יש משהו אינטימי וכמעט פולשני כשאני מצטרפת לשיחת הוועידה של זימרה ויהודה. אחרי כמה ניסיונות שווא שנמשכו מספר ימים הצלחנו למצוא נקודת זמן קוסמית בשעת בוקר מאוחרת. הזמן שלהם קצר אבל הם קשובים, ממוקדים ומלאי חום. לשאלה אם הם מצליחים לדבר במהלך היום הם עונים במלמול שהם משתדלים. לפני שנה הם נישאו ולא דמיינו שאת יום הנישואין הראשון הם יציינו על מדים ורחוקים זה מזה.
״הייתי ערה אחרי שמירת לילה ופתאום הבנתי שיהודה עבר למקום קרוב יותר אליי, לקחתי את הרכב ונסעתי לבסיס שלו, היינו יחד שלוש וחצי שעות והצלחנו להיפרד נורמלי"
״לא הצלחנו לדבר כל כך במהלך היום״, זימרה מספרת, ״ובערב בדיוק ירדתי משמירה ואיכשהו דיברנו בשיחת וידאו. לא עמדתי בזה וסיפרתי לו מה המתנה שקניתי לו״. הם צוחקים ומחליפים מבטים וירטואליים. המתנה, אגב, הייתה מכונת קפה.
בשבת שבה פרצה המלחמה שהה הזוג בביתו ביישוב עלי. מהר מאוד הגיעה ההקפצה הראשונה וזימרה נקראה למילואים, יהודה קיבל צו 8 כמה שעות לאחר מכן.
איך הרגשת כשזימרה הוקפצה?
ההפסקה הקטנה לפני שיהודה עונה אומרת הכול. ״הרגשתי מוזר, נראה לי שהרגשתי כמו אישה שבעלה הוקפץ״.
אנחנו צוחקים.
״ישבתי בגינה ושתיתי קפה ועוד קפה ועוד קפה, לא ידעתי מה לעשות. הייתה אווירה מתוחה וגם קצת היערכויות ביישוב אז זה קצת נתן לי משהו לעשות בינתיים״.
בשבוע הראשון למלחמה כל אחד מהם הוצב בקצה אחר של המדינה. כעת הם מוצבים באותו אזור אבל במרחק של כמעט שלוש שעות נסיעה ביניהם.
״הייתי ערה אחרי שמירת לילה ופתאום הבנתי שיהודה עבר למקום קרוב יותר אליי, לקחתי את הרכב ונסעתי לבסיס שלו, היינו יחד שלוש וחצי שעות והצלחנו להיפרד נורמלי, לא כמו כשקיבלנו את הצו בבית – שנייה חיבוק וביי״, מספרת זימרה. את הביקור הם הנציחו בתמונה משותפת כששניהם במדים.
מקום מגורים: עלי
עיסוק בשגרה: זימרה (25) מעצבת שיער לכלות ולומדת איפור, יהודה (26) עובד בעבודות עפר
עיסוק בצבא: זימרה קצינת שלישות ומשאבי אנוש,
יהודה מפעיל צמ״ה – ציוד מכני הנדסי
תקופת נישואין: שנה
מה קשה לכם בסיטואציה הזו?
זימרה: ״בתפקיד שלי אני נחשפת למידע קשה וחווה דברים מאוד מורכבים בנוסף לאנשים שאני מכירה ונפגעו. למשל הלילה״, הקול שלה נחנק, ״התבשרתי על חברה שהייתה במסיבה. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שאני צריכה את האדם הכי קרוב אליי, יהודה, והוא רחוק ולא כל כך זמין וזה קשה. מצאתי את עצמי מדחיקה ומחכה לפעם הבאה שניפגש.
״יהודה ואני אומרים את זה מההתחלה – יש לנו סיבה מאוד טובה לחזור הביתה ואנחנו מחזקים האחד את השנייה. הידיעה שאנחנו לא לבד ואנחנו בסיטואציה מאוד דומה, מחזקת אותנו״.
שני בני זוג שמשרתים במילואים בזמן מלחמה אינו מראה שכיח והזוג מקבל לא מעט תגובות. ״האמת, לא חשבתי שזה ייצור כל כך הרבה דיבור״, אומרת זימרה, ״אבל מתברר שזה משהו שלא כל כך מובן מאליו. קיבלנו הרבה תמיכה והערכה״.
״אני אגיד משהו שאולי לא כל כך פופולרי״, יהודה מוסיף. ״אני קצת שמח מהסיטואציה הזו, אני רואה אנשים שהשאירו נשים בבית, בעיקר בעלי משפחות, שחוסר הוודאות שלהם הרבה יותר גדול. מי שבבית חשוף בעיקר לתקשורת ואנחנו בעשייה וזה שומר עלינו״.
לזוג עדיין אין ילדים אבל ברור להם שהם ימשיכו להתייצב גם כשיהיו. ״אני אתנדב במילואים כל עוד יהודה יהיה בבית ויוכל להיות עם הילדים, אעשה כל מה שאוכל בתור אמא״.
את ההילה המיוחדת של כלה שיצאה מחופתה רק לפני ימים ספורים אפשר להרגיש בקולה הבטוח של נעם. את בעלה הטרי נעם (כן, שניהם נעם) לא הצלחנו להשיג לשיחה משותפת וגם לא לשיחה בזמן אחר, אבל נראה שנעם חזקה בשביל שניהם.
באותה שבת שבה פרצה המלחמה הזוג שהה בנפרד, נעם היה במסיבת רווקים בסיני והיא שהתה בדירתם שבתל־אביב. כשהבינו את המצב החתן הוקפץ למילואים והכלה אף היא.
היו לך כבר מחשבות על החתונה בשלב הזה?
״היינו אמורים להתחתן בעשרים באוקטובר, וכשהכול התחיל החתונה כמובן לא הייתה בראש סדר העדיפויות שלי. הבנתי שאנחנו נכנסים לאירוע ארוך ושהחתונה תידחה ולא תהיה כמתוכנן. חוסר הוודאות העיקרי היה האם בכלל נצליח לקיים את טקס הנישואין. לא התעסקנו בזה בהתחלה, כל אחד היה עסוק במשימות שלו וזה לא היה הדבר החשוב להתעסק בו״.
הזוג לא נפגש בכלל והכול התנהל מרחוק בזמן שהתלבטו מתי לקיים את הטקס, אם בכלל יצליחו. כשאני שואלת אותה איך היא הרגישה היא כמעט מופתעת מהשאלה, אין זמן לעבד רגשות.
פחדתי שאנחנו לוקחים אחריות גדולה מדי על אנשים ושזה לא בטיחותי, ואז נעם החמוד אמר לי שההילה שיש סביב חתן וכלה תהיה סביב הבית שלנו, כיפת ברזל.
״זה היה עודף של כל מיני רגשות, מצד אחד דאגה גדולה אחד לשניייה ודאגה למדינה ולמצב שנקלענו אליו, ומהצד השני רצינו מאוד לקיים את השמחה הזו, שמחה זוגית משפחתית. היה לנו חשוב להתחתן במובן הטקסי, לעשות איחוד לבבות ולבוא בברית הנישואין. היה לי חשוב להתחתן לא תחת לחץ כדי לא להרגיש שאני מתחתנת תחת אש, יש בזה משהו מפחיד. רציתי שזה יגיע ממקום של החלטה להתאחד כמשפחה ולייצר עתיד משותף, שיגיע מהמקום הטהור והחיובי ולא מהשלילי״.
בסוף החליטו השניים להתמודד עם חוסר הוודאות ושלושה ימים לפני המועד המתוכנן נרתמו בני המשפחה לארגון החתונה בבית החתן. יום לפני החתונה נעם קיבלה שיחה מהחצי השני שלה. ״נעם התקשר אליי ושאל אותי, ׳נו אז את רוצה להתחתן איתי?׳ כמובן אמרתי לו שכן״.
מיד לאחר מכן היא יצאה מהבסיס כדי להתארגן. ״הלכתי למצוא הינומה ולקחת את השמלה לתופרת וכל מיני דברים שאמורים להיות הרבה יותר רגועים, אבל ככה יצא אז פשוט זרמתי עם זה. נסעתי לדירה שלנו, לקחתי דברים שהייתי צריכה ושלחתי הודעה לכמה חברות. הכול קרה מהר״.
יום קודם עוד היו אזעקות באזור שבו הייתה אמורה להתקיים החתונה ונעם העלתה את חששותיה בפני חתנה, אולי הם לוקחים סיכון כשהם מזמינים אנשים להתאסף.
מקום מגורים: תל–אביב
עיסוק בשגרה: נעם (הבת) (25) סטודנטית למשפטים וממשל באוניברסיטת רייכמן, נעם (הבן) (28) עצמאי ובעל חברה ליזמות ונדל״ן
עיסוק בצבא: היא קצינת חמ״ל, הוא רס״ל לוחם בחטיבת מילואים
תקופת נישואין: ארבעה ימים
״היו רגעים של לבטים אם לקיים את החתונה, לרגעים הרגשתי שזה כאילו מנותק, לא במקום. פחדתי שאנחנו לוקחים אחריות גדולה מדי על אנשים ושזה לא בטיחותי, ואז נעם החמוד אמר לי שההילה שיש סביב חתן וכלה תהיה סביב הבית שלנו, כיפת ברזל. ובאמת כך היה, לא הייתה שום התראה והיינו ממש מוגנים. למרות הלבטים שהיו לי הבנתי שיש מקום לשמחה בכל הכאוס שאנחנו נמצאים בו״.
בשבת נסע הזוג הטרי לבסיס של החתן וישב עם חבריו של נעם לארוחת צהריים. ״עשינו שבע ברכות על מדים וזה היה מאוד מרגש. נפרדתי ממנו שם ואמרתי לו שטבעת הנישואין שיש לו עכשיו זו כיפת ברזל הפרטית שלו״.
לשאלה אם לא היה קשה להיפרד למחרת החופה, היא עונה בכנות מרגשת: ״אלו לא ימים טריוויאליים לזוג נשוי, אבל נפלה בחלקנו זכות גדולה שהצלחנו לקיים את הטקס הזה בכל זאת, ועל זה אנחנו מברכים שהתמזל מזלנו. זה שהיינו צריכים להיפרד ביום שאחרי היה שולי לעומת כל השמחה״.
ביום שישי בבוקר בשעה מוקדמת למדי ואחרי התכתבויות נמרצות, אני סוף־סוף מצליחה לתפוס לשיחה את עדן־טל ואלון, כשהם בדרכם חזרה לבסיסים אחרי שיצאו לאפטר קצר בחצי היממה האחרונה. אני מתנצלת על ההפרעה במעט הזמן שיש להם יחד אבל הזוג המחויל פותר אותי במנוד ראש דיגיטלי.
את הקושי והבשורות של אותה שבת אפשר לשמוע מבעד לרעשי הרקע של הנסיעה. ״באותה השבת היינו אצל ההורים שלי בזכרון״, פותחת עדן־טל. ״אנחנו שומרים שבת והתעוררנו מהמון התראות בפלאפונים. פתחנו ובדקנו מה קורה, וישר כתבו לי שיכול להיות שיצטרכו אותי בהמשך היום. את שני האחים שלי הקפיצו בבוקר, ישר מבית הכנסת. חברה שלי הייתה נצורה בחמ״ל באחד הבסיסים בדרום כשמחבלים מחוץ לדלת שלה. הייתי איתה בקשר כל הזמן והיא כתבה לי שכנראה אצטרך להגיע אבל לא יכולתי כי השטח היה מלא במחבלים. בסביבות השעה שתיים התקשרו אליי לרדת לפיקוד״.
״אנחנו בקושי מדברים, שתי הודעות ביום. התחושה היא שניתקנו רגע את הזוגיות בפן השגרתי וכל אחד מתעסק במה שהוא עושה עכשיו. אנחנו מנסים קצת לחבר את החלקים אבל זה מאוד אינטנסיבי".
לאלון היה לא פשוט כשאשתו הוקפצה. ״היה קצת מפחיד בהתחלה כי בחוץ הסתובבו מחבלים, אבל הבנו את הסיטואציה מהר מאוד. באותו בוקר נכנסנו ישר לערוצי תקשורת זרים ולערוצים פחות רשמיים וראינו שם הכול בלייב. כבר בתשע בבוקר הבנו שהולכים למלחמה ולאירוע קיצוני. הבנו שאין ברירה ונרגעתי כי בסוף עדן היא לא לוחמת. אמרתי לה ׳תשמרי על עצמך׳ ונסעתי יחד איתה לבית שלנו בתל־אביב ועלינו על מדים״. שם נפרדה עדן־טל מאלון שהוקפץ רק ביום למחרת.
מקום מגורים: תל–אביב
עיסוק בשגרה: עדן–טל (25) סטודנטית פכ״ם בעברית ועובדת בארגון הסברה ישראלי, אלון (26) מנהל מכירות של רשת חללי עבודה
עיסוק בצבא: עדן–טל קצינה בדוברות פיקוד דרום, ואלון קצין בהגנה אווירית
תקופת נישואין: שנתיים
אלון, איך עבר עליך הלילה עד שקיבלת את הצו?
״קצת סרט. בהתחלה הייתי בדירה שלנו בתל־אביב אבל מהר מאוד הבנתי שאין לי הרבה מה לחפש שם. הרגשתי חסר אונים אז נסעתי להורים שלי וחיפשתי איפה אני יכול לתת יד״.
״יש תחושה שדווקא מי שמגויס למילואים מבחינה נפשית טוב לו יותר״, משתפת עדן־טל בתחושותיה. ״את טובעת בעבודה ומתמקדת במה שצריך ופחות עסוקה בצפייה בטלוויזיה ובמחשבות על מה שקרה. באיזשהו מקום שמחתי שהוא במילואים, ומצד שני זה מפחיד ומוסיף עוד אדם לדאוג לו״.
השניים הכירו לפני כארבע שנים כששירתו בסדיר, כך שהם מכירים את המצב שבו כל אחד עסוק בתפקידו והתחושה היא כאילו חזרו אחורה. ״כל אחד נמצא בתפקיד שלו״, אלון משתף. ״אנחנו בקושי מדברים, שתי הודעות ביום. התחושה היא שניתקנו רגע את הזוגיות בפן השגרתי וכל אחד מתעסק במה שהוא עושה עכשיו. אנחנו מנסים קצת לחבר את החלקים אבל זה מאוד אינטנסיבי. זה שוק לשנות את החיים מאפס למאה״.
במסגרת תפקידה עדן־טל נכנסת ליישובים הפגועים בדרום ואני שואלת על התחושות שלה. ״אני מסתובבת הרבה ביישובים וזה קשה מאוד, אבל אז אני יוצאת מהיישוב ורואה גדוד או פלוגה של מילואימניקים או לוחמים מתארגנים ושרים, ויש להם מוראל והם מוכנים לנצח ולעשות את מה שצריך לעשות. זה מין מעבר חד שקצת מעודד״.
שני בני הזוג ניידים בתפקידיהם, מה שמקשה עליהם להיפגש ולדבר, אבל נראה שהם שמחים ושלמים במקומם. כשאני שואלת אם יש להם תמונה משותפת של שניהם במדים, עדן־טל אומרת שיש סלפי מהאוטו ואלון קובע שהוא טוב. כשהתמונה מגיעה ברור שהסלפי טוב. טוב מאוד אפילו.
״אתם תשמעו פיצוצים חזקים במהלך השיחה, לא להיבהל, זה אנחנו יורים״, אילון מתריע עוד לפני שהריאיון מתחיל. השתיקה של אמונה מלמדת אותי שהיא כבר שמעה את האזהרה קודם אבל שעדיין לא התרגלה.
לשאלה אם הם מצליחים לדבר ביניהם הם עונים שלא כל כך ושדי קשה להם להשיג זה את זה, זו השיחה הראשונה שלהם היום. הם הספיקו לשלוח הודעות אבל לא יותר מזה. התחושה היא שאני עדה ללבבות שרוצים להיות יחד אבל פועמים ומשתדלים בשביל כולנו.
למרות הקושי לתקשר, הם הצליחו להיפגש לפני כשבוע וחצי. אח של אמונה התחתן, ואילון הצליח להפתיע אותה ולהגיע לשעתיים.
לא ידעת בכלל?
״לא, הייתי אצל ההורים שלי, בזמן שבעה על שני בני דודים שלי שנהרגו בשבת, והתארגנו לחתונה ופתאום אילון נכנס בדלת. זו הייתה ממש הפתעה״.
בבוקר שמחת תורה שני בני הדודים, אחים שגרים בבאר־שבע, שמעו על הקרבות בדרום ונסעו להילחם. הם נהרגו בקיבוץ עלומים, ואמונה שוחררה מהמילואים לזמן קצר כדי להיות בשבעה ובלוויה.
מקום מגורים: נופי–פרת
עיסוק בשגרה: אמונה (27) סטודנטית לסיעוד (בהסבה), ואילון (27) מדריך במכינה בעין–פרת, לוכד נחשים ומדריך רכיבה טיפולית
עיסוק בצבא: אמונה חובשת בגדוד חיל הרפואה ואילון לוחם חובש
תקופת נישואים: שש שנים
״בתוך כל התופת הזו להיות לבד״, משתפת אמונה בחלק קטן מהקושי, ״אילון לא יכול היה להגיע ללוויה ולא לשבעה, ובמקביל הייתה חתונה משפחתית שהדודים שלי, ששכלו את שני הבנים שלהם, התעקשו וביקשו שתתקיים, שנשמח, שיוקם עוד בית. בלב חצוי קיימנו חתונה מאוד מרגשת, שמחה וקשה. שמחה שמהולה בעצב. זה היה לא פשוט להיות לבד ובחוסר תקשורת בתוך זה, אבל אנחנו חזקים, אין ברירה אחרת״.
כשהמלחמה פרצה אילון הבין שמשהו לא רגיל קורה. כנהג אמבולנס בכוננות הוא קיבל הודעות והתראות ממד״א. הוא העיר את אמונה ואמר לה שיש מלחמה, ולאחר כמה שעות כבר הוקפץ למילואים ויצא לדרך. אמונה יצאה כמה שעות אחריו.
כבר בדרך לבסיס אילון נתקל באירוע ראשון. ״קיבלתי בדרך קריאה שבצומת אחד לפניי יש פצועי ירי. איך שהגעתי לצומת, הגיע אליי רכב עם שלושה פצועי ירי, וראיתי שלושה חיילים בהכרה אבל מלאי כדורים בכל פינה בגוף. ושם נפל לי האסימון – יש פה אירוע. עד אותו רגע לא ראיתי או ידעתי עד הסוף את הפרטים כי הייתה שבת. קיבלתי הודעות והתראות אבל פתאום לראות את זה מול העיניים – זה היה שוק. יחד עם הלוחמים שהיו איתי נתנו להם מענה ראשוני ואז הם פונו באמבולנס״.
"הייתה חתונה משפחתית שהדודים שלי, ששכלו את שני הבנים שלהם, התעקשו וביקשו שתתקיים, שנשמח, שיוקם עוד בית. בלב חצוי קיימנו חתונה מאוד מרגשת"
במהלך השיחה לאילון חשוב לציין שאנחנו חזקים וערוכים ושיש המון נקודות אור. ״למרות כל הקשיים שלנו כעם, יש פה איחוד חזק, והכי יפה לראות את זה בבסיסים ובצמתים״.
אמונה גם מתארת את אותה נקודת אור. ״לפני כמה חודשים, בעיצומה של תופעת הסרבנות, הייתי באימון של הגדוד ואנשים לא הגיעו, וגם מי שהגיע – כל השיח היה על הסרבנות ועל פוליטיקה וימין ושמאל, ופתאום עכשיו הגענו באמצע שמחת תורה לגדוד, וכולם נמצאים. אפילו פעם אחת לא עלו נושאים של פוליטיקה וימין ושמאל, נעלמו כל הדיבורים שהיו. בסוף כולנו הגענו, כולנו ביחד עכשיו ולא פוצים פה. אני מסתכלת עלינו כזוג נשוי שלא מתראה הרבה זמן ולא יודע מה קורה ופתאום טובת הפרט מתגמדת מאוד. כרגע מעניינים אותנו הכלל, המדינה, המשפחות והארץ. זה מה שמחזק. אתה לא עושה את זה בשביל עצמך או בשביל המשפחה האישית שלך, יש כאן משהו הרבה יותר גדול והרבה יותר חזק, וכשצריך אנחנו נמצאים, לא משנה מה זה כולל״.
