הפינות הקסומות בישראל שאתם חייבים להכיר

כשההיסטוריה נפרשת לרגליך // הרי נפתלי

לפעמים, כדי להגיע רחוק צריך ללכת קרוב – אני אמנם קצת משוחד כי פה אני גר, אבל עוד לא ראיתי בחיי מקום כמו הרי נפתלי, הרכס שתוחם ממערב את עמק החולה.

ההיסטוריה והפרה־היסטוריה נפרשים לרגליך, ודרך האוויר הצלול של הגליל העליון העין הולכת רחוק אל פסגת החרמון וקו התילים של רמת הגולן, מתקרבת אל השדות המשובצים ירוק־חום של הקיבוצים והמושבים, ומגיעה עד לישיבת ההסדר של קריית־שמונה שנמצאת ממש מתחתיך.

לא צריך הרבה – אפשר לטייל גם ברכב וגם ברגל ללא תשלום, ופשוט לבחור נקודה באמצע הטבע הכל כך נגיש הזה: על הרמפה במושב מרגליות, על קצה הרכס במשגב־עם, באנדרטאות לזכרם של שני חיילי צה"ל לירן סעדיה ואלנתן שכטר ז"ל – בכל מקום רואים ומרגישים את סיפור האזור הזה, החל מהשבר הסורי־אפריקני, דרך תקופת המקרא ועד להתמודדות הביטחונית של מדינת ישראל.
בכל פעם שאני מגיע לצלע ההר המרשים הזה אני מתרחק לרגע מכל עיסוקי היומיום, מכל הדאגות הקטנות והפחות קטנות, ומתחבר לסיפור הגדול שלנו: סיפור של אמונה, של גבורה, של התיישבות – סיפור אהבה אמיתי.

כשעומדים באמצע הרכס, והרוח הצפונית הנעימה מלטפת את הפנים, אפשר לחשוב על גיאולוגיה וביטחון, על ארכיאולוגיה והיסטוריה, על מורשת וציונות, אבל אפשר פשוט להביט על הנוף הכי יפה שיש לישראל להציע, ולהודות על הרגע המיוחד הזה.

מנחם הורוביץ

 

אנה אפנה // הסוד של קניון שחורת

שעות אחרונות של שבוע נופש משפחתי באילת. מתכוננים לנסיעה ארוכה צפונה, עצרנו למסלול משפחתי קצר לא הרחק מהעיר. קניון שחורת. נוף ערבה נהדר שסלעי גרניט בגוונים של שחור־אדום מתחלפים ועוטפים אותו, מנוקדים בגבישי מינרלים בשלל צורות. הדרך מוצלת עם רוח קלילה, כמה סולמות במפלים, שגם הקטנה נהנתה לעלות בהם בקלות, הגדולים עושים תחרות מי ימצא את סימון השביל הבא והמסלול (שאמור להיות די קצר) מתקדם יפה. הורים, ילדים וסלולרי נטול קליטה. עולים, יורדים, עוד רגע אמורים לסיים, והנה: בקעה רחבת ידיים שהשביל בה לא ממש מסומן, העמוד עם החיצים לאן לפנות נטה על צידו. השמש, גם היא החלה פתאום לנטות על צידה במהירות מסחררת. לאן פונים כאן? כמה מסובך זה כבר יכול להיות? המסלול אמור להיות מעגלי! בטח טעינו כל הדרך והלכנו למסלול הארוך. החושך התקרב, צעידה לכאן ולשם לא הובילה אותנו לכיוון ברור. בייאוש משעשע הילדים אספו אבנים וכתבו בגדול "הצילו!" וכרסמו שאריות חטיפים. רוח קלה הביאה איתה שברירי קליטה. טלפון קצר למשטרה, טלפון מיחידת החילוץ האזורית, שליחת מיקום בווטסאפ שהתאושש לרגע והכוונה קצרה: "תפנו דרומה 300 מטר, חמש דקות ואתם באוטו". קניון שחורת הוא סוד גלוי. איך ללכת בו לאיבוד זה כבר סוד משפחתי.

אלישע נדב

 

אין מקום לדאגה // התצפית של רמת גלעד

מגן דוד עצום, שעל צלעותיו מורכבים אורות ניאון המאירים מהתצפית הגבוהה של רמת גלעד לעבר כל גוש דן ומישור החוף. שם, בראש הצוק, על ספסל עץ עם פק"ל קפה משובח, מצאתי שמתעוררות השיחות הטובות ביותר. נושאים שעולים רק בין חברים טובים שמכירים זמן רב ויכולים לדבר עליהם בלי שאף אחד שומע. שריה, חבר מתוק מדבש, הכיר לי את המקום לפני כמה שנים טובות וכשאנחנו נפגשים באזור, זה המקום היחיד שאנחנו הולכים אליו. מרחק נסיעה קצר מהש"ג של קרני־ שומרון לכיוון מזרח, עלייה קצרה בדרך עפר שהאוטו מאוד לא מחבב, ואנחנו שם. את פנינו מקדם נוף פתוח ועוצר נשימה – מארובות חדרה שבצפון עד אשדוד ואשקלון בדרום – ללא צורך במשקפת ובריזה תמידית. אומרים שביום טוב אפשר לראות משם את החרמון. או את עפולה. לא זוכר. לפני זמן לא רב בנו שם פרגולה והוסיפו דשא סינתטי שהפכו את המקום למעט יותר משפחתי, אז יש שם קצת ילדים בשעות הצהריים וזוגות שנפגשים לדייט בשעות הערב וזה נחמד. ואין שם קליטה, אז אף אחד לא מפריע. ורק שם, מעל אורות ניאון, מעל לערי בטון, בשקט הגמור הזה, אני יכול לשבת בעיניים עצומות, לפרוש ידיים ארוכות על הספסל ולהניח לכל דאגות העולם להיעלם.

אלנתן זכריה

 

טבע פראי בלב העיר // התחנה לחקר ציפורי ירושלים

בין גן סאקר וגן הוורדים וממש ליד הכנסת נמצאת "התחנה לחקר ציפורי ירושלים", שהיא סוג של שמוּרוֹנת־טבע יחידה במינה. שלא כמו הגנים הגדולים והמוכרים שנמצאים מסביב, תשכחו מדשא ומאזורי פיקניק. אנחנו מדברים על טבע פראי ומוזר, בלי עמודי תאורה ובלי ברזיות. מקום קטן שקל מאוד לפספס אותו בין האוטובוסים שמביאים אנשים לכנסת או לקבר האדמו"ר מזוועהיל. אם תצליחו להגיע לשם ותמצאו את עצמכם תוהים על הֶרכב העצים המוזר, אז הסיפורים אומרים שהצמחייה הפראית במקום נולדה בטעות, כשמקימי גן הוורדים בחרו בפיסת האדמה הקטנה הזאת ליד הגן כאדמת מבחן, כדי לראות אילו עצים מצליחים להיקלט בקלות ואיזה לא. אבל אחרי שהמקימים הלכו הם לא טרחו לעקור את העצים, ואוסף העצים המשונה שנשאר גדל בחופשיות ומשך את הציפורים לבוא ולקנן בו בשמחה, עד שהחברה להגנת הטבע ראתה כי טוב והקימה במקום את תחנת ההטבעה. אז אפשר בהחלט לקבוע הדרכה וללכת למרכז המבקרים וללמוד על הטבעת ציפורים ואיך עוקבים אחריהן בכל העולם, אבל אפשר גם סתם לשבת במסתורי העץ הקטנים ולהביט דרך החריצים בצמחייה בבריכה הקטנה ובחיות שפוקדות את המקום. לא קורה שם יותר מדי, ואין מתקנים או נוף משגע. אבל אם יש לכם מזל אפשר לראות בה מדי פעם ציפורים בשלל צבעים, צפרדעים, דורבנים ופרפרים מיוחדים. פינה שקטה באמצע העיר הסואנת שאפשר לראות בה טבע של ממש. סתם ככה.

אודליה גולדמן

 

בגלל המלחמה ההיא // מנהרת ההטיה, רמת הגולן

הרחק־הרחק בפינתו הדרום מזרחית של הגולן מסתתרת חידה היסטורית שפתרונה הוא מאבק איתנים בין מדינות האזור על הזכות הבסיסית ביותר לחיים. המאבק על המים. לא, ר

ננה רז לא המציאה את ישראל מתייבשת, מים היו הבעיה שלנו עוד ב־48'. שלנו ושל שכנינו. מפה לשם, ואנחנו מדברים על שנות החמישים, התפתחה בצפון הארץ מלחמה על המים. בקצרה: ישראל מניחה את המוביל הארצי שייקח את מי הכנרת למרכז ודרומה וסוריה בתגובה יוצאת בפרויקט הטיית מקורות הירדן שייקח את מי הכנרת מזרחה וצפונה. שח מט.

את שרידי מפעל ההטיה אפשר לראות במקומות רבים לאורך המורדות המערביים של הגולן, אחד השרידים היותר מעניינים היא מנהרת ההטיה. כדי להגיע אליה צריך לחמוק מסיורי הצבא ולהסתכן בנסיעה על כביש המערכת, לא משהו שקוראי מוצש אינם מורגלים בו. בכל מקרה, נוסעים לכיוון מושב מיצר ומשם ממשיכים דרומה לכביש המערכת. ממזרח ניתן לראות בבירור את משולש הגבולות, מפגש הרוקד עם ערוץ הירמוך העצום שעולה מולנו מזרחה. עצי אלון ענקיים פזורים מסביב ורומזים על יערות האלונים שפעם כיסו את הגולן כולו.

אחרי זמן מה מתגלה הכפר הירדני מוחייבה. כפר ציורי שיושב ממש על גדת הירמוך ונהנה ממימיו הלא רבים אך זורמים תדיר. בנקודה הזאת פונים מכביש המערכת ועולים כמה עשרות מטרים במעלה הגולן כשלפתע מתגלה פתחה של המנהרה.
המנהרה, כ־200 מטר אורכה, גדולה מספיק כדי שמשאית תעבור בתוכה וניכר שהיא חצובה בידי אדם. מה הייתה מטרתה? שאלה טובה שטובי ההיסטוריונים נחלקו בה. אפשרות אחת היא מקום מוגן לציוד הנדסי שהיה אמור לתפעל סכר על הירמוך. אפשרות שנייה ומציתת דמיון הרבה יותר היא שאורכה של המנהרה אמור היה להיות כחמישה ק"מ שמביאים אותנו בדיוק למצוקי האון במורדות המערביים של הגולן, כדי לקלוט את המים של תעלת ההטיה שמגיעה כל הדרך ממקורות הירדן. כך או אחרת שְבו באפלולית המנהרה הקרירה וחשבו מה היה קורה אלמלא ניצחנו במלחמה על המים.

איתמר גור

 

סנטרל פארק הקטן // גן סעדיה שושני, תל־אביב

חורשת עצים סבוכה, עצי אקליפטוס ענקיים, מרחבי דשא, מתקנים, אפילו גינה לשחרור כלבים – ובעיקר שקט מופתי בלב הכרך ההומה. את כל הדברים האלה ועוד מספקת אחת מפינות החמד הסודיות של העיר תל־אביב, פארק ציבורי קומפקטי ונסתר מהעין בשם "גן סעדיה שושני". כמו הגן על שמו, גם שושני הוא דמות מעט סודית ונשכחת: מראשוני אנשי "ההגנה" בתל־אביב, ממייסדי המשטרה בעיר וגם סגן ראש העירייה בשנות החמישים.

הגן נמצא בשכונת רמת־החייל, שידועה היום בעיקר בשל האזור המסחרי ההומה שלה בצפון־מזרח תל־אביב. מראה בנייני המשרדים הגבוהים המציצים מבעד לצמרות העצים שבגן מקנה לגן סעדיה שושני תחושה של מנהטן הקטנה, מעין סנטרל פארק בזעיר אנפין, והרי לכם עוד סיבה לרצות להגיע לשם כשיש הזדמנות.

כיאה לגן שכונתי שתושביו שומרים על סודיותו בקנאות, לא תמצאו כל שילוט אליו כשתיסעו ברחובות שבשכונות הסמוכות. אבל בשביל זה אנחנו כאן: אפשר להגיע לגן מכמה רחובות, המומלץ ביותר הוא רחוב רמות נפתלי, שנמצא מיד אחרי הסופר השכונתי שמאלה. ואם כבר אנחנו בענייני נוסטלגיה, אז דעו שבסופר הזה ממש, צולמו חלק מהסצנות בסרט "עזית הכלבה הצנחנית", הקלאסיקה הישראלית משנת 1972. אפשרות נוספת היא להגיע לגן מרחוב רבדים. משם תיאלצו אמנם טיפה לטפס עד שיתגלה לעיניכם מראה הגן המרהיב כולו, אבל האמינו לנו – המאמץ יהיה שווה כל רגע.

אריאל שנבל