בשבוע שעבר נסעתי דרומה לביקור בשבילים ובין הבתים של קיבוץ בארי ובמתחם הרפאים של פסטיבל נובה הנטוש. על הזוועות, המראות והעדויות לא אכתוב פה. כאן במדור שלי החלטתי לחלוק את האור שבוקע מבין ההריסות, את מה שחווינו דווקא כשהסיור הרשמי הסתיים. כשליעד דיאמנט, נציג דובר צה״ל שליווה אותנו (והיה אנושי לא פחות משהיה מקצועי), ראה את פנינו הכבויות הוא אמר: ״עכשיו רוצים לנשום קצת? סעו לצומת גילת ותראו מה קורה שם״. אחרי שנתן לנו הוראות נסיעה מדויקות (באזורי הלחימה הווייז כבר מזמן הפך לא רלוונטי) הוא הוסיף: ״אל תדאגו, תזהו את המקום לפי ענני העשן״.
ואכן, קשה היה לפספס. אלא שהפעם לא היה מדובר בעדות לשדה קרב אלא בעשן שונה בתכלית, מלווה בניחוח הכי ישראלי שיש: ריח העל־האש.
בימים כתיקונם צומת גילת הוא עוד צומת דרומי גנרי – תחנת דלק, אוטובוסים ופיח. אלא שכיום הוא אוצר בתוכו את ההגדרה הממשית להתעלות רוח. ציליית ענק מלמעלה, מרבד דשא סינתטי פרושׂ מלמטה ותכונה בלתי פוסקת של חיילים ומתנדבים מסביב. לפרקים המקום מזכיר שוק איכרים עם דוכני מזון בכל פינה, ולפרקים הפנינג מוזיקלי ובו חיילים רוקדים ושרים, מנגנים על חליל, גיטרות ותוף דג׳מבה. מרימים את המורל ופורקים את המתח בעת ובעונה אחת.
ברוכים הבאים למיזם של ״צוות לעניין״. עוד לפני שאני מצליחה להבין מי נגד מי, מתנדב חייכן דוחף לי פיתה טרייה עם המבורגר בשרני, עמוסת ירק ורטבים. כשאני מנסה להסביר שאני אזרחית מן השורה ושחבל לבזבז עליי מנת קרב הוא מרחיב את חיוכו אף יותר ומצהיר שזה בכלל לא משנה, פה מאכילים את כל עמישראל.
הרוח החיה מאחורי המיזם היא צחי כפרי, בעלים של עסק תיירות מצליח לנהיגת רכבי שטח בארץ וביוון. ביום שבו פרצה המלחמה הוא עזב הכול ונסע לצאלים. ״זו הייתה התארגנות ספונטנית שלי ושל עוד שלושה חברים. החלטנו לרדת עם משאית ולהאכיל חיילים, ולאט־לאט זה התפתח״, הוא משתף. ״תכננו להכין 400 מנות ובסוף זה הגיע לאלף. למחרת זה צמח ל־2,000 וביום השלישי כבר 8,000. אתמול הכנו 27 אלף מנות של המבורגרים״.
״אני מסתובבת בין מאות חיילים בירוק זית. אוכלים משהו, מתרעננים וממשיכים למשימה הבאה. אגב, ממדגם לא מייצג עולה כי טרנד השפמים תפס פחות משחשבתי״
אני מסתובבת בין מאות חיילים בירוק זית. חוטפים משהו, מקשקשים, מתרעננים וממשיכים למשימה הבאה. אגב, ממדגם לא מייצג עולה כי טרנד השפמים תפס פחות משחשבתי. כמות הדוכנים והמגוון שלהם מרשימים ומקוריים: יש עמדה עם גריל טבעוני וצמחוני, עמדה ללא גלוטן, עגלת קפה ועוגות שתרמה רולדין, מקררי ענק לפחיות, עמדה לתספורות שמאוישת בידי ספרים מתנדבים, דוכן עמוס בכל פריט ציוד שרק ניתן לחשוב עליו וכמובן – עמדה להנחת תפילין.
עם הכמויות העצומות שהלכו וגדלו, הצוות מיהר להקים עמותה רשומה והחל לגייס תרומות. ״כל יום פועלים כאן שני צוותים של 120 מתנדבים. מתחילים בעשר בבוקר את ההכנות וכשהכול חתוך ופרוס מדליקים את המנגלים ומתחילים לרוץ. חותכים, ממנגלים, מנקים, משנעים. כל מי שמגיע לכאן נשאב פנימה ולא יכול להפסיק. לא מפסיקים להגיע לבקר אותנו, בשבוע שעבר מיה דגן ושף אביב משה באו לעבוד על הפס ואברהם טל נתן לחיילים הופעה״.
לאחר שהתמקמו בצומת אורים נאלצו לעבור לצומת גילת מסיבות ביטחוניות ותוך שעות ספורות הרימו את המאהל מחדש. בקרוב ייסלל כאן כביש גישה נוח מאספלט. הכול מתוקתק ביעילות ובמהירות. כל יום המערך גדל עוד ועוד, על אף החום הכבד וסכנת הטילים, ואיתו גדלה התפוקה, בעיקר בזכות תושייתם של המתנדבים. אחד מהם, ירון חן מלהבים, בנה במו ידיו סרט נע של המבורגרים שלא עוצר לרגע. ״אני פה כבר שבוע וחצי. אחרי כמה ימים הבנתי שיהיה הרבה יותר יעיל לעבוד עם מסוע. יש לי בבאר־שבע מפעל לייצור מכונות אז לקחתי חלקים מהמפעל ולמחרת הוא כבר היה מוכן. מאז קצב העבודה הוכפל״, הוא מספר בגאווה. ״אני פוגש כאן מתנדבים מכל הארץ שעומדים שעות על הרגליים ולא מוכנים להפסיק״.
מה גורם לך להגיע לכאן מדי יום?
״מלבד הרצון כמובן לדאוג לחיילים שלנו, בשמחת תורה הבן שלי, קצין ביחידת 'רוכב שמיים', סגר שבת במוצב כיסופים. הוא יצא מזה בנס, המוצב לא נכבש אבל נהרגו שם הרבה חיילים. קיבלנו את הילד בחזרה ועכשיו הוא באזור העוטף בהתארגנויות של הצבא. אני כל יום אומר ׳אולי יהיה לי מזל והוא יעבור פה ואראה אותו׳. הראש שלנו רק איתם, אז ככה אנחנו מנסים להעביר את הזמן. כל בוקר אני אומר לעובדים שלי מה לעשות, מגיע לפה בסביבות 12־11, נשאר עד סוף היום וחוזר הביתה״.
הדחף העצום להקל על החיילים, להביא מזור ולהאכיל לא רק את הגוף אלא גם את הנפש ניכר אצל רבים מהמתנדבים. איריס לייכטמן, מאמנת אישית וזוגית מפתח־תקווה, הכירה את צחי כפיר בטיול טרקטורונים אקסטרים. ״בהתחלה הוא ביקש עזרה מכל מי שמכיר אותו. בימים הראשונים בן הזוג שלי הוריד לפה מלא ציוד. אחר כך הוא יצא עם רשימות של חברי קיבוץ שהתפנו וביקשו להביא אליהם למלונות כמה חפצים אישיים שנותרו בבית, אחרי שברחו ממנו בחופזה. אלבום תמונות, דובי, בגד אהוב. בשבת הוא כבר התחיל לפרק עם עוד צוות גדול את מה שנשאר במתחם המסיבה ואני נרתמתי לעבודה פה״. מלבד הכנת מנות היא משוחחת עם חיילים שמגיעים לכאן ומבקשים לשחרר מעט את שעל ליבם. ״חלק מהשיחות קשות מאוד, אבל בשביל זה אנחנו כאן. הם מחבקים אותנו ומודים לנו ואני צוחקת – אנחנו פה כדי לחבק אתכם״.
המתחם פתוח 24/7 אבל שומר שבת. ״כל הבשר הוא 'חלק' ובשבת כל האוכל מחומם. בשבת האחרונה הגשנו חלות, דגים, עופות ועוגות. סעודת שבת של ממש שקייטרינג הכין, חלק מתרומות וחלק הצוות קנה. אתמול טיגנו פה עשרת אלפים ספינג׳ים״.
במתחם של ההמבורגרים אני רואה מתנדבת עם רשימות, מקבלת טלפון אחר טלפון מהיחידות השונות ולא מפסיקה לקחת הזמנות. ״בגלל שאנחנו ממש סמוכים לשטח הצבאי הסגור אנחנו יכולים להוציא משלוחים ליחידות שלא יכולות להגיע לפה״, מסבירה לי לייכטמן. ״פה 70 מנות, שם 100. את ההמבורגרים יותר קל לארוז״.
בין כל המתנדבים אי אפשר שלא להבחין באלכס שצופק, מהרביעייה המקורית שהחלה את המיזם. הוא מתרוצץ בין כולם, נותן צ׳פחות, מצטלם לסלפי ובעיקר מנסה לפתור כל בעיה שצצה: ״יש לי פה באוטו שלושה מסכי ענק של 65 אינץ׳ לחמ״ל הכי מבצעי בצבא, כי חסר לו. אנחנו אף פעם לא שואלים ׳למה?׳ אלא רק ׳מה צריך?׳ – ועושים. לא באנו לדבר על פוליטיקה, אין לי שום לוגו על החולצה. אנחנו אזרחים פשוטים. אני בעל עסק מהצפון מענף הפלדה, הבאתי את אח שלי משוהם ופה על העמדה זה אבא שלי. סגרנו את המפעל ואנחנו כאן כל יום מעשר בבוקר עד חצות״.
מה המנוע שלכם?
״אספר לך סיפור. בשבוע הראשון, ביום שלישי בבוקר, הלכתי ללוויה של חבר שלי שהיה קצין בשלדג. זה היה יום רע, הייתה הלוויה קשה מאוד, הוא היה ממש מלח הארץ. למחרת הייתי כל כך מבואס ובכל זאת הוצאנו 8,000 מנות, כי אי אפשר להפסיק. בשמונה בערב הופיעה פה מבין הצללים חבורה מאוד נחמדה. כולם חובשי כיפות, קצינים. סיפרו לנו שהם חיפשו משהו כשר לאכול ושהכול סגור. ראו ארומה פה לידנו וחשבו שפתוח ואז הם הריחו את המנגלים שלנו.
״בהתחלה זה עשה להם רע. אחד מהם, עידו סולימני, הסביר שהריח מציף אצלם את הטראומה, כי כל מה שהם עשו במשך שלושת הימים האחרונים היה לפנות גופות. הבאתי לו פחית קרה של קולה זירו, הוא לא הצליח אפילו לפתוח אותה מרוב רעד בידיים, על לאכול בוודאי שלא היה על מה לדבר. ישבנו ודיברנו. באותו ערב הלכתי לנחם אבלים ואז בנסיעה נפל לי האסימון, הבנתי פתאום מה אני עושה כאן. עד אז הייתי בעשייה בלי באמת להבין. חשבתי שאני מפעל המבורגרים, שאני מקדונלד׳ס. הם עושים 20 אלף המבורגרים? אז אני אעשה 22 אלף.
״ביום חמישי בערב עידו שוב חזר לפה, והפעם הצלחתי להאכיל אותו. התחבקנו ואמרנו שאנחנו אחים עכשיו והחלפנו טלפונים, אבל בטעות רשמתי טלפון לא נכון ושלחתי את אחת ההודעות הכי אישיות ורגשניות שאי פעם כתבתי, למישהי זרה בכלל. תביני, בחיים שלי לא הזלתי דמעה, וזה הבן־אדם שגרם לי לבכות. למחרת החלטתי שאני חייב למצוא אותו וכל מי שאני פוגש מגולני אני אומר לו – חבר׳ה חפשו לי את עידו סולימני. ביום שישי הכנתי לו כל מה שצריך לקידוש אבל הוא לא הגיע. בסוף מצאתי חבר שלו וככה הצלחנו להיפגש שוב וזה היה מרגש כל כך. הוא ושכמותו הם הכוח שמניע את המיזם הזה, את הנתינה האינסופית. הם אחים שלי בדם ואני אוהב אותם כל כך״, הוא אומר ושוב לא מצליח לעצור את הדמעות.
לתיאום התנדבות ניתן לפנות בעמוד הפייסבוק ״חרבות הברזל- צוות לעניין״
לתרומה טלפונית או קבלת לינק לביט ופייפאל:
052-7721961
העברה בנקאית (ישראל): העמותה ללוחמי/ות מלחמת חרבות ברזל (ע״ר 580775658)
בנק לאומי סניף 626 מס׳ חשבון 1933954
