתי כדי שכל העולם יכיר אותי. עשיתי לפני כן הרבה עבודה קשה, עברתי ממקום למקום, לא בחלתי בהופעה בשום מקום, והנה התוכנית הביאה אותי לכל סלון בישראל".
אחרי התוכנית התחילו להגיע ההזמנות להופעות. ברבי כבר היה במקום טוב יותר, התפרנס מהמוזיקה ועבד על אלבום שני. הוא העביר סדנאות אמן ונהנה מהקשר עם הקהל, ואז הגיע החיבור עם המוזיקאי גיל ויין. ויין ביקש ממנו לשיר את השיר שלו "אל תשאלי". ברבי הקליט את החלק שלו ונסע להודו. ושם, רחוק מהכול, השיר הגיע לגלגלצ. ב־2018 כבר הפך להצלחה של ממש כשהוציא את הסינגל "מישהו איתי כאן". שנה אחרי כן כבש פסגה נוספת והופיע בטקס המשואות. ואז, בשיא הצלחתו, פרצה הקורונה.
"זו תקופה שיש לי ממנה רק זיכרונות רעים. אני גם מרגיש שעבדו עליי, ואפשר היה לנהל את העולם אחרת. אני חושב שכולנו עוד נמצאים בפוסט קורונה. כמו שיש פוסט טראומה לאנשי יום כיפור שצצה עכשיו כי שוב עולים סרטים וראיונות על התקופה ההיא, ככה זה עוד יהיה אצלנו. אני מרגיש שחלק גדול מהמצב החברתי שהגענו אליו היום הוא בגלל הקורונה. אנשים יוצאים להפגין כי יש להם איזו בעירה של כעס והם אומרים, איך אני אפרוק את זה? אני אצא להפגין. יש קול של כעס ועצבים בחוץ. אנשים בווייב של לא אכפת להם מכלום, כי מחר יכולה להיות שוב קורונה ויסגרו אותנו שוב. אגב הפגנות, אני חושב שהדרך הכי טובה לפתור את המצב היא הידברות בין הצדדים. פה אנחנו לוקים בחסר".
בקורונה הוא גם חווה לראשונה התקף חרדה. "זה קרה בסגר הראשון. אין הופעות, אין יציאות, אין פרנסה, התעוררתי באחד הלילות מבועת, לא מצליח לנשום, לא מצליח לישון".
מה עשית?
"יצאתי החוצה, ניסיתי לנשום. אחר כך שיתפתי את דורון מדלי, חבר טוב, והוא נתן לי משימות, וגם הלכתי לטיפול. אני מאמין מאוד בטיפול. היום אם החרדה קופצת, אני יודע כבר איך לטפל בה. יש לי את עשרת הדיברות של החרדה – למשל לצאת לטבע, לדבר עם אנשים, לנשום".
"אני מופיע הערב בפני עובדים של חברה גדולה, אני יודע שבערך 30 אמנים שלחו להם הצעה, אז 29 אחרים שונאים את בניה ברבי, לא כי הם שונאים אותו באמת, אלא כי הוא לקח להם פרנסה. בקורונה למדנו כמה הפרנסה יכולה להיעלם ביום אחד"
ובכל זאת, גם בקורונה הוא מוצא טוב. לדבריו, כשעולם התרבות חזר, הוא חזר עד הסוף. "אין היום אמן שיפתח קיסריה ולא ימלא אותה. אם פעם זה היה מעמד ששמור ליחידי סגולה, היום אתה ממלא אולמות יותר בקלות, כי העם צמא להופעות".
מצד שני, הוא אומר, הקולגיאליות נעלמה בקורונה. "אם לפני הקורונה מישהו העלה שיר חדש כולם היו משתפים אותו, היום אין שיתופים, סוג של אדם לאדם זאב. אני מופיע הערב בפני עובדים של חברה גדולה, אני יודע שבערך 30 אמנים שלחו להם הצעה, ורק בניה ברבי זכה, אז 29 אחרים שונאים את בניה ברבי, לא כי הם שונאים אותו באמת, אלא כי הוא לקח להם פרנסה. בקורונה למדנו כמה הפרנסה יכולה להיעלם ביום אחד".
בתקופת הקורונה התמודד ברבי גם עם פוסט טראומה שצפה אצלו מאירוע שחווה בשירותו הצבאי. כשהיה בסוף קורס קצינים במשטרה הצבאית, תפס קו במחסום ליד חווארה. מחבל הניף מול פניו סכין ונוטרל בידי קצין שעמד במקום. ברבי המשיך כרגיל, אבל כעבור שנים, הטראומה התפוצצה. "אני חושב שהקורונה הציפה להרבה לוחמים את הטראומה. כשזה קרה הייתי לוחם ולא יכולתי לעצור ולבכות על מה שקרה עם המחבל. העיקר שניצחנו אותו, הכול בסדר, ממשיכים הלאה. פתאום כשאנשים סגורים בבית, זה מתפוצץ. בפרט כשיושבים בבית ושומעים כל היום חדשות, ומודאגים, ויש חששות לגבי העתיד, אז הטראומה צפה".
איך התמודדת עם זה?
"טיפולים, NLP, שיחות עם פסיכולוג, שיתוף של חברים ומשפחה".
לפני שנתיים וחצי, ברבי נישא לשיר בלקין, רופאה גינקולוגית, ולשניים נולד בן, רפאל. הם הכירו בסיני, ובלקין לא זיהתה אותו. כששמעה אותו שר, היא אמרה לו שהוא פשוט חייב לעשות עם זה משהו. בתום לימודי הרפואה שלה הם נסעו לטיול ארוך במרכז אמריקה, שם גם החליטו להתחתן. מאז הם מלהטטים בין שתי קריירות תובעניות במיוחד.
השיר האחרון שפרסם ברבי, ונכתב יחד עם צליל קליפי, עוסק בשחיקה בזוגיות: "מה קורה כשנגמרים הפרפרים / עכשיו גרים פה בבית, שני אנשים זרים / כמה זמן לא נדלקו הזיקוקים, / אולי עצמנו עיניים / רואים ולא רואים".
קצת מוקדם אחרי שנתיים של נישואין לכתוב כזה שיר, לא?
"אני חושב שכולם נתקלים בזה. זה לא נכתב ספציפית עלינו. גם אני וגם צליל, שכתבה איתי את השיר, נתקלנו בזה דרך חברים. חברה סיפרה לצליל שהיא מרגישה שהקשר שלה עם בן הזוג שלה פשוט נגמר. אני מאמין שיש אנשים שמתחתנים מתוך פשרה אבל רוב האנשים, אני מקווה ומאחל, מתחתנים מתוך פרפרים והתאהבות. ופתאום יש איזושהי שאלה באוויר: מה קורה כשזה נגמר? מה עושים? אני עוזב? אני נשאר? אני נלחם? אני הולך לטיפול ומדבר על זה? השקענו המון שעות, בלנסות להעביר את הכאב הזה. שאלנו בשיר, 'מי יתקן את הכנפיים, מי יתקן אותי'".
בחיים הפרטים שלו הוא משתדל לעבוד קשה בשימור הזוגיות, על אף שתי הקריירות שהוא ואשתו מתחזקים. "פעם בשבוע אנחנו עושים שיחה הכי גלויה בעולם שבה כל אחד מספר מה טוב לו, מה לא טוב לו, מה הוא צריך מבן הזוג, זו שיחה מאוד כנה. אנחנו יושבים במרפסת ומדברים ולא מסתירים שום דבר ולא משאירים שום דבר סגור – לא את הדברים הכואבים ולא את הדברים הטובים. זה אחד הדברים שמשמרים אצלנו את הלהבה. והדבר השני הוא דייט שבועי, שאני מודה שבזמן האחרון ובעקבות הלחץ הפך לדייט בשבועיים".
וישנה גם קבוצת הוואטסאפ המשותפת לו ולשיר, שנקראת "אני עצמי ואמונה" על שם שירו בשם הזה. "האמונה זה בניין להרבה דברים מבחינתי. אם אתה לא מאמין בזוגיות הזאת זה לא יקרה. אני יכול לשתף שם שאתמול הרגשתי לבד, שיר הייתה בתורנות והילד לא ישן כאן כי הייתה לי הופעה, וכשחזרתי לבית ריק, זה היה קשה. אין לי מושג מה אני אעשה בכל השנים של ההתמחות. אז שיתפתי את שיר. זה לא שאני מחפש תשובה, אבל עצם השיתוף עושה טוב, ואז בסוף היא תשלח איזה חיבוק או איזו מילה טובה – זו האמונה שלי שיש לי חברה טובה".
