כניסה להדסה הר הצופים אני פוגשת גבר בן 50 פלוס. על ידו צלקת עמוקה, פניו נראות מוכרות. אחרי תשאול קצר מתברר כי זהו עופר אוחנה – חובש מתנדב ב״הצלה״, ומתברר שגם גיבור לאומי. באוקטובר 2022, ממש לפני שנה, הוא נקלע לזירת פיגוע ובזמן שטיפל בפצוע נפצע קשה מירי בעצמו. ״כן, אני עדיין פה בשיקום״, הוא אומר לנו, ״גם שנה אחרי״.
זה, אם תרצו, תמצית הסיפור במשפט. מאז המלחמה טופלו בהדסה 150 חיילים ואזרחים שפונו מהדרום. כמעט 90 אחוזים מהם חיילים. אורתופדים, כירורגים ומומחי כלי דם בהדסה עין־כרם ניתחו 24 שעות ביממה, כשעוד ועוד פצועים פונו במסוקים מאזור הקרבות עם פציעות מורכבות מאוד.
צפו: מיכל אלון, שנפצעה בזיקים מספרת איך הצילה חיים:
Video: צילום: רחלי מלק בודה
מניין הפצועים במלחמת חרבות ברזל כבר קרוב ל־5,000. מה עומד מאחורי המספר הזה? מדובר במספר שקוף. אנחנו נוהגים לספור הרוגים, אבל מאחורי המספרים היבשים של אלו שניצלו מהתופת עומדים אלפי ישראלים, פצועים בדרגות שונות, שחייהם השתנו לבלי הכר. עשרות מהפצועים האלה עומדים להיכנס עכשיו לתקופת שיקום ארוכה בבית החולים.
אני מסתובבת במסדרונות בית החולים, מנסה לפגוש את הפנים שמאחורי סיפורי הגבורה. בתוך אחד החדרים אני פוגשת את מיכל אלון, בת 44 מכוכב־השחר, נשואה ואם לעשרה ילדים. אלון הגיעה עם משפחתה להתנדב בבסיס זיקים באותה שבת שחורה. ״ביקשו מאיתנו להחליף את הרב בחג. אנחנו עושים את זה מדי פעם כמשפחה – מגיעים לבסיסים ומעבירים שבתות עם החיילים כדי לתת תחושת בית. אני עוד זוכרת שבערב שבת בעלי סיפר לחיילים סיפורי גבורה ממלחמת יום הכיפורים״, היא אומרת בעיניים דומעות, ״כי בדיוק ציינו חמישים שנה למלחמה וזה מה שהיה לו בראש״.
מיכל אלון: ״כמה שניות אחר כך נכנס עוד חייל. חשבתי שהוא בא לעזור, אבל אז הסתכלתי על המדים שלו והבנתי שזה לא תואם. הוא פשוט הסתכל לי בעיניים וירה בי מטווח אפס״
נדרש להם זמן להבין שיש מתקפה על הבסיס. ״כששמענו את האזעקות התחבאנו במיגונית. בהתחלה חשבנו שהכול בסדר, שהעניינים בשליטה. פתאום שמעתי שמדברים על חיילת שנפלה ממגדל השמירה ושמביאים אותה. אמרתי להם תקשיבו, אני אחות, אולי אני יכולה לחבוש אותה. הם לא רצו להביא אותה למיגונית, אחר כך הבנתי למה – הייתה לה פגיעת ראש מאוד רצינית, גלגל העין שלה היה ממש פגוע. שני חיילים ניסו לעזור לי. ניסיתי לעצור לה את הדימומים. לקחנו אותה לחדר ליד, חיפשנו מגבת, גזות. לאורך כל אותו הזמן אנחנו שומעים אזעקות ויריות על הגדר. היה בלגן, אבל הייתי מרוכזת בה״.
אלון מנסה להתיישר על מיטת הגלגלים, מחפשת תנוחה שתפחית את הכאב. עיניה דומעות כשהיא מתארת את ההמשך: ״תוך כדי שאנחנו בחדר, שמענו פתאום יריות, והחייל החמוד שעמד בכניסה פשוט נפל פנימה, מתבוסס בדמו. זה היה עניין של שניות, ראיתי שאין מה לעזור לו. חייל אחר משך אותו פנימה, ובאותו רגע עברה לי מחשבה שעכשיו ידעו שיש פה בחדר עוד אנשים. כמה שניות אחר כך נכנס עוד חייל. חשבתי שהוא בא לעזור, אבל אז הסתכלתי על המדים שלו והבנתי שזה לא תואם, וגם הפנים שלו היו מבוגרות יותר. הוא פשוט הסתכל לי בעיניים וירה בי מטווח אפס. היום אני יודעת להגיד שהוא ירה בי שלושה כדורים, אבל בעיקר הרגשתי את הכדור ביד. הרגשתי איך הגפה מתדלדלת. הורדתי את המטפחת ועשיתי לעצמי חוסם עורקים. רציתי לחזור למיגונית, איפה שבעלי נמצא. הסמלת שטיפלתי בה ניצלה, את זה גיליתי אחר כך. נכנסתי למיגונית ונשענתי. אמרתי לעמרי (בעלה, רמ״ב) – כל חור שאתה רואה אתה חייב ללחוץ כמה שיותר חזק. החיילים הביאו לנו חולצות, הם היו חמודים נורא, ניסו לעזור, ופשוט ישבנו ככה. היו שם עוד שני פצועים. חיכינו שם שלוש שעות עד שבאו לפנות אותנו״.
שלוש היריות שחטפה פגעו בה ביד, בחזה ובמותן. ״מהמותן הוציאו את הקליע, הקליע בחזה יישאר כרגע, רק ביד יש פגיעה עצבית. עברתי ניתוח מאוד מסובך. פציעה ביד נשמעת כמו משהו פשוט, אבל האמת שזה לא ככה. בגדול, פשוט אין לך יד שמתפקדת. זה דורש אורך רוח וסבלנות, יש לנו לו״ז טיפולים שכולל פסיכולוגית שמלווה את כל התהליך, וזו מעטפת חשובה. הן קשוחות, הפיזיותרפיסטית והמרפאה בעיסוק, כי כל ההתעסקות הזאת כואבת ותובענית״.
את מוגדרת פצועה בינונית. אנשים לא באמת מבינים מה זה. איך היית מתארת את ההרגשה?
״אני המקרה הטוב. אני לא מתה ואני לא חטופה, ואני מרגישה שזה מזל. אבל מבחינת הכוחות שנדרשים לשיקום, וגם כל הסיפור המשפחתי והטיפול עם הילדים, זה תיק. כל פצוע הוא סיפור מאוד מורכב – מורכב למשפחה ומורכב גם לו. אני חושבת שזה בעיקר נפשי, אבל גם פיזי. כל הזמן שואלים אותי ׳מה את צריכה?׳, ׳להביא לך קפה?׳ אני צריכה אורך רוח. אני צריכה סבלנות״.
***
בחדר הטיפולים הצוות מכיר לי מכשיר הליכון מיוחד שמכונה במחלקה ״נאס״א״, על שם תוכנית החלל שהמציאה אותו. המשתקמים משתחלים לתוך הליכון מצופה בבד כאשר מרגליהם ניטל כוח הכבידה ועוצמת הכוח שמופעלת על הרגליים ניתנת לשליטה באמצעות כפתור, תוך העלאת רמת קושי לפי היכולת.
על הליכון אחר, פשוט יותר, צועד רס״מ ה׳, בן 23, לוחם ביחידת המסתערבים של משטרת ישראל ממרכז הארץ. מולו נשקפים בתי הכפר הערבי עיסאוויה. קודם לכן סיפר לי ממיטת האשפוז על פציעתו. ״הייתי חייב לעשות משהו. לא יכולתי להישאר בבית, ידעתי שיש מאות אנשים שצריכים עזרה. לקחתי 15 חוסמי עורקים ו־15 תחבושות אישיות ונסעתי. תוך כדי דיברתי עם אנשים שחבר חיבר אותי אליהם, הם התקשרו ואמרו לי שהם צריכים עזרה, ציוד רפואי, פינוי. אספתי עוד שלושה לוחמים של צה״ל בדרך וחברנו יחד לחוליה. הגענו לחפ״ק בכניסה לנחל־עוז, שם פגשנו מישהו מהמסיבה ועוד כמה אנשים שהתחבאו. הוא אמר שהוא מזהה מחבלים. הלכתי למפקד הבכיר בחפ״ק, אמרתי לו ׳תשמע, יש לי מיקום של בן אדם שמסתתר והוא מזהה מחבלים׳. הוא לקח את המיקום, סימן נ״צ על מפה והביא את זה למפקד של כוח הימ״מ. יום אחר כך הצלחתי לדבר עם אותו בחור שהסתתר, והוא אמר לי שהצליחו לחלץ אותו ואת החברים שהיו איתו. באותו חפ״ק שמנו גם חוסמי עורקים לכמה פצועים שהגיעו לשם, העברנו אותם לאמבולנסים והתחלנו להתקדם ליישוב עם כוח של צנחנים וגבעתי. הגענו לכניסה לנחל־עוז והתחלנו לטהר בתים ולחלץ אנשים מתוך ממ״דים״.
מה ראית כשהגעת לשם?
״היה שם כאוס נוראי. גופות על הרצפה. גם אזרחים, גם מחבלים. הבנתי שאני במגה אירוע. אתה נכנס לבית ופשוט רואה גופות של אנשים. אתה נוסע בציר 232 ורואה רכבים בשוליים כמו בסרטונים. אתה פותח דלת של רכב וגופה נופלת לרצפה. ראיתי מחבל על הרצפה, פרקתי אותו מהנשק, מהרימונים. חיפשתי מכשירי קשר, מפות, תעודה מזהה אולי. הסתרתי את הנשק כי אם הייתי נלחם איתו היו חושבים שאני מחבל. הייתי רק עם אקדח. אחרי כמה רגעים מצאתי אם 16 של חייל צה״ל שכנראה לא איתנו היום, אני מקווה שאולי כן, ונלחמתי איתו. למפקד הכוח של גבעתי אמרתי שאנחנו איתו לכל מה שיצטרך והוא אמר לי שחסרה לו חוליה רפואית, אז אני ושלושת הלוחמים שהיו איתי תפקדנו כחוליה רפואית. מי שהיה צריך פינוי או סיוע לקחנו רכב וחילצנו אותו. בהמשך זיהינו מבנה שהכוח של גבעתי הפליל כבניין עם מחבלים, התחלנו לכתר את המבנה, ובאחת הפאות שעמדתי בהן קיבלתי כדור ביד. רצתי כמה מטרים לאחור, למקום יותר בטוח, שמתי חוסם עורקים עם עוד לוחם, ורצנו כמה מאות מטרים לכניסה ליישוב לרכב הפרטי שלי. לוחם אחד חיפה עליי תוך כדי ונסענו לכיוון בית החולים״.
רס״מ ה׳: ״לא פשוט להפוך פתאום מלוחם חזק ועצמאי לאדם שמרותק לתרופות. רק ההחלמה של העצמות תיקח חודשים, ואחר כך צריך לחזור לטפל בתפקוד של היד״
ההורים שלך בבית ידעו שאתה נוסע לשם?
״כן, קצת רבתי איתם בהתחלה אבל זו העבודה שלי. אני שוטר, לוחם, ובשעת פקודה אנחנו צריכים לעשות הכול. אף אחד לא קורא לך, אבל זה העם שלי וזו העבודה שלי״.
איך היית מתאר את תהליך השיקום?
״השיקום זו עוד מערכה שיש ביני לבין עצמי. כי בסוף אחרי שנתנו לך טיפול ראשוני מציל חיים יש עוד דרך ארוכה עד שהיד תחלים. התרסקו לי שתי עצמות במפרק, אני לא יכול לעשות שום תנועה רגילה. יש לי שישה מסמרים ביד וזה הולך להיות שיקום מאוד ארוך. זו גם היד שאני כותב בה. לא פשוט להפוך פתאום מלוחם חזק ועצמאי לאדם שמרותק לתרופות. רק ההחלמה של העצמות תיקח שלושה חודשים, ואחר כך צריך לחזור לטפל בתפקוד של היד״, הוא אומר ומניע קלות את אצבעו. ״אני כל הזמן עושה את התנועה של הלחיצה על ההדק עם האצבע. מכין את עצמי לרגע שאוכל להחזיק שוב נשק״.
מחלקת השיקום בהדסה הר הצופים כוללת כ־40 מיטות אשפוז בלבד, מסביר לנו פרופ׳ יורם וייס, מנכ״ל המרכז הרפואי הדסה. ״על אף הפעילות המסורה והסופר־מקצועית של הצוותים שלנו, ברור שזה לא מספיק. ירושלים ומדינת ישראל זקוקות להרבה יותר מיטות על מנת לטפל במטופלים הרבים שזקוקים לשיקום. כבר היום מורגש מחסור של עשרות מיטות ולפי התחזיות נזדקק להרבה יותר״.
כבר שלוש שנים שבהדסה עמלים על בניית מרכז שיקומי חדש. כעת, מסתמן, התקציבים יגיעו והמרכז יושלם בבניית בזק ויאפשר קיבולת גדולה פי ארבעה. מרכז השיקום החדש יהיה הגדול והמתקדם ביותר במזרח התיכון, ובעקבות המלחמה מסומן כעת כפרויקט לאומי. במקביל, בבית החולים נערכים לימי הקרבות הצפויים והכשירו מתחם תת־קרקעי ענק וממוגן, שאליו יועברו החולים במצב חירום אם יזדקקו לכך.
***
רונית כהן מביתר־עילית הייתה בדרך לעבודה כשהאזעקות תפסו אותה. ״היו הרבה אנשים בתחנה אז יצא שישבתי בסוף האוטובוס. ממש לפני הכיכר הבת שלי מתקשרת ושואלת ׳אמא, איפה את?׳ אני אומרת לה ׳באוטובוס׳. והיא אומרת ׳את לא שומעת שיש אזעקות?׳. לא שמעתי כלום. צעקתי לנהג, והוא אמר שהוא כבר עוצר בתחנה. הוא פתח את הדלתות וכולם רצו להתחבא באיזה בניין, אבל אני הייתי לקראת סוף האוטובוס, ולקח לי קצת יותר זמן לצאת. ראיתי את הרגליים של האישה שלפניי נכנסות לבניין ואני עוד רצתי, ופתאום בום, עפתי. פשוט עפתי על הרצפה. הרגשתי את הרגל שלי רותחת, החזקתי את החצאית ואמרתי – ׳השם, לא יכול להיות שהילדים שלי יישארו לבד׳.
״זה היה רגע מאוד קשה״, היא ממשיכה לתאר, ״הרגע הזה עולה לי לפעמים בזיכרון. אדם אחד ניגש אליי, שאל אותי אם הכול בסדר, אם אני יכולה לקום. לא יכולתי לזוז. הרגל שלי הייתה מלאה ברסיסים״.
כהן הגיעה לחדר הטראומה ובמחלקה קיבלה עדכון על מצבה. ״שני רופאים נכנסו אליי ואמרו ׳תראי גברת, יש לך רסיסים ברגליים, אי אפשר לנתח. הרסיסים נכנסו עמוק. אחד נכנס בשריר של הרגל, אחד נכנס עשרה סנטימטרים מתחת לעור, זה עמוק וזה מסוכן׳. אמרתי להם ׳אז מה עושים?׳ והם ענו: ׳את תצטרכי להתרגל לרסיסים׳.
רונית כהן: ״שני רופאים נכנסו אליי ואמרו ׳תראי גברת, יש לך רסיסים ברגליים, אי אפשר לנתח. זה עמוק וזה מסוכן׳. אמרתי להם ׳אז מה עושים?׳ והם ענו: ׳את תצטרכי להתרגל אליהם׳״
״היה לי שבוע מאוד קשה. במשך כמה ימים לא הקימו אותי מהמיטה. הביאו אותי לפה לשיקום, וברוך השם התחלתי ללכת עם הליכון. לפעמים אני אומרת לפיזיותרפיסטית שכואב לי, והיא אומרת תנשמי עמוק, עם הכאב, זה לטובתך׳״.
איך את מבחינה נפשית?
״קשה. לפעמים אני נזכרת במה שקרה. היו לי שני בקרים שהתעוררתי בבהלה. מצד שני אני יודעת שהיה לי נס מאוד גדול. ממש לידי ארבע מכוניות נשרפו. האוטובוס שבו היינו – כל הגג שלו נהרס וכל הזכוכיות התנפצו״.
***
תימור כהן־ששון, בן 28, חוקר בתחנת אשקלון ותושב שדרות, נראה כאוב מאוד כשאנחנו מגיעים לחדרו. האחים מציעים לו עוד משכך כאבים, הוא לא מסרב. ״בשבת השחורה והארורה הזאת, קמנו בשש וחצי לאזעקות״, הוא מספר לנו בחצי שכיבה מחמת הכאב. ״אחרי חמש דקות קיבלנו הודעות מהמפקדים שיש הקפצה וצריך להגיע לתחנה. ברבע לשבע כבר הייתי מחוץ לבית. ממבצעים קודמים ידעתי שכביש 34 לכיוון יד־מרדכי תמיד חסום כי הערבים יורים לשם נ״ט וצולפים בנהגים. החלטתי לנסוע דרך 232, העוקף של שדרות. איך שפניתי שמאלה בכיכר לכיוון הכביש ראיתי רחוב רפאים, כמו בסרטים. רכבים זרוקים נגד כיוון התנועה, דלתות פתוחות, כמו אפוקליפסה.
תימור כהן־ששון: ״נשארו לי ארבעה כדורים בערך ופשוט הוצאתי חצי גוף מהחלון, יריתי מה שנשאר לי והסתובבתי חזרה להגה. באתי להוריד את האמברקס, וראיתי את יד ימין שלי עפה. הבנתי שחטפתי כדור״
״התקדמתי לרכב הנטוש הראשון ואז הסתכלתי קדימה. 200 מטר ממני ראיתי בערך שמונה אנשים לבושים במדי צה״ל ומחזיקים קלצ׳ניקובים. חלקם ישבו בטנדר טויוטה לבן וחלקם עמדו, החזיקו את הנשקים וצעקו. מיד הבנתי שאלו מחבלים. שלפתי את האקדח שלי ודרכתי אותו. ואז מאחוריי ראיתי רכב שמגיע לכיווני. בהתחלה חשבתי שמישהו בא לחסום אותי, שאולי זה הסוף שלי, ואז גיליתי שזה גם איש מכוחות הביטחון. אמרתי לו ׳אתה לא עובר, יש שם מחבלים, זה לא משלנו׳. הוא נכנס לרכב שלו, אני נכנסתי לרכב שלי, והם קלטו אותנו והתחילו להתקדם לעברנו. השבתי באש עם האקדח, פגעתי באחד מהם ואז הירי מצידם נפסק. הבחור שהיה מאחוריי נפצע והצליח לברוח מהרכב שלו לרכב שלי. לא נפגעתי בירי הזה, כי עמדתי צמוד למנוע של הרכב הנטוש והוא סיפק לי סוג של מחסה. הבחור אמר לי ׳אני פצוע, תיסע׳, והמחבלים המשיכו בנסיעה, חלפו על פנינו, נעמדו מאחורינו והתחילו לירות. נשארו לי ארבעה כדורים בערך ופשוט הוצאתי חצי גוף מהחלון, יריתי מה שנשאר לי והסתובבתי חזרה להגה. באתי להוריד את האמברקס, ובאותו רגע ראיתי את יד ימין שלי עפה והבנתי שחטפתי כדור״.
כשהוא מתאר את הרגעים האלה הוא נאנק מכאבים. ״הכדור פגע לי בעצם הזרוע. נתתי גז תוך כדי שהחזקתי את היד על הרגל. אמרתי לבחור שלידי שיוציא את החגורה ויעשה לעצמו חוסם עורקים, וגם אני עשיתי לעצמי תוך כדי נסיעה. התחילו לרוץ לי מחשבות שזהו, אני הולך לאבד דם, לאבד הכרה, כנראה לעשות תאונה ולמות. משמיים ראיתי בכיכר ברוך, חייל וניידת משטרה שבאה מקריית־גת, והם יצרו סביבנו מעגל אבטחה. זרקתי להם פקודות, אמרתי להם להכניס כדור בקנה, לבדוק כל רכב ולוודא שאלו לא מחבלים. ביקשנו חילוץ רפואי ומשם העבירו אותנו לסורוקה״.
איך היית מתאר את מה שעובר עליך כרגע?
״להיות בשיקום זה לקום כל בוקר עם כאבים. יש לי פגיעה עצבית, למעשה העצם שלי מרוסקת. עברתי שני ניתוחים, אחד לקיבוע היד והשני לפלטינה. יש לי זרמי חשמל ושריפה בתוך היד. כל יום זו מלחמה חדשה, לנסות להעביר את הכאב. הצוות פה באמת קשוב ומנסה לעזור״.
אתה מתכנן לחזור לשירות כשהכול ייגמר?
״ברור שאני רוצה לחזור. תני לי עכשיו את האפשרות לחזור לחבר׳ה. גם כששואלים אותי איך עשית את זה, לא יודע איך עשיתי את זה. פעלתי על אוטומט. באותו רגע אין פחד. אתה לא חושב על כלום. אתה פשוט פועל מתוך אינסטינקט״.
