אולימפיאדת פריז תצא לדרך בעוד פחות משנה, בסוף יולי 2024. המשלחת הישראלית, שכוללת כבר 51 ספורטאים, תנסה להרשים לפחות כמו במשחקי טוקיו, שהסתיימו רק לפני כשנתיים. במקביל, בשנה האחרונה ותחת יושבת־הראש החדשה של הוועד האולימפי יעל ארד, יצא לדרך פרויקט מצוינות חדש שמטרתו לאתר כישרונות צעירים בשלל ענפים, המסומנים כבר עכשיו כמי שמועמדים לייצג את ישראל באולימפיאדת 2028 שתתקיים בלוס־אנג'לס.
"עד היום היה נהוג שספורטאי בישראל יקבל סיוע מהמדינה דרך האיגוד שלו, רק אם הוא נמצא באחד הסגלים הבכירים בוועד האולימפי. זו הפעם הראשונה שהוועד מתקצב חתך צעיר יותר של ספורטאים ומעניק להם מעטפת תקציבית ומקצועית", מסבירה עדי ביכמן, שחיינית מקצוענית לשעבר שהתחרתה באולימפית סידני 2000 וחברת הנהלת הוועד האולימפי שהחליפה את ארד בתפקיד יושבת־ראש הוועדה המקצועית של הוועד. "אנחנו מודעים לעובדה שספורטאים כיום הופכים למקצוענים בגיל צעיר מאוד, ויחד עם האיגודים השונים והוועדה לספורט הישגי, החלטנו שזה יהיה פרויקט הדגל שלנו, שייתן מענה לדור הצעיר. המעטפת משתנה מספורטאי לספורטאי לפי הצרכים שלו. יש ספורטאים שמגיל צעיר אין להם מתחרים ראויים בארץ, אז הם צריכים עזרה במימון לטיסות למחנות אימונים ותחרויות, יש כאלה שצריכים שנביא יריבי אימון לארץ, נתמוך בטיפולים רפואיים, טיפול פסיכולוגי או תזונאי וכיוצא בזה".
כיום כלולים בפרויקט 56 ספורטאים, חלקם בספורט יחידני וחלקם כחלק מנבחרת. "זו כמות קטנה למדי והלוואי שיהיה לנו תקציב לצרף עוד רבים בהמשך", קובעת ביכמן, שבמקביל מנהלת את תחום הספורט והפקולטה למקצועות הבריאות בקריה האקדמית אונו. "אנחנו עדיין בתהליך של למידה והתייעלות ומבינים היטב שמה שאנחנו מעניקים זו התקדמות, אבל בשטח הורים רבים עדיין צריכים לממן מכיסם חלק מההוצאות. אני מאמינה שבעתיד ספורטאים שיצטיינו במיוחד יקבלו תקציב גבוה יותר בשלב מוקדם, כאשר ברור לכולם שמדובר כאן בספורט תחרותי. משחקי לוס־אנג'לס יחלו בעוד חמש שנים והרבה דברים עוד צפויים להשתנות, לטוב ולרע. מטרת־העל שלנו היא לצרף ענפים חדשים לפרויקט, ושהספורטאים בפרויקט יעברו בשלב מסוים לסגלים הבכירים, ויקבלו תקציב הכנה אולימפי מהמדינה, מבחינתנו זה יהיה סימן להצלחה".
אלונה טל־פרנקו
מתעמלת אמנותית
אחד השמות המובילים בפרויקט 2028 היא אלונה טל־פרנקו (14), מתעמלת אמנותית שזכתה ביולי בתואר אלופת העולם לנוער בתרגיל החישוק, באליפות העולם שהתקיימה ברומניה. "כשהגעתי לתחרות ידעתי שאם אבצע את התרגיל שלי בצורה מדויקת יהיה לי סיכוי להתמודד על הזהב, ובזה התמקדתי", היא נזכרת. "בניגוד לתחרויות אחרות שהייתי בהן לא היו הרבה צופים ביציעים, וברגע שעליתי למשטח הרגשתי רגועה ועליתי לגמר מהמקום השני במוקדמות. בגמר עצמו עשיתי תרגיל טוב, אבל ידעתי שאדע איפה סיימתי רק אחרי שאחרונת המתעמלות תסיים את התרגיל שלה. זה היה מאוד מלחיץ, ישבתי בין המאמנות שלי וברגע שהגיעה התוצאה הסופית, הן קפצו באוויר ואני מיד אחריהן".
הזכייה הובילה את טל־פרנקו לראש הפודיום ולטקס שבו הונף הדגל והושמע ההמנון. "לשמוע את ההמנון, בטח בתחרות מחוץ לישראל, זה רגע שיא שעליו חלמתי ועבורו אני קמה להתאמן כל יום. אני שואפת לסיים ראשונה קודם כול בשביל ההמנון ורק אז בשביל תואר האלופה. שמחתי מאוד על ההישג אבל לקח לי זמן לעכל את מה שעשיתי".
טל־פרנקו החלה את דרכה בעולם ההתעמלות כבר בכיתה א'. אמה רוני הביאה אותה לשיעור במחשבה לשלוח אותה לחוג פעמיים בשבוע, אבל כבר בסוף האימון הראשון חיפשה אותה מורן בוזובסקי, קפטנית נבחרת ההתעמלות בלונדון 2012 ומנהלת התחום במכבי תל־אביב, ואמרה לה שהיא רוצה שאלונה תהיה חלק מהנבחרת. "זה הבהיל אותי כי הרגשתי שזה מוקדם מדי, אבל הרגיעו אותי שלוקחים את הדברים באופן רגוע, מלמדים ומתקדמים לאט־לאט", נזכרת האם. "היא לא בלטה מהרגע הראשון, רחוק מזה. לפעמים גם קיבלתי טלפון בערב עם תלונה שהיא מדברת עם חברות באימון ומפריעה, אבל עם הזמן הדברים התקדמו והשתפרו".
טל־פרנקו מגיעה ממשפחה מסורתית וביקשה מהוריה ללמוד באולפנת הרא"ה ברמת־גן. "לפני שאלונה נרשמה לאולפנה דיברנו איתם והסברנו במה מדובר. גילינו מקום שהוא מאוד מחבק ומכיל, כשהם מודעים לכל מה שהמקצוע דורש", מספרת רוני. "ראש האולפנה הרב ישראל שפירא מעודד העצמה נשית ומפרגן, ואחרי ההישג באליפות אירופה הם שלחו לה זר פרחים בגודל חצי בית".
לוח הזמנים של מתעמלת כמו טל־פרנקו קשה למדי, כאשר ארבע פעמים בשבוע היא מתאמנת מתשע בבוקר עד שמונה בערב, בנוסף ליומיים נוספים קצרים מעט יותר. "אני בדרך כלל לומדת בבוקר אם האימון מתחיל מאוחר יותר, או ברכב בדרך לאימון", היא מסבירה. "אני על תקן של ספורטאית מייצגת במשרד החינוך, שזה כמו ספורטאי מצטיין בצבא. זה מעניק לי הקלות שונות, אבל עדיין יש לי לא מעט לימודים. אני גם מקריבה הרבה למען ההתעמלות ומגיל מאוד צעיר כמעט לא הולכת לאירועים, מסיבות או טיולים שנתיים".
בשנה שעברה היא הדהימה לאחר שזכתה במדליית ארד בחישוק באליפות אירופה לג'וניור, שהתקיימה בארץ, בשעה שהייתה צעירת המתחרות ולאחר שרשמה בשלב המוקדמות את התוצאה הטובה ביותר בתחרות. בנוסף זכתה בזהב קבוצתי.
"אני חלק מענף דינמי וסיזיפי עם המון מתחרות מעולות, בארץ ובעולם, ומעדיפה לעבוד בשקט ולכבוש יעד אחר יעד".
ענף ההתעמלות בארץ נמצא בפריחה גדולה. לינוי אשרם זכתה בזהב אולימפי, דריה אטמנוב מועמדת לגדולות בפריז בשנה הבאה, וטל־פרנקו מסומנת כפוטנציאל איכותי ללוס־אנג'לס, נושא שהיא פחות אוהבת לעסוק בו.
"אני חלק מענף דינמי וסיזיפי עם המון מתחרות מעולות, בארץ ובעולם, ומעדיפה לעבוד בשקט ולכבוש יעד אחרי יעד", היא מסבירה. "רק בעוד שנה וחצי כשאצטרף לסבב הבוגרות, אתחיל להתחרות בארבעה מכשירים ויש עוד הרבה לפניי. אני מודה לאגודה שלי מכבי תל־אביב ולאיגוד, למאמנות שלי ילנה זליקמן ואלונה קושבצקי, שמאמינות בי ומשקיעות כל כך הרבה ולאיילת זוסמן ואלה סמופלוב, על כל מה שהן עושות בשבילי".
גילי קוריצקי
סיף
עוד כישרון צעיר שכבר מסומן לגדולות היא הסייפת בת ה־14 גילי קוריצקי, אלופת הארץ לבוגרות שהדהימה את כולם כאשר זכתה ביולי במדליית ארד במשחקי אירופה לבוגרים שהתקיימו בקרקוב. "זו הייתה חוויה מרגשת ותחרות בסדר גודל שמעולם לא חוויתי, עם מגורים בכפר אולימפי וספורטאים מכל רחבי אירופה", היא מספרת. "לא ציפיתי לזכות במדליה, אבל בבוקר התחרות הרגשתי טוב וידעתי שאם אמשיך ככה, דברים טובים יקרו. החוויה על הפודיום הייתה מדהימה, האולם היה מואר בצורה מיוחדת והתרגשתי מאוד".
קוריצקי, שגדלה וחיה בכפר־סבא, מגיעה ממשפחה ספורטיבית. הענף המועדף על ההורים שלה היה ג'ודו. אמה הייתה אלופת הארץ בתחום שבע פעמים ואביה זכה בסגנות אליפות הארץ. המשפחה עושה חיל בספורט – אחותה סגנית אלופת אירופה והעולם באקרובטיקה ואחיה קפטן קבוצת הכדורסל שלו בכפר־סבא. היא עצמה החלה להתאמן בסיף כבר בגיל שש.
"הייתי הולכת למגרש משחקים, שהיה בסמוך לאולם סיף, ובכל פעם שנכנסתי אליו כדי לשתות מים, הסייפים שהתאמנו סקרנו אותי ובמקום לחזור לשחק נשארתי לצפות בהם. כך התאהבתי בענף. בשלב מסוים ביררתי מתי אוכל להצטרף, וביום הראשון שקיבלתי אישור התחלתי להתאמן. סיף זה ספורט ייחודי שלא דומה לשום דבר אחר. אני אוהבת את תחושת הניצחון, וברגע שאני שמה את המסכה על הפנים אני במקום אחר ולא רואה אף אחד בעיניים. אני מאוד תחרותית, ממש רוצחת על המשטח ועושה הכול בשביל לנצח".
התחרות הבינלאומית הראשונה של קוריצקי התקיימה כבר כשהייתה בת שמונה, אז זכתה במדליית זהב ברומניה. "אני אוהבת את המסעות מחוץ לישראל, אני חלק מנבחרות הנוער, הקדטים והבוגרים, אז השנה טסתי כבר 14 פעמים, והאמת שכבר מוזר לי כשאני בארץ", היא צוחקת, "בשנה שעברה זכיתי בפעם הראשונה באליפות ישראל לבוגרות, ומהשנה אני מתחרה בעולם בסבב הבוגר. אני לא מכירה הרבה בנות בגילי שעושות את זה, אבל האמת שממש לא מעניין אותי מי עולה להתחרות מולי, אני תמיד באה לנצח".
"אני אוהבת את תחושת הניצחון, וברגע שאני שמה את המסכה על הפנים, אני במקום אחר ולא רואה אף אחד בעיניים, אני מאוד תחרותית, ממש רוצחת על המשטח ועושה הכול בשביל לנצח"
קוריצקי, שהחלה השנה ללמוד בתיכון, מנהלת סדר יום עמוס לעייפה, ונאלצת לוותר על לא מעט דברים שנערה בגילה רגילה לעשות. "אני מתאמנת ארבע פעמים בשבוע אחר הצהריים, בנוסף לשלושה אימוני בוקר, וכל אימון נמשך ארבע וחצי שעות. בנוסף לזה יש לי גם שני אימונים בחדר כושר", היא מפרטת, "בחטיבת הביניים מאוד תמכו ועזרו לי להשלים חומרים, ובזכותם עמדתי בכל הדרישות, כשאני לומדת לפני אימונים, בין טיסות ולפני מבחנים. העולם החברתי מאוד חשוב לי, אז אני מקפידה לשמור על קשר עם החברים שלי, כי זה גם עוזר לנתק אותי קצת מהסיף ולחשוב על דברים אחרים. מצד שני, כבר ארבע שנים לא יצאתי לטיול שנתי, אבל אני חיה עם זה בשלום".
עד היום ייצגו את ישראל 13 סייפים, והאחרונה הייתה לידיה חטואל ב־1996, לפני כ־27 שנים. אחת הסיבות לכך היא שהקריטריון להגעה למשחקים קשוח מאוד, ולפעמים קשה יותר להעפיל לתחרות האולימפית מאשר להצליח בה. "אולימפיאדה ומדליה אולימפית זה החלום שלי, אבל הדרך ארוכה וקשה ואני לא מבטיחה שום דבר, חוץ מזה שאמשיך לעבוד הכי קשה שאפשר", היא מצהירה, "אני מודה על התמיכה הגדולה שאני מקבלת מהאיגוד ומהוועד האולימפי, אבל עדיין ההורים שלי צריכים לממן חלק גדול מהאימונים, מהטיסות ומהציוד, שהוא יקר מאוד. אנחנו מחפשים עכשיו ספונסר מסחרי, בתקווה שיעזור לכסות עלויות".
אלעד עדיקה
קפיצה לרוחק
אחד הענפים שאליו ישראל מעולם לא שלחה נציג באולימפיאדה הוא קפיצה לרוחק לגברים. רק רוגל נחום ייצג אותנו מספר פעמים בתחום קרוב, קפיצה משולשת. מי שינסה לשנות את המציאות הזו בשנים הקרובות הוא אלעד עדיקה, בן 18 ממודיעין, שהרשים לאחרונה כשהעפיל לגמר אליפות אירופה עד גיל 20 שהתקיימה בירושלים. בקפיצה שהעלתה אותו לגמר הוא קבע שיא אישי ושיא נוער של 7.69 מטרים, אך בשל אילוצים טכניים, התוצאה שלו לא הפכה לרשמית ומוכרת.
"הפתעתי את עצמי כי עד עכשיו הייתה לי עונה לא טובה ואני שמח שהכול התחבר לי בזמן", הוא מספר. "התרגשתי מאוד לרשום את ההישג בעיר הקודש שלנו, ירושלים. הקהל בתחרות היה מדהים והאווירה הייתה מטורפת, ואחרי שהעפלתי לגמר פשוט לא הצלחתי להפסיק לרעוד מהתרגשות. לצערי, בגמר הדברים הלכו קצת פחות טוב. אחרי שתי קפיצות מוצלחות איבדתי קצת ריכוז ופסלתי את ארבע האחרונות וסיימתי שמיני, אבל אלמד מזה וסך הכול מדובר בהישג טוב".
עדיקה החל את דרכו האתלטית במסגרת ריצות קצרות באליפויות בתי ספר מקומיות. "אחרי אחת התחרויות שבהן ניצחתי, ניגש אליי אריה קורצ'ק שהיום הוא המאמן שלי, החמיא לי ואמר שאם אתמיד, בעתיד יש סיכוי שאייצג את ישראל בתחרויות הגדולות ביותר בעולם. כשסיפרתי את זה לאמא שלי היא ביקשה ממני לא להאמין לכל דבר שמישהו אומר לי, אבל בכל זאת החלטתי לנסות והתחלתי להתאמן".
כשהיה בן 14 הוא ראה באחד מאימוני הריצה שלו קופץ לרוחק. "הוא ממש הדהים אותי. ביקשתי לנסות ובקפיצות הראשונות הייתי כל כך גרוע, שהמאמן שלי המליץ שאמשיך עם הריצות", הוא נזכר בחיוך, "אבל התעקשתי ולאט־לאט השתפרתי ואחרי שבשנה שעברה עשיתי קריטריון לאליפות אירופה, הבנתי שיש לי סיכוי להצליח. במקביל אני חבר נבחרת השליחים של ישראל, וממשיך לעבוד על הספרינט שלי, שמאוד חשוב לקפיצה לרוחק".
"אחרי אחת התחרויות שבהן ניצחתי, ניגש אליי אריה קורצ'ק שהיום הוא המאמן שלי, החמיא לי ואמר שאם אתמיד, בעתיד יש סיכוי שאייצג את ישראל בתחרויות הגדולות ביותר בעולם. כשסיפרתי את זה לאמא שלי היא ביקשה ממני לא להאמין לכל דבר שמישהו אומר לי"
הוא גם אזרח צרפתי ובשנים האחרונות הוא משתתף גם במועדון בצרפת, ומייצג אותו בתחרויות מספר פעמים בשנה.
עדיקה שומר שבת וכשרות ומשתדל למצוא דרך להקפיד על השתיים בכל פעם שהוא בתחרות מחוץ לישראל. "לפעמים זה שילוב בעייתי אז כשאני בחו"ל אני מקפיד על תזונה צמחונית, ואם התחרות בשבת אני מוצא לעצמי מלון בקרבת האצטדיון".
הוא מתאמן מדי יום ומתמקד בקפיצות, ריצה, משקולות וטכניקה ומסומן להעפיל לאולימפיאדה בלוס־אנג'לס. "כרגע אני מעדיף להתרכז בעבודה, להגיע לתוצאות ואז לדבר. אני חולם על האולימפיאדה אבל נכון לעכשיו המטרה היא להעפיל לאליפות אירופה לבוגרים בשנה הבאה", הוא מצהיר, "העניין הכלכלי קצת בעייתי עבורי. אני לא מגיע ממשפחה אמידה ולפעמים אני צריך ציוד, כמו נעלי ריצה, שהן יקרות מאוד. קיבלתי בשנה האחרונה מעטפת רפואית ממרפאת אסותא Reaction ואדם בדיר, שתמכו בי מאוד, ואני אסיר תודה להם על כך".
נועם ממו
ריצה
כישרון צעיר שגדל אצלנו בימים אלו הוא נועם ממו בן ה־17 ממגדל־העמק, ששבר בחודש מאי שיא ישראלי לנוער בריצת 800 מטרים, שאותו החזיק עוז כץ במשך לא פחות מ־43 שנה. הוא גם שיאן הנוער ב־400 מטרים ואלוף הארץ לבוגרים ב־400 בשנתיים האחרונות. "אני רץ מאז שאני זוכר את עצמי, ואמא שלי מספרת שתמיד כשהלכנו לפארק לפיקניק, הייתי מתרוצץ כל הזמן", הוא צוחק. "מגיל צעיר אהבתי להשתתף באליפויות בית הספר, ואחרי שבגיל 14 זכיתי באליפות הארץ במרוצי שדה של בתי הספר לגיל 16, המורה שלי להתעמלות דוד כהן המליץ לי לנסות להפוך את הריצה למקצוע. הוא קישר אותי למאמן אמיר רמון, שעובד איתי עד היום, ומאז הכול השתנה. האימונים שלי איכותיים ומקצועיים יותר, הוא מבין אותי ומבין אתלטיקה ומבחינתי הוא המאמן הכי טוב בארץ. שנינו גרים בצפון הארץ ונוסעים יחד לאצטדיון בבית־ינאי שלוש פעמים השבוע, ובשלושה ימים נוספים אני רץ ליד הבית ועושה אימונים בחדר כושר".
"אני רץ מאז שאני זוכר את עצמי, ואמא שלי מספרת שתמיד כשהלכנו לפארק לפיקניק, הייתי מתרוצץ כל הזמן"
הוריו של ממו עלו מאתיופיה והוא נולד בישראל. בשנה שעברה הוא זכה במדליית הכסף בריצת 800 מטרים באליפות אירופה עד גיל 18 שהתקיימה בירושלים, במדליית זהב ב־400 מטרים בפסטיבל האולימפי לנוער בסלובקיה ובזהב נוסף ב־400 במסגרת משחקי המכביה. לאחרונה פספס בשתי מאיות העפלה לגמר אליפות אירופה ב־400 מטרים עד גיל 20 שהתקיימה בארץ, כשהוא רץ עם השנתון שמעליו. בזכות הישגיו העניק מרכז הפועל לממו את פרס תגלית השנה ב־2022.
"הפתיע ושימח אותי לקבל את הפרס, שמחתי שרואים את העבודה שלי ונתנו לי הכרה למה שאני עושה", הוא אומר, "אני תחרותי, אוהב לעבוד קשה, להתפוצץ על המשטח בתחרות עצמה וליהנות מהתחושה בסיום. התחלתי עכשיו כיתה י"ב ואני שמח שאני מצליח לשלב בין הלימודים והאימונים". גם ממו צריך להתמודד מול הנושא הכלכלי המכביד. "אני מקבל תקציב מהאיגוד אבל הוא לא מספיק, ואני מקווה שארשום בקרוב עוד תוצאה טובה, שתעזור לי למצוא ספונסר. המטרה שלי היא לוס־אנג'לס ואין לי בעיה להיות מסומן, אבל כרגע אני מסתכל על העונה הקרובה ורוצה להמשיך להתקדם".
ליה שלו
ג'יו טיסו
מי שכנראה לא תגיע ללוס־אנג'לס היא ליה שלו בת ה־14, שלאחרונה הרשימה כשזכתה באליפות העולם בג'יו ג'יטסו עד לגיל 16. הסיבה היא שהענף שלה אינו אולימפי ולא צפוי להפוך לכזה. "לא מפריע לי שהענף לא אולימפי כי אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה. אצלנו יש את משחקי העולם, בנוסף לאליפויות השונות. אני טסה ומתחרה הרבה, אז אין לי על מה להתלונן".
את התואר העולמי השיגה שלו בתחרות בקזחסטן, בתחרות שאליה נרשמו 14 בנות. "הייתי הכי קטנה בקטגוריה וקיוויתי להגיע לפודיום, אבל לא האמנתי שאזכה באליפות הראשונה שלי. פודיום המנצחים היה מרגש מאוד, התחושה הכי כיפית שחוויתי, והיה שווה לעבור את כל האימונים הקשים בשביל לשמוע את ההמנון".
שלו היא תלמידת חטיבת ביניים יהוד מונוסון, החלה להתאמן בענף כבר בגיל שלוש וחצי. "אחי התאמן בענף, כשאני בסמוך אליו רקדתי בלט. בסוף השיעור שלי תמיד הגעתי אליו והתאמנתי איתו, המאמן שם זיהה אצלי פוטנציאל והתחלתי להתאמן באופן קבוע. זה התחיל כחוג של פעם־פעמיים בשבוע לכיף, בגיל 6 התחריתי בפעם הראשונה בארץ ושנה אחר כך כבר יצאתי לתחרויות בחוץ לארץ, כשההורים שלי מלווים אותי", היא מספרת. "האדרנלין, המאמן שלי והחברים לקבוצה הופכים את העיסוק הזה לכיף, אני נהנית מכל רגע. מצד שני, אני פחות קשורה לפעילויות חברתיות בבית הספר ופחות זוכה לפרגון שם".
"הייתי הכי קטנה בקטגוריה וקיוויתי להגיע לפודיום, אבל לא האמנתי שאזכה באליפות הראשונה שלי"
שלו מרבה להתאמן, לפעמים אפילו שלוש פעמים ביום. "מיקי דבוש הוא המאמן שלי, אני מתאמנת תחת נבחרת ישראל והתאחדות אילת ואיגוד הג'יו ג'יטסו מאוד עוזרים לי. במקביל אני משקיעה בלימודים ומוציאה ציונים טובים כי זה חשוב לי. בניגוד למה שחושבים הענף שלי לא אלים, ולשמחתי פרט לפנס פה ושם בעין, מעולם לא נפצעתי".
