"עדי שלי, מכל המכתבים שכתבנו האחד לשנייה לא חשבתי שמכתב כזה אכתוב. מדהימה, רגישה, מצחיקה, יצירתית, נסיכה שטותניקית שמפזרת אבק פיות על כל הסובבים אותה. כמה אהבה וחן היו לך לעולם. היה אכפת לך מכל אחד ואחת. בהתרגשות של ילדים היית מתרגשת מצורת העננים, מצבעי הפרחים, מאור השקיעה ונצנוץ הכוכבים. מאז שאני מכיר את עצמי אני מכיר אותך לצידי. היו לנו כל כך הרבה תוכניות, ואני תכננתי בעוד חודש להפוך אותך לארוסתי ולשאול אם תסכימי, להיות אשתי. ועכשיו לעולם לא אקבל תשובה״.
במילים קורעות לב אלו נפרד נבו ינאי, 23, מאהבת נעוריו, עדי ברוך, צלמת מוכשרת, שנהרגה מפגיעת רקטה בשדרות בדרכה לשירות מילואים. תמונתו, כשהוא כורע ברך מול הקבר שלה, מחזיק את הטבעת שאיתה התכוון להציע לה נישואין, מפלחת את הלב. סיפורם הוא הסיפור של עשרות זוגות צעירים שהמלחמה קטעה את אהבתם.
כל התוכניות המשותפות, האהבה, הצחוק והיצירה נעצרו. הם כבר לא יראו סרטים של דיסני ומארוול יחד, לא יקראו זה לזה קטעים מהספר האהוב עליהם, הנסיך הקטן, ולא יצלמו את עצמם בסלפיז משוגעים ברחבי הארץ והעולם. נבו, לא אָבֵל באופן רשמי אבל שבור לב, מבכה את מותה של אהובת ליבו. ״זה כואב. גם אם מבחינה הלכתית אני לא מוגדר אבל, אני אבל. אולי אני לא יושב על כיסא נמוך, אבל אני אבל. אני לא מסוגל לאכול וכולם מאכילים אותי, כולם מנחמים אותי ורוצים לשמוע על עדי. כשחושבים על מישהו שנהרג חושבים על ההורים שלו, על האחים שנותרו, ועלינו, בני הזוג, פחות. עדי הייתה חלק ממני, חלק עצום מעיצוב האישיות שלי. התאהבתי בה כשהייתי בן 12, הייתה לנו זוגיות שהצמיחה אחד את השנייה והתפתחה, וכל כך הרבה תוכניות, ופתאום זה אגרוף לפנים. אני מרגיש תלוש, חסר קרקע, ולא מאחל לאף אחד להתמודד עם כזה דבר״.
״הייתה לנו זוגיות שהצמיחה אחד את השנייה והתפתחה, וכל כך הרבה תוכניות, ופתאום זה אגרוף לפנים. אני מרגיש תלוש, חסר קרקע, ולא מאחל לאף אחד להתמודד עם כזה דבר״
עדי, שעמדה לחגוג בקרוב את יום הולדתה ה־23, היא בתם הבכורה של אבי, יו״ר היישוב קריית־נטפים, ואורית, מנהלת האגף לתרבות יהודית בעיריית פתח־תקווה ומי שמנהלת את מרכז התמיכה העירוני למשפחות נרצחים, נפגעים ונעדרים מהדרום. משפחה עוטפת, חמה. עדי שירתה כסמב״צית בחטמ״ר חברון וזו הייתה הפעם הראשונה שגויסה למילואים, לאחר שביקשה להתגייס. ״בשלב כלשהו היא התחילה לדבר על רצון להתגייס למילואים ואמרתי לה שבלי צו היא לא הולכת״, מספרת אורית. ״היא ענתה לי: ׳אמא, אני לא יכולה להישאר בבית. חינכתם אותי לאהבת הארץ, אני חייבת להיות שם׳״. אבי מספר ששכן ביקש שתשרת איתו בחטמ״ר אפרים, אבל היא נדנדה לכל מי שיכלה כדי להתגייס לתפקיד משמעותי. בסופו של דבר מפקדהּ לשעבר הצליח להביא לשיבוצה בשדרות.
ביום חמישי, היום השישי למלחמה, הגיעה עדי לשדרות. בסביבות השעה 11:30 אורית נתקלה בדיווח ממד״א כי לאחר אזעקות שנשמעו בשדרות ״חובשים ופראמדיקים מעניקים טיפול רפואי ומפנים לבית החולים ברזילי צעירה כבת 20 וגבר כבן 30 במצב קשה עם פגיעות מרסיסים״. ליבה ניבא לה רעות. לאחר שעדי לא ענתה, הם ביצעו איכון לטלפון שלה וגילו שהיא הגיעה לבית החולים ברזילי. כשהגיעו לשם כבר נקבע מותה של בתם. נבו קיבל את הידיעה בעת שהיה מגויס בעצמו. כשהגיע לבית משפחת ברוך שבור ומרוסק, אבי ישר חיבק אותו. ״הוא אמר לי ישר ׳אתה תתחתן, ותהיה לך משפחה׳, ואני כאילו לא הבנתי על מה הוא מדבר. אני רוצה את עדי, את הבת שלך, אני לא רוצה להתחתן עם מישהי אחרת״.
הוא בן 23, עובד באבטחה, לאחר ששב מהטיול הגדול שאת חלקו חלק עם עדי. אנחנו נפגשים בחדר שלה. הכול כאן מסודר כאילו עוד רגע תחזור. על הקיר צילומים יפהפיים שיצרה, בפינת החדר נעלי נייקי חדשות, עדיין עם התווית עליהן. ״היא הייתה אלופה בהזמנות מחו״ל״, אומר נבו בחיוך. על המיטה התיק שלה שלקחה למילואים ונותר שלם, אלבום החוויות המשותפות שלהם מאז היו בני 12, וקופסת המכתבים שכתבו זה לזה ובהם הוא מוצא נחמה.
הם הכירו בגן, כשהיו בני שש. בגיל 12, כשנבו ניגן על הגיטרה שלו בבת מצווה של חברה משותפת, הם התאהבו. הם היו ביחד כמה חודשים עד שעדי עזבה אותו. ״נפגעתי מאוד, נשארתי מאוהב וחיכיתי לה. הייתי מגיע עם האופניים לתחנה ממול כדי לראות אותה עולה בבוקר לאוטובוס, מביא לה מכתבים וציורים. בגיל 17 זה התחיל להיות יותר רציני, עד אז היינו חברים טובים. היינו נוסעים יחד לאלקנה, היא לאולפנה ואני לישיבה. נוסעים ושומעים מוזיקה ביחד״.
מה גרם לך להתאהב בה?
״היא הייתה מאוד דומיננטית, תמיד במרכז העניינים, תמיד מצחיקה, תמיד כולם שמים לב אליה. היא הייתה אומרת דברים, והייתי בולע אותם בשקיקה, כל מה שהיא הייתה אומרת. כל צורת ההסתכלות שלה על העולם הייתה מרתקת. היא הייתה סופר אופטימית וסופר שמחה, בן אדם שאתה רוצה להיות בחברתו, בקרבתו, וזה לאט־לאט התפתח עם השנים, בצורה מדהימה ומפעימה. בגיל ההתבגרות יש כל מיני אמוציות ותחושות, אבל פתאום מגיל 18, כשאני הייתי במכינה והיא בצבא, נהיה פרץ לא נורמלי של שמחה ואהבה, כמו איזו שמש שזורחת ומאירה על כל העולם״.
"גם אם מבחינה הלכתית אני לא מוגדר אבל, אני אבל. אולי אני לא יושב על כיסא נמוך, אבל אני אבל. אני לא מסוגל לאכול וכולם מאכילים אותי, כולם מנחמים אותי ורוצים לשמוע על עדי"
הוא למד במכינה בבית־רימון ובהמשך התגייס לשייטת ועדי התגייסה אף היא. המרחק גרם להם להתגעגע ולכתוב זה לזה. ״במכינה היו לי שיעורי כתיבה, כתבתי הרבה, ועדי כתבה מגיל 16. הייתי קורא את השירים שלה ומתאהב בה דרך המילים. זה היה קסום. אמרתי לה שלכתוב עצוב זה קל, אבל שצריך להכניס ללב רגשות אופטימיים. לקום ולהרים את הראש מעל המים, זו כבר כתיבה שהיא לדעתי הרבה יותר יפה, עמוקה ונוגעת, אז היינו כותבים אחד לשנייה דברים אופטימיים ושמחים. כשהתגייסתי, בגלל המסלול התובעני, הייתה לי חצי שעה בשבוע לשיחת טלפון והייתי חוזר הביתה ל־24 שעות פעם בחודש. הייתה באמצע גם קורונה, אז היו פעמים שלא נפגשנו חודשים, מכתבים היו הדרך שלנו לבטא את מה שאנחנו מרגישים. וכששואלים אותי עכשיו מה מנחם אותי, כי המון אנשים באים לנחם, ושום דבר לא באמת מנחם, אז עדי היא זאת שמנחמת אותי כי בכל המכתבים היא מפצירה בי להמשיך הלאה, להרים את הראש, מספרת לי כמה שהיא אוהבת אותי וכמה שהיא מאושרת״.
לא תמיד הכול היה טוב. ״לפעמים היא הייתה מתאכזבת ממני קצת או נפגעת, אבל למדנו לדבר את הזוגיות הזו כי היו לנו הרבה משברים, והרבה פעמים כשהיינו על סף פרידה וחשבנו לעשות הפסקה, פשוט נלחמנו אחד על השנייה״.
מתי למשל?
״אני הייתי בקורס מ״כים והיא בדיוק השתחררה, וכל שינוי הביא איתו סערת רגשות והמון מתח. פעם אחת הייתי לפני תרגיל רטוב שפיקדתי עליו והייתי צריך להיות ממש בפוקוס, והיא מתקשרת אליי ורוצה לפרוק ולספר לי מה היא עוברת. בסוף הבנו שאין דברים שלא מסתדרים, פשוט לא דיברנו אותם מספיק ושצריך לבוא, לדבר, לשים עוגנים. היא אמרה לי פעם משהו יפה וזה נכנס חזק, ׳בוויכוחים צריך לדעת להבין מה אתה רוצה – תשובות או הקשבה׳. ולפעמים זה היה נטו הקשבה – תקשיב לי, תן לי לפרוק, תן לי להגיד לך מה אני מרגיש, פשוט שתהיה אוזן קשבת, לפעמים אלה היו התשובות, לדעת באמת איך ניגשים לדברים מסוימים, איך מנהלים סיטואציות ספציפיות. היה לנו קשה מאוד, אלה היו שנים ארוכות של זוגיות אז באמת הכרנו בצורה מדהימה, וכל אחד מאיתנו עבר שינויים, והיה חשוב לנו גם שתמיד נצמיח אחד את השנייה״.
החיבור ביניהם היה סביב האמנות, הקולנוע והאסתטיקה ששניהם אהבו. ״אהבנו ספרים וסרטים, ולפעמים זה היה יפהפה בצורה מדהימה. היינו יושבים ורואים סרט עם מחברות ועטים וכותבים כל מיני תובנות או קונספירציות. עד גיל 17 עדי לא ראתה סרטי דיסני אז השלמנו את זה, וגם אהבנו מאוד סרטי מארוול. אחרי כל סרט היינו מנתחים אותו״.
פעם, הוא מספר, הכין לה לב מאבן שחצי ממנו גדול יותר מהחצי השני. ״אמרתי לה שהיא צריכה לאהוב את עצמה לפני שהיא אוהבת אותי. שתאהב אותי בגלל שאני טוב לחיים שלה. היו לנו מטרות, אתגרנו אחד את השנייה כדי שכל אחד יצמח בזוגיות הזו, כדי שהקשר שלנו יהיה יפה במיוחד, וזה התבטא גם במכתבים ובשיחות״. נבו מספר שהיו להם גם ״חוקי הבית״ ״דברים שהם ייהרג ובל יעבור – להגיד שלום כשנכנסים וכשהולכים, בסוף היום להסתכל דקה בעיניים אחד של השנייה, זה דבר שיש לו גם השפעה פיזיולוגית, ולהקשיב, כל הזמן להקשיב. היינו גם משתפים אחד את השנייה בסיכום היום שלנו. כל הרעיון של סיכום יום התחיל במכינה. לא הייתה לי קליטה וגם הייתי עסוק במיליון ואחד דברים, אז בסוף היום הייתי הולך לנקודה גבוהה, כותב לעדי את סיכום היום והיא הייתה עונה לי, תובנות, מחשבות, חששות״.
אתם צעירים ובכל זאת קיימתם זוגיות בוגרת, מאיפה למדתם את זה?
״לימדנו אחד את השנייה על מה לשים דגש ועל מה לא, למדנו המון מההורים של שנינו, שהם באמת הורים מדהימים. בכלל, זוגיות זה משהו שאתה רואה בבית ומעביר לזוגיות שלך. אבל בסוף זו תקשורת, לבוא, לדבר ולומר מה שעל ליבך. בהתחלה עדי הייתה מאוד סגורה, מאוד ביישנית, עם הזמן היא השתחררה יותר״.
״עדי ואני מאוד אהבנו את השומרון והיינו חלק מגרעין שרוצה להקים כאן יישוב מעורב לזוגות צעירים ועכשיו יש גם כיוון לשם, למרות שיש כבר יישוב בשם עדי״
כשהייתה בת 15 לקחה עדי את המצלמה החצי מקצועית של אביה והתחילה לצלם, ומהר מאוד התאהבה בצילום. בגיל 18 זה כבר הפך לעסק רציני, אחרי שצילמה במקצועיות חתונה של אחת המורות שלה. ״אנשים הבינו את הכישרון שלה והעריכו אותה. היא צילמה בוקים ואירועים ומאוד אהבה את זה. עכשיו אנחנו צריכים לבטל אירועים שאנשים קבעו איתה ליולי״.
יחד עשו הפקות יפהפיות, באחת מהן למשל צילמה את נבו כמוגלי בטבע, והצטלמו בלוקיישנים רבים בטבע. בגיל הנעורים התרחקו שניהם מהדת, אך שמרו על יחסים מכבדים איתה ועם הוריהם. ״כן, זה מפריע להורים, שנינו מאוד עקשנים, גם אני וגם עדי. ההורים שלי יודעים שזה אני וזו הדרך שלי. אצל ההורים של עדי זה תמיד מסתכם בשאלה ׳זה עושה לך טוב? את מרגישה שאת מאושרת? אז תעשי את זה׳. היו פעמים שהגבולות נמתחו קצת. אני תמיד מסביר את הדרך שלי להורים, אולי גם כי זה התחיל בגיל מוקדם יותר אז היה מקום לבוא ולדבר, להסביר את ההסתכלות שלי, איך אני רואה את הדברים. זה מרגיע את ההורים, להבין שזה לא משהו אימפולסיבי או לחץ חברתי. ככה אני רואה את הדברים, זו האמונה שלי, אמונה היא דבר אינדיבידואלי, ואי אפשר לכפות אותה, אבל שנינו מאוד רוחניים. אני עושה יוגה ומדיטציה כבר שנים, חקרתי את הבודהיזם וההינדואיזם, הייתי במנזרים ובאשרמים״.
לא מזמן עברו השניים להתגורר יחד בברקן וגם את זה הם עשו בדרך יצירתית. ״היה לנו חלום לגור יחד באוטובוס, אבל הבנו שאנחנו עלולים לקבל קנס על דבר כזה, אז ויתרנו. אבל כשחיפשנו מקום לגור בו מצאנו בברקן קרון רכבת משנות החמישים שהפכו אותו לבית יפהפה. הוא היה באזור מיוער, עם מלא רוזמרין, לבנדר ומרווה״.
הדיבור על חתונה ועל זוגיות ארוכת טווח תמיד היה ברקע והתחדד בשנים האחרונות. הם דיברו על ילדים וקבעו שילמדו בחינוך דתי. ״ידענו שהילדים שלנו יהיו במסגרות דתיות. דיברנו על זה, לא היו לנו פילטרים, אהבנו לדבר על משנות חינוכיות. היא ממש אהבה שדיברתי על זה. אותה זה קצת הלחיץ ואותי זה הצחיק, כי פעם, כשהיינו מדברים על חתונה אני הייתי נלחץ, והנה עכשיו אנחנו מדברים על ילדים והיא הייתה נלחצת. אבל אהבנו. אני אוהב את הרעיון של לחנך כי יש בזה משהו יפה, לבוא ולתת חלק ממך לעולם, לסלול עוד דרך. את אבא שלי זה מצחיק כשאני אומר את זה והוא אומר לי ׳ולפעמים הילד לא הולך בדרך שלך׳״.
את הטבעת תכנן נבו לשלוף תוך כדי אחד מצילומי הסלפי שהם נהגו לעשות ברחבי הארץ והעולם, צילומים אמנותיים שנעשו בעזרת חצובה. יש להם כאלו מראש־הנקרה, יפן, תאילנד ומקומות נוספים. בפעם האחרונה שהתלווה אליה, עדי צילמה זוג בשדה כותנה. ענף כותנה שהיא הביאה איתה למזכרת מאותו יום מעטר את השידה בחדר שלה. הוא תכנן להציע לה נישואין שם, אבל תוך כדי הצילומים ורגע לפני שהם עצמם הצטלמו, הוא הבין שעדי לא באמת שלמה עם הלוקיישן.
״היא אמרה שהאדמה יבשה ושהכותנה כבר מתחילה לנשור, ועדי הייתה פרפקציוניסטית, ידעתי שהיא תתבאס שהנוף לא פיקס, אז החלטתי להציע לה בפעם הבאה שנצטלם, העיקר שזה יהיה לפני יום ההולדת ה־23 שלה שחל בקרוב״. על קברה ביקש סליחה על כך שלא הציע לה.
״אני עדיין לא מעכל שהיא לא כאן. השבעה היא דבר חכם, היא עוזרת לי לעכל. היו כאן אנשים שחוו אבל ושיתפו אותי בחוויות שלהם, וממה שהבנתי התקופה הזו סופר קריטית כדי להבין ולעכל את זה בצורה בריאה ומדויקת כדי שהתוצאות לא יהיו גרועות וקשות״.
מה היית רוצה שניקח מעדי?
״להסתכל על דברים בצורה קסומה, לראות דברים פשוטים ולהסתכל עליהם בפליאה. כמו שאומרים שלהיות מאושר זו החלטה, קל להגיד אבל מורכב וקשה ליישם את זה. היא הייתה מאחלת לי את זה תמיד ואני בטוח שזה מה שהיא הייתה רוצה שאנשים יעשו, להגיד וואו על פרח שפורח, על עננים צמריים, על השתקפות השמש על המים, על הכוכבים. להיות ילד זה הדבר הכי כיף שיש בעולם, ובכל אחד מאיתנו נמצא הילד הזה שמתפעם מכל דבר, פשוט צריך להחיות אותו. הייתי רוצה שכל אחד ייקח את ההסתכלות הזאת מעדי, ואת האור הגדול שלה״.
"אנשים הבינו את הכישרון שלה והעריכו אותה. היא צילמה בוקים ואירועים ומאוד אהבה את זה. עכשיו אנחנו צריכים לבטל אירועים שאנשים קבעו איתה לחודש יולי״
הוא עדיין לא יודע לאן ימשיך מכאן. קשה לו לחשוב על הימים והשבועות שיבואו, אבל ברור לו שיישאר כאן, קרוב להורים ולשומרון. ״אני מאוד אוהב את השומרון. עדי ואני מאוד אהבנו את האזור והיינו חלק מגרעין שרוצה להקים כאן יישוב מעורב לזוגות צעירים. זה בתהליכים, מאוד מורכב, הרבה בירוקרטיות, במיוחד פה בשומרון. אנחנו מאוד רוצים להקים יישוב מאפס ועכשיו יש גם כיוון לשֵם, למרות שיש כבר יישוב בשם עדי״.
זה יום שישי, ואנחנו נפרדים ממש שעה קלה לפני שבת, רגע לפני שהמשפחה תקום מהשבעה. השכנות טובות הלב כבר ניקו את הבית, אחת מהן שואלת את אורית איפה יש מפה לבנה. נבו משתף אותי בחלום שלו, להכין חופה ממקרמה שהוא עושה במו ידיו. אורית: ״חשבתי על זה בלילה, נכתוב על זה ׳בניין עדי עד׳״, ואבי מסכם ״יתחתנו מתחתיה המון זוגות, וגם נבו יתחתן תחתיה, בעזרת השם״.
"ואם אי פעם אמות
לפני שיגיע זמני,
אני רוצה שתחגגו את החיים
ולא תתאבלו על מותי.
שתקומו כל בוקר עם חיוך וגעגוע בלב
ולא תתנו לאף שנייה מחייכם להתבזבז.
תראו עולם בשבילי, תעריכו כל רגע קטן
ומידי פעם תחייכו לעננים –
אני אהיה שם.
מצטערת על הצער שגרמתי
שתדעו שאני במקום טוב
מתגעגעת ואוהבת מאוד"
(עדי ברוך, ינואר 2023)
