על חוף הסליחה: הפלייליסט העברי-לועזי של שירי הסליחה

עונות / אביב גפן
רועי קדם

לבבות של אנשים פועמים בכעס או בהתרגשות, קופאים ומפשירים, אוהבים ושונאים. לא תמיד עובדים בסנכרון מושלם עם מי שלידם: לא בקצב, לא בטמפרטורה וגם לא בתחושה. לבבות של אנשים יודעים גם לבקש סליחה. על כך שלא תמיד הבינו את הפרשנות, לא תמיד התרחבו.

"יקירתי אנא סלחי לי אני יודע שטעיתי". כתב גפן הבן אחרי השתלשלות האירועים המסעירה שהוא מתאר בשיר,  ובה כל אחד יכול לזהות משהו מעצמו. ולבסוף הסביר וקבע "כמו לטבע גם ללב ארבע עונות". היה אולי נוח יותר אם כל הלבבות היו קופאים יחד בחורף או פועמים בהתרגשות באביב. אם הם היו משילים יחד את העומס בתקופת השלכת ומתלהטים בכעס בקיץ. ואולי דווקא הפעם, בניגוד לטבע, חוסר התיאום בין לבבות מסתנכרן בעצמו ויכול לרפא זה את זה, לאזן אחד את השני, ופשוט להצליח לאהוב.

The Unforgiven / מטאליקה
אלחנן שפייזר

נראה מוזר לבחור דווקא שיר שהשם שלו הוא "בלתי נסלח", אבל רק לרגע. השיר, מהאלבום החמישי של מטאליקה, מתאר כאב שורשי של אדם שחייו מנוהלים בידי גורמים זרים וסמכותניים ששוברים את רוחו לחלוטין. המקור, כמו כל כך הרבה משיריה של להקת המטאל הידועה, הוא הרקע הנוצרי־קיצוני של הסולן ג'יימס הטפילד, שבין השאר איבד את אמו כי סירבה לטיפול רפואי מסיבות דתיות כשחלתה בסרטן.

בפרספקטיבה, לצד השירים האחרים של מטאליקה והתפתחות הלהקה, אפשר לראות את השיר כאחת הסנוניות הראשונות לתיקון. אחד הרגעים המוקדמים שבהם הטפליד, עם הרבה רעש ושילוב איקוני של גיטרות אקוסטיות וחשמליות, שר את הכאב של נשמתו הסדוקה – כאב שהוביל אותו לסמים ואלכוהול עד כדי שהלהקה כמעט התפרקה. אבל עם הזמן המילים התרככו, ואיתן דמותו הקשוחה. הוא התנקה והתחתן והתמסד וכיום אפילו מצא שלווה בחייו הכאוטיים. לשיר הזה נוספו שני שירי המשך שגם בהם ניכרת השלמה עם המציאות. הטפליד כנראה אף פעם לא יוציא שיר בשם Forgiven, אבל אולי דווקא הכעס והסירוב למחול הם שהובילו אותו לתיקון.

מהרי נא / אהוד בנאי
אביגיל זית

מערכת היחסים העדינה והתהומית בין ילד להוריו, בין בן לאמו, היא הרת גורל, משרטטת את הדרך שבה ייקשר לעולם ויתקשר איתו, מגלמת את העולמות הפנימיים והחיצוניים של האדם. גם כשהילד בן 30 מקור הכוח והריפוי שלו מונח בידיה של אמו. וכשכל הדי־אן־איי, ההשכבות, הציפיות ושיעורי הבית טעונים בו, אין מי שחוטי הקשר הזה לא מסתבכים לו מעת לעת, שמתעצבן ואומר לא, לא עכשיו. כי החיבור הבלתי אמצעי והאהבה שאינה תלויה בדבר מתנגשים בעצמאות המתעוררת וברצון להתבטא; הליטוף העדין והדאגה העוטפת עלולים להתפורר באורן של שאיפות להגשמה, לבנייה של חיים, להצלחה.

זוהי מערכת יחסים שמזמינה טעויות, שלעולם תהיה א־סימטרית, לעולם הכף תיטה לטובת ההורים, לעולם יהיו רגעים שלא הערכנו מספיק, שהתחצפנו, שחטאנו למקור החיים והשורשים העמוקים שלנו. ברגעים של בגרות אנחנו מסוגלים גם לנסות לתקן, לפרוק מטענים שסחבנו, לשחרר כעסים, לאפשר להם לאהוב אותנו ולהשיב אליהם קמצוץ מהאהבה והאמונה שרוחשת בהם אלינו. אבל לפעמים, כמו אצל בנאי, עד שהתהליך הפנימי מבשיל כבר אין ממי לבקש את הסליחה, כבר אין ממש איך לתקן. נשאר רק כוכב בשמיים להתגעגע אליו, דמעה וילדה קטנה שנושאת את שמה.

ניצוצות / בר צברי
אוהד רובינשטיין

המטפורה של הרב קוק שקוראת לעלות מעלה בעזרת כוחות הכנפיים שלנו ידועה. אבל מה עושים כשהכנפיים נשברות או נסדקות? נראה שבר צברי הצליח בשטף מילים ובמעטפת מוזיקלית מדויקת, לכוון לנבכי הנפש של הנפילות והשבירות ולענות בפשטות – תפילה. במכתב גלוי לקב"ה, הוא פותח צוהר לקשיים שנמצאים עמוק בלב, אבל לא תמיד נראים כלפי חוץ.

"ולא נוח להיות תלוי ברצונות שלי
יום אחד אני גבוה ויום שני בבלוז
כשאני מתפורר אני בא אליך
עם כנפיים שבורות, מתקרב לאט".

אנחנו יכולים להמריא ולהגשים לא מעט מטרות ורצונות בחיים האלו, אבל במוקדם או במאוחר יגיעו מכשולים שיקשו על הדרך. אפשר להסתמך על הרצונות והרגשות שלנו לא מעט, אבל יש עוד גורמים במשוואה של החיים וייתכן שפתאום הכנפיים יישברו והכוחות ידעכו, והעצמיות לבדה תתרסק על קרקע המציאות. לפעמים מקבלים כאפה מצלצלת כששוכחים את האיזון בין האמונה לכוח שלנו במציאות.

אפשר להיאבק בזה, אבל אפשר גם להישבר מעט, לחמול ולסלוח על החולשות האנושיות להישיר מבט לקושי ולחבק אותו, ולהיזכר שהתפילה תמיד קיימת בעולם – רק שצריך להאמין בכוחה. ואז, אולי בדומה ללב שבור, גם לכנפיים שבורות יש כוח להעלות אותנו למעלה.

שוב / שמוליק קראוס וג'וזי כץ
ישי פלג

סליחה היא דואט. יש בה הפתעת־פתאום מהצד המבקש סליחה ומהצד הסולח, ומשניהם יש בה האשמות ורגשות אשם, אמון ואי הבנה, שתיקה ודיבורים, ושינויי הזמן שחלף ותחושת ביתיות מוכרת, ועלבון הדדי שטמון בלב ועלול לעורר פיצוץ נוסף, להביא להתרסקות חוזרת. ויש בה שכחה, והדחקה, וקבירת המרירות.

את השיר "שוב" (או "חזרת פתאום") שרו אינספור זוגות זמרים, תמיד־תמיד אישה וגבר, אבל הוא עוסק בכל מערכות היחסים בעולם: אם ובנה, חייל ומפקדו, עמיתים לעבודה, וכן, גם בני זוג. בכולן, באורח פלא, מתקיימת כל הזמן סליחה: זו תנועת־שוב חוזרת, נצחית, אך בלתי אפשרית. היא רגע מפליא של נפילת חומות; כניעה ללא תנאי מתוך אמון באחר – שהוא יחליט אם לסלוח, שהוא יחליט אם לבקש סליחה.

והסליחה נענית, לעיתים קרובות משהיינו מצפים. "לא נתנצל – כעת זה לא נראה חשוב" ו"עוד יבוא הזמן להסברים", אומרים ג'וזי כץ ושמוליק קראוס במילותיה של דפנה עבר־הדני, ומתארים בחירה הדדית – ללא חשיבה אסטרטגית, בבעירה מבפנים, בחירה שהיא נס – להיות פה גם מחר. רק אם נרצה.

את מביאה הכול לידי דמעות / שלום חנוך
עדי שלם–רבינוביץ'

זה התחיל כצפייה תמימה במומינים, נילס הולגרסון, פינוקיו ומרקו, באמת. אבל איכשהו, אפילו שאמא אמרה שהיא לא מרשה, האצבעות זפזפו מאליהן אל הערוץ האסור, שבו שודרה הטלנובלה הישראלית "השיר שלנו". וכך נחשפתי לבושתי בגיל צעיר מדי לביצועו של רן דנקר לשיר "את מביאה הכול לידי דמעות" עוד בטרם ידעתי בכלל מי זה שלום חנוך.

אז קודם כול סליחה, שלום. אין תחליף למקור (אם כי ילדי שנות התשעים יסכימו איתי שדנקר לא רע בכלל). שנית, סליחה אמא שרק עכשיו את מגלה שראיתי סדרה שלא הבנתי שום דבר ממה שמתרחש בה, ורק איפשהו בתוכי ידעתי שמה שקורה בה מעניין יותר, או לפחות עדיף על פינוקיו בעיני המבוגרים. ואולי זה הזמן לבקש סליחה שלפני יותר מדי שנים ביקשת שאשטוף את הכלים וזה לא קרה, שהבטחתי להתקשר ולהודיע כשהגעתי ושכחתי; סליחה שהתחלתי ללבוש מכנסיים ועשיתי נזם למרות שחששת שאף אחד לא יתחתן איתי. סליחה שהבטחתי לקפוץ עם הנכדה שלך הביתה להגיד שנה טובה ולא הספקתי. סליחה על כל מה שביקשת שלא אעשה ועשיתי בכל זאת, ועל הדרך תודה על כל הפעמים שאמרת לי לקחת סוודר, כי תמיד צדקת.

אגב, זה הזמן להתוודות שזפזפתי גם ל"אהבה מעבר לפינה". אבל אני בטוחה שאני לא היחידה. סליחה.

Oh father / מדונה
עמיחי בורנשטיין

האלבום הרביעי של מדונה, Like a Prayer, הוא הצהרה אמנותית: הוא עוסק בגירושין שלה, ביחסים עם אמה, שמתה כשהייתה בת חמש וגם עם אביה. והשיר הזה הוא כמעט טיפול פסיכולוגי שלם. בתחילתו היא מספרת על הכאב שלה, על הכעס של אביה, ועל כך שהאמינה שהוא לא אוהב אותה. אך בסוף השיר, היא מגלה כלפיו חמלה – לא התכוונת לפגוע בי, מישהו פגע גם בך. ובין לבין, בפזמון היא שרה שהיא מוגנת מפניו, ואילו בתחילת השיר היא הרגישה כך מכיוון שהיא ברחה ממנו, כעת היא מרגישה כך כי היא סלחה לו. שמונה שנים אחרי שהשיר יצא, מדונה הקליטה את אלבומה הטוב ביותר, Ray of Light, שבו סגרה מעגל אחרי לידת בתה. קצת כמו מתי כספי, זו ילדותה השנייה. ולמרות זאת, בשיר האחרון באלבום היא כותבת על ביקור בבית הקברות ומספרת שהיא רצה לשם לחפש את עצמה. אחרי שהגיעה לקבר, היא ממשיכה לרוץ, ממשיכה לברוח. אולי גם כשאנחנו סולחים, זה לא מוחק את הצלקות שלנו, מהן אי אפשר לברוח.

 

להקשבה לכל השירים בפלייליסט אחד: