צ'קלקה משטרתית מהבהבת, זו התפאורה כל לילה סמוך לכניסה לבית הכנסת "רודף שלום", מרחק צעדים ספורים מהסטודיו הקטן שאני חולק עם בת זוגי ג'וליה כבר שנים, בשכונת האפר־ווסט סייד במנהטן. 100 אלף יהודים חיים בשכונה, מתוכם 20 אלף ישראלים, והתראות למעשי אלימות כלפי יהודים כאן הן עניין שבשגרה, בטח מאז שדונלד טראמפ היה לנשיא. אבל עכשיו התגבורת גדולה יותר, ואם שני שוטרים עומדים כל הלילה בקור בכניסה ליד דלתות בית הכנסת ולא יושבים כמו תמיד בניידת, זה אומר שיש התראה חמורה. אבל מה זה אומר? גם כאן יכול פתאום נחיל אלים של שונאים להגיע? לניו־יורק? העיר הליברלית בעולם? אין תשובה לזה כרגע, וגם לא לרוע החולני של מחבלי החמאס. הלב פשוט מסרב להאמין. "סאב קוץ' מילגה" אומרים בהודית – הכול עוד אפשרי. כרגע אני מתנחם לפחות בעובדה, שכולם כאן ברחוב חושבים שאני אירופי.
הדי התקיפה האכזרית של מחבלי חמאס לא פסחו גם על הישראלים כאן, עם סדרה בלתי נגמרת של סיפורים, אבדות ואירועים קשים. לכאב ולדאגה מצטרפת תחושת חוסר אונים גדולה, שמשולבת קרוב לוודאי ברגשות אשם שאנחנו לא שם, יחד איתכם. יש בנו הישראלים משהו יוצא דופן, אנחנו אריות, הלוואי שנמצא את הדרך להיות ככה לא רק בעיתות מלחמה. תוך שעות ספורות מתחילת מתקפת הטרור נפתחה בניו־יורק מעצמת סיוע לישראל. כל מי שהיו עסוקים בהפגנה בעד או נגד ביקור נתניהו בעיר רק לפני שבועות ספורים, מצאו ברגע עיסוק אחר, חיובי ולמען כולם.
נפתח מערך התרמות עצמתי, קונים, עוטפים, ושולחים לארץ ארגזים של אפודי מגן, פנסים וציוד רפואי. הפסקת הטיסות הזרות לארץ יצרה מצוקה במציאת כרטיסי טיסה לממהרים לחזור ולהתגייס בארץ. אז נמצאו אנשים טובים, שפתחו את הכיס ואת הלב. בשבוע שעבר הגיע לשדה התעופה JFK בחור חרדי שביקש לשמור על פרטיותו. כל מי שהציג בפניו צו 8 התבקש לגשת איתו לדלפק אל על, שם גיהץ בכרטיסו כרטיס טיסה לארץ. סך הכול נקנו באותו ערב 250 כרטיסים, בסכום המוערך באלפי דולרים.
ניצן מינץ: "יצרנו קובץ של תמונות החטופים, שכל אחד יכול להוריד ולהדפיס, העלנו פוסט באתרים ישראלים ותוך לילה כל ניו־יורק נשטפה"
משימה לאומית נוספת שהישראלים בניו־יורק נושאים על גבם היא הלחימה ברשתות החברתיות באמצעות גיוס אנשי תוכן, עורכי וידאו ומתרגמים. אנשים שפגשתי השבוע צמאים למידע. היהודי האמריקני הממוצע, שישראל היא לא לחם חוקו, רוצה עכשיו לדעת, ללמוד, להבין מה קורה. איך לענות למישהו ששואל, מאשים או כותב משהו נורא, ומה הכי נכון לעשות.
מי שעוזרים להעלאת המודעות הזאת בצורה פשוטה, חזקה ומוצלחת הם האמנים הישראלי ניצן מינץ ובן זוגה דדה בנדאיד, שיצרו מערך פוסטרים עם תמונות ושמות החטופים, שמפוזרים ברחבי העולם. "הגענו לניו־יורק למטרות שקשורות לאמנות ואז החלה המלחמה, וכמו כל הישראלים הרגשנו חסרי אונים והחלטנו שאי אפשר לשבת בחיבוק ידיים", מספרת מינץ, "המחשבה הראשונה הייתה לפרסם שמות של חטופים על קרטוני החלב, כמו שנהגו לעשות בארצות הברית בעבר, אבל מהר מאוד הבנו שזה מסובך מדי ושצריך לפעול היום. במקביל נוצר לנו קשר עם מעצבת גרפית ישראלית מוכשרת, טל הובר, והצענו לה לעצב פוסטרים עם השמות והפנים של החטופים ופשוט להדביק אותם במרחב הציבורי".
לאחר שהקובץ הראשון היה מוכן הדפיסו השניים 2,000 עותקים, קנו דבק ויצאו לרחובות להדביק אותם. "תוך כדי השיטוטים פגשנו אנשים, הצגנו בפניהם את העניין וניסינו לגייס מתנדבים לעזור לנו, אבל לא שיתפו איתנו פעולה. הרגשנו מאוד אבודים ומאוד לבד באותו יום, והדמעות פשוט פרצו ממני. הרגשתי שאנשים מסרבים ולא רואים וזה קרע לי את הלב שאנחנו עם שעומד לבד בעולם", היא משחזרת, "ואז יצרנו קובץ שכל אחד יכול להוריד ולהדפיס, העלינו פוסט באתרים ישראליים ותוך לילה כל ניו־יורק נשטפה. זה היה כמו שדה יבש של אנשים, שרוצים לעזור ולא יודעים איך, ואנחנו היינו הגפרור שהצית את השדה. תוך כמה ימים זה התפתח לממדים מטורללים. זה הגיע לאו"ם, לנשיא גרמניה, לגורמים מובילים בהוליווד, להרבה מדינות בעולם וזה רק הולך וגדל. יש עכשיו חמ"ל מקומי וחמ"ל באירופה ואנחנו מנצחים על הכול מכאן ועובדים מסביב לשעון. אני מלאה באנרגיה מטורפת, כאילו אני בהתקף מאניה. גיליתי כאן קהילה ישראלית מדהימה, כאילו שיש פה עוד מדינה, ואנחו מרגישים שמה שאנחנו עושים הוא כמו ציווי משמיים, עם כל הדאגה והמצוקה הנפשית לגורל החטופים שלנו".
רומי פלדי, דוקטורנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת ראטגרס בניו־ג'רזי, מסייעת לשניים לרכז את הפרויקט, "אנחנו ממליצים לאנשים לא לצאת לבד למשימה, לתלות בלילות כשהרחובות ריקים ולא ליד בתי ספר, כדי לא לגרום טראומה לילדים. יש גם גורמים עוינים שתולשים את הפוסטרים, ועל כל אחד שנתלש אנחנו תולים חמישה", היא מספרת, "אני בהלם מכמות האנטישמיות שצפה בניו־יורק מהרגע שבו הכול החל. באופן אישי מתחילת השבוע לא הלכתי לקמפוס שבו אני לומדת בניוארק, כי כל יום יש הפגנת ענק של פלסטינים בקמפוס וזה פשוט מסוכן בשבילנו להיות שם עכשיו. לצערי עצרות כאלה מתנהלות סדיר גם באוניברסיטת קולומביה וב־NYU אני שמחה שלפחות מצליחים להפיק שם גם אירועי נגד".
מי שנכנסה השבוע עמוק לתוך הרשימה השחורה של הישראלים בעיר היא רשת בתי הקפה הפופולרית סטארבקס, שראשיה פרסמו כמה הודעות תמיכה בפלסטינים. הניחו לי להבטיח לכם, שישראלי כאן לא יניח את כף רגלו בסניף המקומי
המחאה הפלסטינית נמצאת כאן במלוא כוחה ורשעותה מהרגע הראשון. עוד לא נתנו לנו לקבור חלל אחד, וכבר התקיימה הפגנת שנאה בכיכר הטיימס עם שימוש בסמלים נאציים. כשהגעתי השבוע לעצרת הרגיז אותי לגלות מולי הפגנה פרו־פלסטינית. הסתכלתי על הנערות והנשים הצעירות מהצד השני, שחלקן הפנו אצבע משולשת לעברנו, וחשבתי לעצמי, האם הן מודעות למה שבאמת קרה, יכול להיות שכן והן בעד? אולי הן מדחיקות או לא רוצות לדעת. אני לא מצליח למצוא שום היגיון. לטעמי זו טעות להניח את שני המחנות זה מול זה, ועדיף שכל אחד יהיה עכשיו באזור אחר בעיר. אין טעם להכעיס ולחמם עוד יותר את האווירה המתוחה והקשה ממילא.
מי שנכנסה השבוע עמוק לתוך הרשימה השחורה של הישראלים בעיר היא רשת בתי הקפה הפופולרית (והלא ממש מוצלחת, חייבים להודות) סטארבקס, שראשיה פרסמו כמה הודעות תמיכה בפלסטינים. הניחו לי להבטיח לכם, שאף ישראלי כאן לא יניח את כף רגלו בסניף המקומי, לתקופה מאוד ארוכה. גם בעלי מסעדות שונות שעשו דבר דומה, לא יזכו למבקרים ישראלים בעתיד הקרוב.
גם בניו־יורק מבינים שזהו זמן להיות ביחד ובעיר מתקיימות עצרות ומפגשים על בסיס יומיומי. בסוף חודש ספטמבר הושק לראשונה פסטיבל סתיו, פסטיבל אמנות ישראלית באנגלית ועברית, שאותו יצר ה־IAP – פרויקט אמנים ישראלי בראשותו של הבמאי והיוצר יוני ונדריגר, הפסטיבל צפוי להתקיים במשך חודש. לאחר פרוץ המלחמה בוטלו ההופעות למספר ימים, ובמקומם הציעו ראשי הפסטיבל מפגשי קהילה אמנותיים באיסט וילג'. למפגש שהצטרפתי אליו הגיעו בסך הכול 15 אנשים, אבל הערב היה מקסים ומעורר השראה ורוגע. הזמרת שחר רגב והקלידן־זמר סוף סלע הנעימו זמירות, רובן בעברית ומימים אחרים, ואנחנו סביבם מול שקופיות שרנו בחדווה את המילים. לקראת סיום הצטרפתי אליהם בשיר ישן נושן של אריק איינשטיין, ותמר מדמוני־רייך חתמה את הערב בסשן מדיטציה קצר ומשחרר, כשהיא מנגנת ומפזרת בינינו צלילים של כלים קסומים.
מהרגע שגיליתי את האסון בעוטף, באמצע הלילה ושעה קלה אחרי שהכול החל, ישנתי מעט מאוד. קשה להתרכז, הלב דואב והגוף מתחיל להגיב. בלילות בעיניים פקוחות אני חולם על איזה מבצע אנטבה 23', שיביא לנו את כל החטופים חזרה הביתה. את יאיר גולן וחבורת המקצוענים שלו נותנים לנו עוד אחד מסיפורי הגבורה ההרואיים שגדלנו עליהם.
בתור ילד שמעתי על מאורעות וימים נוראיים בהיסטוריה היהודית והישראלית, לא האמנתי ולו לרגע שאחווה בחיי אחד מהם. אני כותב את השורות האלה בלי לדעת את העתיד לבוא. אבל הכיוון ברור והפחד הוא גדול ומיידי, כי זה הלא נודע בצורתו המפחידה ביותר. אחרי מבצע "שומר החומות" הגעתי לביקור בארץ ושמעתי את נור, תינוק של חבר יקר, שואל את אבא לפני השינה, "אבא, האמבולנסים לא יגיעו הלילה, נכון", כשהוא בעצם מתכוון לאזעקות הראשונות שהוא חווה ומהן הוא מפחד כל כך. והלב שלי פשוט נמחץ לרסיסים, בגללו ובגלל כל הילדים באשר הם. עם כמה שהיא ברורה וצודקת, פשוט אין דבר נורא יותר ממלחמה.
