מאז ומעולם ״שנקר״ היה בשבילי שם נרדף ליצירתיות מעוררת השראה, אבל בימים אלה בית הספר הגבוה לאופנה נותן למילה השראה משמעות מיוחדת, כאשר הוא משנה את פניו ומתאים עצמו למציאות הנוכחית: במקום אופנה – חמ״ל צבאי, במקום יצירתיות – פרקטיות, סרט נע של תפירה ושינוע.
הדגמים הצבעוניים שתלויים במסדרונות בית הספר ברמת־גן לא מעידים על המתרחש בכיתות הלימוד בקומה הרביעית. נדמה כאילו המקום הצבעוני והשמח הפך בן־לילה לזירת הישרדות בצבע זית.
לא מדובר במדי צה"ל אלא באביזרים ייעודיים לאפודים לצורך הלחימה. בשורה אחת ניצבות עשרות מכונות תפירה ועליהן עומלות נשים מבוגרות בעלות ידע בתחום, סטודנטים מבית הספר, מרצים בכירים בחוג לעיצוב אופנה ומעצבים בעלי מותגים עצמאיים שעזבו הכול והתייצבו למשימה. מכונות התפירה שבשגרה מייצרות בגדים, משמשות כעת לתפירת כיסוי לרימון או כיסים לאפוד. יש בזה עצב אבל גם משהו מרגש. המלחמה הזו הצליחה להפוך גם את הציניקנים שבאנשי האופנה לפעילים חברתיים.
אילן בז׳ה, ראש המחלקה לעיצוב אופנה, מספר: ״אני מרגיש שזו הדרך שלנו לעזור ולתרום, לתת מהידע שלנו לטובת הלחימה וגם חשוב לצאת מהבית ולעשות, כדי לא להשתגע מחוסר מעש״.
באחת מכיתות הלימוד אני פוגשת את מעצב האופנה אופיר איבגי, בוגר בית הספר ובעל סטודיו משלו. בימים כתיקונם הוא נמצא מרחק שנות אור מעיצוב פריטים צבאיים, אבל כמו רבים וטובים הוא סגר את החנות ומתייצב פה מדי בוקר. אנה סולו, אחת המרצות הבכירות, מראה לי את שולחנות הגזירה, מכונות התפירה, עמדות הגיהוץ ושאר הציוד, ומספרת "התגייסו עשרות מרצים וסטודנטים שתופרים ומייצרים ציוד צה״לי לטובת הגדודים והפלוגות הפועלים בשטח. בנוסף, מרצים תרמו באופן אישי כסף וציוד כמו מכונות תפירה״.
אנחנו רגילים לחשוב על אופנה בהקשרים של שטיחים אדומים, בידור ואסקפיזם. והנה באה המלחמה והוכיחה שלאופנה יש מקום חשוב ומשמעותי בימים גורליים שכאלה.
שוק האופנה הישראלי ספג מהלומה קשה, כמו כולם. אבל מהר מאוד התעשת ומצא איך לתרום למאמץ בדרכו הייחודית. אחרי שהכול ייגמר, כשנחזור לדבר על בגדים ועיצובים, יהיה מעניין לראות כיצד השפיעה המלחמה על תעשיית האופנה גם בהקשר הזה.
