בדרך כלל ההצגות המועלות בתיאטרון החאן משאירות עליי רושם גדול, ואילו הפעם שמונים הדקות של ההצגה "נושים" הזדחלו לאיטן. חשתי שההצגה משדרת חוסר עדכניות ואי־רלוונטיות, ותהיתי האם מדובר בגילי הצעיר (יחסית) שמהווה חוצץ ביני לבינה. אבל גם הגברת שישבה לצידי וגם האדון מאחורי, שעברו כבר את גיל שמונים, החניקו פיהוקים. אז אולי מדובר בגילו של המחזה? את נושים כתב המחזאי השוודי הידוע יוהאן אוגוסט סטרינדברג ב־1888. אמנם מאז חלפו 130 שנים, אבל במדור זה נסקרו כבר הצגות מוצלחות בנות מאות שנים, כגון "אותלו", ואף טרגדיות יווניות שגילן מונה ארבע ספרות השאירו חותם חיובי, כך שהסיבה לחוסר הרלוונטיות של ההצגה לא נובעת רק מגילה המופלג.
נושים מציגה משולש אהבה־שנאה שבקודקודיו ניצבים טקלה הבוהמיינית, בעלה אדולף האמן, וידיד חדש ומסתורי בשם גוסטב, הפוגש את הזוג בזמן חופשתו. רק לאחר כשליש מההצגה הבנתי שגוסטב הוא ידיד חדש, שכן אדולף פותח את לבו בפניו בכנות שאינה סבירה למעמד. לקח לי גם זמן להבין שאתר ההתרחשות של ההצגה הוא בקתת נופש. מצד שני, המסתוריות שאמורה לאפוף את גוסטב לא כל כך מסתורית וקל מאוד להבין מה תפקידו בחיי בני הזוג כבר מההתחלה. אך הסיבה לחוסר העדכניות של ההצגה אינה נובעת מכל אלו, אלא מהתפיסות הנטועות במחזה בנוגע ליחסים בין המינים. התפיסה של שני הגברים את טקלה כמין תופעת טבע שבכוחה לרומם ולהשפיל אותם בעוד הם נתונים למרותה ולגחמותיה, לוקה במיזוגניה, וחלק מההצהרות שלהם גורמות לגיחוך או לבוז. נדמה שבמאי ההצגה יוסי יזרעאלי, שגם תרגם את המחזה, הכיר בבעיות הללו ולכן ניסה להבליט את צידו התיאטרלי של המחזה: אם בהצבת מסך אדום על הבמה מתחת לשלט "תיאטרון סטרינדברג" ולצידו פוסטר ההצגה, ואם בתפאורה האקספרסיבית והיפהפיה של סשה ליסיאנסקי או בתלבושות המרהיבות של פולינה אדמוב.
אך כל זה לא מספיק. חסרה מודעות אקטיבית לחוסר ההלימה בין המחזה לימינו. המודעות הזו לא צריכה בהכרח להגחיך או להפוך אותו לקומדיה. היא יכולה להתבטא בתחבולה בימתית או חזותית שתשדר את המסר: אנחנו יודעים שזה לא מעודכן, ולמרות זאת אנחנו מוצאים בהצגה צדדים נוספים. בעיבוד הנוכחי, נדמה שגם הניסיונות שנעשו בכיוון נשארו ברמה ההצהרתית בלבד. היעדר החיבור שלי אל חומרי ההצגה גרם לי להתעמק בצוות השחקנים, שמהווים את נקודת החוזק שלה. יהויכין פרידלנדר מצוין בתפקיד גוסטב הדו־פרצופי, אריאל וולף משכנע ומרגש בתפקיד אדולף חסר הביטחון, ואודליה מורה־מטלון היא טקלה סוחפת ומעוררת התפעלות. ככל שהתקדמה ההצגה ועלה מפלס הרגש שלה, מצאתי את עצמי נשאב לתוכה, ובעיקר מתרשם מיכולתם של שלושת השחקנים לשקוע לחלוטין בעולם רגשי סוער, כך שלמרות תחושת הניכור מהמחזה הצלחתי להתרגש יחד איתם.
נושים החאן
