באופן די מפתיע, הלובי בכניסה למלון לאונרדו ירושלים די שקט. משפחות וחברים תופסים פינות ישיבה, וכמעט לא רואים ילדים במרחב. אני יורד במדרגות ועוקב אחרי הקולות שמובילים אותי עד לקומה מינוס שתיים, וברגע שהדלת נפתחת אני מגלה מרחב חינוכי בפעילות שיא.
בכניסה יש מעגל של פסיכולוגים ואנשי מקצוע שעובדים עם מורים והורים, בחדר הפנימי מצד ימין יש פעוטון, עם תינוקות בגילים שונים, ומטפלות מסורות רבות שדואגות לקטנים. כל המרחבים בקומה הוסבו לכיתות, חלקן חולקו לשניים באמצעות מחיצות קבועות וגדולות, או אפילו בדים שנתלו כדי להפריד בין הקבוצות.
על כל דלת תלוי שלט שמציין את הכיתה ושם החדר. אנחנו פותחים את הדלת של "ד'־ה' בנים ערבה", בסוף המסדרון ומגלים כי למרות האקוסטיקה הנוראה התלמידים יושבים עם חוברות העבודה בחשבון שהודפסו להם, והמורה והמדריכים עוברים בנחת בין כולם. השולחנות עגולים כיאה למלון, והכיסאות די כבדים. ניכר שהתלמידים לא הכי מסתדרים איתם, אבל כולם יודעים שזה מה שיש כרגע, וממילא לא מדובר בשיעורים פרונטליים ורשמיים כמו בבית הספר. יש כאן תלמידי תיכון ומכינות קדם צבאיות שהגיעו להתנדב, וחלקם קיבלו משימות אישיות – ללוות ילד אחד שמתקשה בסיטואציה החדשה של לימודים במקום לא רגיל ועם חברים לכיתה שהוא לא מכיר.
משהו באווירה במסדרונות מעניק תחושה של קייטנה בחופש הגדול. יחד עם זאת ניכר שאין השתוללויות ומריבות, וממילא הצוות יודע שכל סיטואציה כזאת דורשת תגובה אחרת מאשר בימים שבשגרה
בחצר האחורית ליד פינות העישון יושבת כיתה של ילדים בכיתה ג' ולומדת עם המורה שלהם. שדרות חיים בר־לב מעבר לגדר לא רועשות היום ממכוניות וככה הם יכולים לשוחח על פרשת השבוע ואז לעבור למשנה.
אף שמדובר בקושי רק בשבוע השלישי שלהם פה, התלמידים מכירים את המורים והמדריכים בשמות, ומשהו באווירה במסדרונות מעניק תחושה של קייטנה בחופש הגדול. יחד עם זאת ניכר שאין השתוללויות ומריבות, וממילא הצוות יודע שכל סיטואציה כזאת דורשת תגובה אחרת מאשר בימים שבשגרה. הם עוברים לא מעט שיחות ומקבלים הנחיות מאנשי מקצוע איך להתמודד עם ילדים שחוו טראומה, ומה עושים לתלמיד שמתחצף אבל בסך הכול מתגעגע לבית ולחברים שלו אבל לא יודע איך לומר את זה.
בסופו של דבר, הילדים פה שמחים. כשאנחנו מקשיבים לשיחות ולמפגשים במסדרון, אפשר לגלות שמשהו השתחרר. נוצרו קשרים וחברויות בין ילדים מבתי ספר אחרים, מבתים וממשפחות שונות בתכלית, כשהחוויה של 7 באוקטובר וההגעה לכאן היא זאת שאיחדה ביניהם והפילה את המחיצות שהיו לפני כן.
כמעט כל ילד שמדבר איתנו, אומר קודם כול שכיף כאן, ושטוב שיש בית ספר. במשפט השני והשלישי הם כבר מתארים את החוויות מבוקר שמחת תורה, בין שראו וחוו את הסיפורים או רק שמעו אותם מההורים, חברים או מהחדשות בטלוויזיה.
מי שעומד מאחורי המרחב החינוכי הזה הוא ד"ר צחי לב־רן, איש חינוך שהבין מהר מאוד שאין טעם לחכות לפתרונות דרך משרד החינוך לאלפי התלמידים שפונו מהדרום והצפון, ושעליו לפעול באופן עצמאי ולמצוא פתרונות נקודתיים יותר. "הגעתי למלון לאונרדו וראיתי שמבחינה לימודית אין שם שום דבר. הבנתי שיש שלושה דברים מרכזיים שאני חייב: חדרים, תלמידים וצוות – לפי הסדר הזה. אני לא יכול להתחיל לגייס תלמידים לפני שיש לי חדרים ולא ידעתי מה המצב במקום, אבל אני כן יכול להתחיל לחפש תלמידים לפני שיש לי מורים. החלטתי שבמהלך הלילה אשיג מורים. פניתי לבית המלון ושאלתי אילו חדרים יש להם והם לקחו אותי לקומה מינוס 2. אמרתי, וואו, אפשר לעשות פה בית ספר סוף הדרך״.
ב־12 בצהריים החליט לב־רן שבית הספר ייפתח כבר למחרת. הוא הלך לחדר האוכל של המלון ולכל ילד והורה הודיע: ״מחר בעשר בבוקר, בקומה מינוס 2 ייפתח בית ספר מגיל שנה ועד י״ב״.
כדי שההורים ייתנו אמון באיש הזר, הוא סיפר להם על הרזומה שלו: עשר שנים היה מורה בתיכון בקבוצת יבנה, תשע שנים ניהל תיכון בבית־שמש ואז שנה בהכשרת מנהלים. בחמש השנים האחרונות ד״ר לב־רן מרכז במכללה האקדמית לחינוך הרצוג את מערך ״אקדמיה שדה״, הכולל הכשרה מעשית, סטאז׳ ופיתוח מקצועי וכן את תוכנית המנהיגות של המכללה.
וזה עבד. למחרת בעשר בבוקר התייצבו 50 ילדים עם הוריהם בקומה מינוס 2, ארבעה ימים בלבד אחרי שפונו מאזורי הלחימה בעוטף עזה.
כדי להצליח בכך, עמל לב־רן בשעות שנותרו עד פתיחת בית הספר כדי להשיג מורים. וכך גויסו שישה סטודנטים. 12 נוספים הגיעו בעקבות פרסום מהיר ברשתות החברתיות. "בהמשך פגשתי פה 15 חבר׳ה מסניף גוננים של בני עקיבא, בוגרי כיתות י״ב שהחליטו לא לחזור לישיבות, למדרשות, למכינות ולשנות השירות שלהם כי רצו להתנדב. בימים הראשונים הם באו לכאן בשעות אחר הצהריים ועשו פעילויות עם הילדים. שאלתי אותם אם הם מוכנים לבוא ולהיות כוח עזר בבית הספר והם אמרו מיד שישמחו לבוא״. בנוסף הוא גייס שתי נשים ממכללת הרצוג שיעזרו לו בצוות הניהול – לימור ריסקין ונוגה שוקרון, איתן תכנן בשעת לילה מאוחרת איך ייראה בית הספר ביומו הראשון. למחרת, שעה לפני פתיחת שערי בית הספר החדש, התכנסה ישיבת צוות חגיגית שמנתה 25 אנשים. ״זה היה מדהים״.
50 הילדים המהססים שהגיעו עם הוריהם ביום הראשון חולקו לקבוצות רב־גיליות, ורוב הפעילות בימים הראשונים עסקה בעיקר בניסיון להשכיח את השבוע הקשה שחלף. עם הזמן החלו להצטרף מורים נוספים שהגיעו משדרות ושוהים במלונות הסמוכים, ולבסוף הוחלט ליצור בתי ספר לפי זרמים – ממלכתי־דתי בלאונרדו וממלכתי בגרנד קורט, ובכל המלונות פעלה מסגרת נפרדת מגיל לידה עד שש. התלמידים החרדים והחרד״לים הופנו למוסדות חינוך מתאימים בירושלים, ושאר התלמידים והתלמידות מכיתה ז׳ ומעלה החלו ללמוד במוסדות העירוניים – מתיכון ליד״ה ועד ישיבת חורב.
לב־רן, בן 49 ממזכרת־בתיה, נשוי ואב לארבעה ילדים, הוא אדם מרשים ושופע רעיונות לתיקון המערכת. אחרי שהציג את הפתרון שלו לבעיית המחסור במורים, ״איום קיומי גדול יותר מאיראן״, לדבריו, הוא אומר בכנות: ״אחת הבעיות הגדולות בעיניי היא שכבר הרבה שנים המדינה מסתמכת על אנשי הקצה. יש לנו מערכת בריאות גרועה ורופאים מעולים, יש לנו מערכת חינוך גרועה ומורים מצוינים, יש לנו צבא שמתברר שהוא לא מתפקד אבל הלוחמים הם אריות. זה לא שהמדינה מפשלת אז האזרחים מתקנים את זה, הרשויות ממש בונות על כך שהאנשים בקצה הם אנשים טובים״, הוא אומר ומציין רשימת אנשים טובים שבזכותם המקום פועל ועומד על רגליו.
״אגף החינוך של עיריית שדרות תומך ועוזר מאוד״, הוא ממשיך, ״מכון מנדל קנו לילדים קלמרים, מחברות ותיקים וצ׳ופרים לצוות. השירות הפסיכולוגי־חינוכי של עיריית ירושלים הביא לכאן אנשי מקצוע מהיום הראשון. ישיבת אמית נחשון שלחה שמיניסטים להתנדב והם נמצאים כאן כל יום. אחד מהם, תלמיד י״ב, הפך להיות האחראי הטכני של בית הספר, אב בית של ממש, והוא איש הקשר שלי עם המלון. עד עכשיו לא ראיתי כסף של משרד החינוך״.
בתזמון מדהים נכנס הרב נתנאל לוי עם מאות ספרי לימוד וחוברות בחשבון ועברית שהשיג כתרומה מהוצאת ״יבנה בונוס״ והצליח להביא בדרך פתלתלה. הרב לוי, נשוי ואב לשניים, הוא מנהל בית ספר יסודי־תורני ״נריה״ בשדרות. הוא גדל באשקלון ובשמונה השנים האחרונות הוא מתגורר בשדרות. לדבריו הוא הגיע בגלל הקהילה, ״זה הסיפור. זה קיים בעוצמות רבות״.
בשמחת תורה, בדרך לבית הכנסת, הוא שמע צרחות ויריות, ובזכות אחד השכנים שסימן לו להיכנס הוא התחבא בזמן וניצל. לפני שבוע הצטרף לניהול בית הספר במקום, כאיש חינוך שמכיר את הפדגוגיה בבית ספר יסודי וכתושב העיר שמעורה בקהילה ובתרבות המקומית.
״זה נכון מהותית״, אומר לב־רן על הצטרפותו של הרב לוי לניהול המקום. ״המנהלים של שדרות צריכים לנהל את בתי הספר של שדרות. הוא גם מכיר את השטח וגם בן אדם טוב וכיף לי לעבוד איתו. אני מקווה שהוא יתפוס יותר ויותר מקום ואני פחות ופחות. קלטנו בימים האחרונים הרבה אנשי צוות משדרות. מדהים לראות תגובה של ילד שנכנס ורואה מורה, גם אם היא לא המורה שלו, ויודע שהיא משדרות. להיות פליט, להיות בלי בית, זה דבר נורא, והדרך הכי משמעותית להתמודד עם זה היא להיות אקטיבי, ליזום ולעשות". הוא ממשיך ומספר על מורה בחופשת לידה שפונתה משדרות, וביקשה לבוא לעבוד כאן בתנאי אחד – שמישהו יהיה עם התינוק שלה. ״הוא רק בן ארבעה חודשים והוא לא יכול להיות בפעוטון שפתחנו כאן, אז לקחתי מתנדבת אחת להיות אחראית רק עליו״.
מהשלב הראשוני הם החליטו לשים דגש על שתי משימות: להכניס כמה שיותר מורים משדרות לעבודה בבית הספר וללמד חומר שגרתי שלא קשור למצב.
ד"ר צחי לב–רן: ״יש לנו מערכת בריאות גרועה ורופאים מעולים, יש לנו מערכת חינוך גרועה ומורים מצוינים, יש לנו צבא שמתברר שהוא לא מתפקד אבל הלוחמים הם אריות״
מה זה חומר לימוד שגרתי?
״מדברים על כך שצריך לתת לילדים מרחב רגשי, ואני חושב שזה נכון אבל צריך גם להחזיר אותם לנורמליות. אף פעם לא ראיתי ילד כל כך מאושר אחרי שיעור מתמטיקה. מרגש לראות את האור בעיניים של ילד בכיתה ג׳ שקיבל חוברת עבודה בחשבון, וישב לפתור תרגיל אחרי תרגיל, וכשהוא התקשה הייתה מישהי שישבה איתו. פתאום הוא שוב ילד נורמלי ולא רק ילד שמדברים איתו ושואלים אותו מה הוא מרגיש ומה הוא עבר. חוץ מזה, חשוב שהם ידעו שאנחנו פה להרבה זמן, למידה שגרתית מקדמת חוסן.
״קשה ללמוד בבית מלון כשההורים קרובים וכשאין מסגרת ולא חייבים, אבל בסוף הילדים פה רודפים אחריי ומראים לי את תרגילי החשבון שהם עשו בחוברות שחילקנו להם. חייבים לתת למורים המפונים תמריץ לבוא לעבוד פה, לתת מלגה לסטודנטים להוראה שיבואו להתנדב במלונות. מעבר לזה צריך לדאוג למתקנים, אני צריך כיתה מסודרת עם שולחנות ולוח. אם נישאר פה שלושה־ארבעה חודשים, צריך יהיה לעטוף את המקום באופן נכון יותר, ולדאוג לספרים ותוכניות לימודים כמו שצריך. שבועיים אני רודף אחרי משרד החינוך שיביאו ספרי לימוד, פניתי לכל הגורמים ואף אחד לא עזר״.
בפועל מי קובע את תוכנית הלימודים?
״אין הנחיה מסודרת. אנחנו משתדלים להיצמד למה שמצופה מהתלמידים אבל זה לא שמשרד החינוך הציב יעדים״, אומר לב־רן, והרב לוי מוסיף כי ״משרד החינוך בתקופה הזאת נותן מענה שמהווה מעטפת חינוכית, אך לצערי אין עדיין מתווה מסודר שעוסק בסוגיות כוח אדם ומגדיר מהן הדרישות מהמורים בעבודה מרחוק ובמרכזים החינוכיים. חשוב שיהיה מקום לשיקול דעת שיאפשר התאמה לכל מסגרת חינוכית אך הכרחי שיהיו קווים מנחים שמהווים עוגן. התחום האפור הזה עלול להרגיל אנשים לבטלה ופסיביות.
״יש קו דק מאוד בין אנרכיה לחופש״, מחדד לב־רן, ״זה לא שאומרים לרב נתנאל ׳תשמע, אנחנו מעריכים אותך וסומכים עליך תעשה מה שאתה מבין׳, אלא אומרים לו ׳תשמע, אין לנו מושג, תעשה מה שאתה מבין׳. ממש ככה״.
כ־170 משפחות הגיעו למלון לאונרדו שברחוב סנט ג׳ורג׳, רובן המוחלט משדרות. צוות המלון נרתם כולו לתת תחושה חמימה למאות המפונים, מסיוע בשירותי כביסה ועד לניחוח נעים בכל הקומות והחדרים. כשלב־רן הגיע לכאן לפני כשבועיים וחצי הוא ראה כאוס. עשרות ילדים רצים, צועקים ורבים מרוב שעמום, וההורים העייפים מנסים לעבוד מרחוק, להעסיק את הילדים ולתפוס תנומה.
היום המצב כבר לא כך. אם תגיעו למלון לאונרדו בין 12 ל־13 בצהריים, תבינו למה היה צורך כזה גדול בהקמת בית הספר. ההורים שמתחילים לרדת לקומה מינוס שתיים נראים רעננים אחרי מספר שעות בלי הילדים, ורבים מהם אף הצליחו לעבוד מעט ולהחזיר תחושת שליטה על החיים, רחוק מהבית.
לב–רן: ״מדברים על כך שצריך לתת לילדים מרחב רגשי, ואני חושב שזה נכון אבל צריך גם להחזיר אותם לנורמליות. אף פעם לא ראיתי ילד כל כך מאושר אחרי שיעור מתמטיקה״
חן, תושבת שדרות שפונתה למלון עם בעלה וילדיה, הגיעה לאסוף את בנה שבכיתה ב׳ ולא הסתירה את הכרת תודתה לצוותי ההוראה. ״הילדים הסכימו ללכת היום בפעם הראשונה, ומה שהם עושים כאן פשוט מדהים. כל אחד יודע מה הוא עושה, והילדים מרגישים כאילו הם נמצאים בבית הספר. ברור שזה לא אותו הדבר אבל הם לומדים שפה וחשבון ועושים פעילויות. אני מאוד מרוצה. זה נותן לי קצת אוויר ונותן לילדים מסגרת״, היא אומרת נרגשות.
גם דניאל גבאי התפנה משדרות עם משפחתו, ולמרות הכול הוא שומר על אופטימיות ורוגע בזמן שאור־ינאי מטפס עליו. ״המקום ועיריית שדרות דואגים לנו להכול. חנן בן־ארי מגיע לפה הערב, אז אין תלונות בגדול. בית הספר מפנה אותנו קצת לעבוד כדי שלפחות לא נקרוס. אנחנו ממש מופתעים לטובה, לא ציפינו לזה״, הוא אומר ומספר כי אור־ינאי היה בגן חובה אבל כאן זה פחות התאים לו אז הקפיצו אותו לכיתה א׳. ״הילדים בסדר, שומרים עליהם קצת רחוק מההתרחשויות אבל הם ׳שדרותים׳ ורגילים למציאות של סבבים. אנחנו מקווים ומתפללים לחזור למציאות שיותר אין בה סבבים, שאין רפיסות ובלי האיום הזה יותר. ואם האיום יחזור, אז שיהיו לנו מנהיגים טובים יותר״. גבאי עובד בתנועת ״אור״ שפועלת ליישב את הנגב והגליל, ומספר שבאופן טרגי הוא שיווק לא מעט מגרשים ביישובי הגבול בצפון ובדרום. ״שיווקתי את חולית ועין־השלושה בדרום וזרעית בצפון והיה ביקוש מטורף. עכשיו אנחנו לא יודעים מה נעשה. זה או הם או אנחנו, אנשים לא ירצו לחזור לבית שלהם. הכול ישתנה״.
ד׳, בן עשר וחצי משדרות, בדיוק חזר משיעור בדשא בחוץ. הוא מספר שאפילו שהוא לא מכיר את כל הילדים, והכיתה לא בדיוק מה שהייתה, הוא שמח לחזור ללמוד. ״זה בעיקר מרגיע לעשות דברים ולא לחשוב על דברים אחרים״, הוא אומר, ״וקצת התגעגעתי ללמוד חשבון ומשנה״.
בעזרת הנשים שהוסבה לכיתה ד׳ בנות אנחנו פוגשים את טוהר וליאן משדרות ואת עדן מיכיני, בנות תשע וחצי, בעיצומה של שיחה צפופה עם המדריכות שלהן: שחר, אורי ואילת. מתברר שהשיחה שהצטרפנו אליה היא שיחת פריקת לחצים של סוף יום. עד השבוע כל מלון ניהל מרכז חינוכי משלו, ולכן מספר התלמידים היה נמוך והיו כיתות שכללו את כיתות ג'־ח' בקבוצה אחת, אך השבוע החלו באיחוד בתי הספר במלונות והקבוצות פוצלו לפי שכבות. בשל כך נאלצו המדריכות לעבור לקבוצה אחרת, הבנות פגשו חברות אחרות והדבר יצר הרבה כעסים.
״בהתחלה לא היה בית ספר ועכשיו יש וזה כיף״, אומרת ליאן, ״אנחנו מעדיפות את בית הספר כי היה משעמם. זה עדיף מאשר להיות במסך״. עדן מציינת כי בשבוע שעבר היו פעילויות מיוחדות, ״הביאו משקפי VR, וגם עשינו מחזיקי מפתחות״. הן נרגשות מאוד ורוצות לספר על כל מה שעבר עליהן מאז 7 באוקטובר.
כשאני מבקש מהן לספר למה הן מתגעגעות, הן עוצרות לרגע וחושבות. ״אני מתגעגעת לבית ולמיטה הנוחה שלי״, אומרת טוהר ומציינת כי היא מתגעגעת גם לחברות ולמורה אילנית. ליאן מספרת שהיא מתגעגעת לאמבטיה שלה וגם לשתי מורות ולחברות, ״רק אחת פה. יש עוד אחת בנתניה ואחת שנשארת בשדרות״. עדן מבקשת לומר שהיא מתגעגעת מאוד־מאוד לחברות, למורה ולבית הספר.
מה אתן מקוות ומתפללות שיקרה?
״שבן דוד שלי שנשאר ביכיני יטפל טוב־טוב בכלבה שלנו״, אומרת עדן, וטוהר מוסיפה שהיא מתפללת ש״חיילי צה״ל יחזרו בקרוב״.
