כניסה לחוות רונית אפשר לרגע להתבלבל – עשרות מכוניות בחניון, מוזיקה מרגיעה ברמקולים, אורות צהובים נעימים, סידורי פרחים מרשימים ואוכל כמו בקבלת פנים, אך הפעם לא מדובר בעוד חתונה, אחת מני רבות שמתקיימות באולם מהיוקרתיים בארץ, אלא במרחב טיפולי־שיקומי שהוקם לאלפיים צעירים וצעירות, מבלי מסיבת הנובה שניצלו מהטבח לפני כחמישה שבועות.
״הרעיון הוא לתת להם את הבחירה״, מסביר נמרוד פרידברג, ממנהלי המקום, שמקבל את פנינו. ״כשאתה נמצא במצב של טראומה אתה במצב של חוסר אונים, אין לך שליטה, ופה המודל הטיפולי הוא להחזיר לך את האפשרות לבחור. הם באים לפה ויכולים להחליט אם הם נחים, אוכלים, מדברים עם חברים שהיו במסיבה, מנגנים, מקשיבים, שותקים״.
יחד איתנו נכנסת קבוצה של ארבעה חברים. הם מגיעים לכאן אחרי שלושה שבועות, בפעם הראשונה. פרידברג אומר שלא מדובר במשהו חריג. ״היום בבוקר מישהי כתבה לנו באינסטגרם ׳לא יצאתי מהבית, בואו קחו אותי׳, ויצא מישהו לאסוף אותה, ועכשיו היא פה, ככה זה עובד. הרבה אנשים בהתחלה נכנסים בהלם, ולאט־לאט הקליפה יורדת״.
המקום פתוח כל יום משעות הצהריים ועד הערב, ללא שינה. את רחבת הריקודים מחליפה שורת מתחמי טיפול אלטרנטיביים, משמאל מזרנים עם הזמנה להוריד נעליים ולהצטרף למפגש, ובסמוך יושבים יועצים ופסיכולוגים בראשות ד״ר ליה נאור, ממקימות המקום, מוכנים לתת מענה לזיכרונות ולחוויות שעולים. את שולחנות האורחים המירו סטודיו פתוח שמעניק תרפיה באמנות באמצעות הנגשת כלל החומרים, ומקומות למרחבי יצירה ואמנות עם מטפלות באמנות ופסיכותרפיה.
משה וימאל מעמק חפר, במקצועו מתמחה ברפואה סינית ובעל חברה ליבוא ציוד רפואי, אחראי על מתחם הטיפולים הפיזי. ״אני כבר שלושה שבועות פה״, הוא מספר, ״עזבתי את העבודה. יש לי בן בגולני בגבול לבנון, לשבת בבית לא עושה לי טוב, אז זה מה שאני עושה. אני מגיע הביתה ברגליים כואבות, שבור לגמרי, מאוד־מאוד עייף, ומבסוט״.
גיא זהבי: ״השהות בבית מורטת עצבים על גבול הבלתי נסבלת, ופה יש לנו את המרחב שאנחנו יכולים להיות בו הכול, לבכות, לדבר, לשתף. אני מרגיש לא לבד בדבר הזה, יש פה כמות מטורפת של אנשי מקצוע שנותנים את הגב, התמיכה וההכלה לכל זה״
הוא הגיע למתחם ממש בהתחלה עוד כשפעל במושב הסמוך בית־יצחק. ״ראיתי שאנחנו עומדים בפני משהו גדול אבל לא ידעתי מה״, הוא משחזר. ״הייתה מיטה אחת מתחת לעץ וחשבנו שזה יספיק – היו רק עשרים איש. שלושה שבועות אחרי אנחנו מוציאים בין 200 ל־300 טיפולים כל יום, וברשימת התפוצה שלנו יש 600 אריות (מטפלים, ע״ג) שרבים על מקום לטפל בהתנדבות מלאה, לא עבר כאן שקל״.
משה מכניס אותי אל מתחם שמוסתר בווילון מצידו האחד והיחיד שיש בו מעט פרטיות. הוא מבקש שאעצום עיניים, להרגיש את הקסם. ״אחרי שלושה שבועות אנחנו יודעים להגיד שזה חלק קריטי מההצלחה, אנחנו רואים איך אחרי טיפול אחד המצב משתפר, שזה עוזר. אנחנו לא מתיימרים לפתור להם את כל הבעיות ואנחנו לא יכולים להזיז את הטראומה, אבל אנחנו יודעים שאם נעזור להם בצעד הבא בחיים שלהם, נמנע מהטראומה להפוך לפוסט טראומה. יושב כאן תמיד פסיכולוג קליני שעוזר לקלוט את הצעירים כשהם יוצאים, מביא כוס מים, מסתכל להם בעיניים, רואה אם הכול בסדר״.
איך אתה יודע שהמטפלים מוסמכים?
״יש לנו טופס מיוחד שהם צריכים למלא עם המון פרטים – ניסיון עם נפגעי טראומה, ניסיון עם סמים פסיכדליים, אם יש ביטוח ואחריות בתוקף, ואם אין – הם לא יכולים להיכנס. אנחנו לא רוצים לחשוף אף מטופל לבעיה עתידית, זה קו אדום. יש גם כאלה שאני לא יכול לשבץ אותם, למשל מטפלת בעשן שרוצה לטהר מהם את כל הזוועות עם עשן – זה לא הזמן, או מטפלת במים – אין לי פה בריכה או אפשרות לשים מים״.
עוד כמה זמן אתה חושב שהמרחב הזה יחזיק?
״כמה שנצטרך. עוד לא נגענו בזק״א, בחיילים, במפונים. עכשיו זה הפיילוט שאפשר להעביר דרכו את כל האוכלוסייה. יש פה אנשי נפש מדהימים, פסיכיאטרים, פסיכותרפיסטים ועובדים סוציאליים, שאלופים בזה. הגיע הזמן גם שהם ירוויחו פה כסף״.
*
ממתחם הטיפול יוצא אלינו נועם ברוך, מפיק של פסטיבל המידברן, ומספר על הקשר שלו למסיבה. ״במתחם המרפא המדהים שהוקם כאן יש שלושה אירועים שהתקבצו, נובה הוא הגדול שבהם – 4,000־3,500 איש השתתפו בו, ליד נובה הייתה מסיבת טראנס קטנה – פסאיידק, ואנחנו היינו האירוע השלישי, ממול – 60 מפיקים של מידברן״.
הוא מספר שהגיעו למקום לקראת אירוע שהיה אמור להתקיים חודש לאחר מכן ולמנות אלפי משתתפים. ״9,000 איש היו אמורים להגיע למקום ב־5 בנובמבר. באנו באותה שבת כדי לתקוע את הבזנ״ט הראשון של מידברן 2023, אירוע חברתי שכבר חצי שנה אנחנו נערכים אליו״. על אותו בוקר הוא אומר: ״היה לנו מזל גדול, היינו לבד באמצע שום מקום. מיהרנו להיכנס לרכבים וכוחות הביטחון עצרו אותנו שלא נזוז, לצערי יש כמה שמיהרו לצאת, והיינו בלוויה של אחת מהם״.
מלאת בן־חיים: ״יש גם הרבה אשמה שצריך להתגבר ולהירפא ממנה, וזה קשה כי אני שואלת לא מעט ׳למה אני פה, איך אני ניצלתי׳, המטפלים פה אומרים שזה לא כדאי, שזו המציאות וצריך לקבל אותה ושכמה שיותר נשקע בזה אנחנו נטבע. אבל כן, זה בלתי נמנע, אני מבינה שהמחבלים ׳עוכבו׳ על ידי אחרים שנהרגו, אנחנו פה בזכותם״
בין עמדות היוגה ודוכני הטיפול שמציעים דרכים שונות להתמודדות, עומדים שלמה ונדב, מישיבת חב״ד רמת־אביב, עם דוכן התפילין שפתחו. ״אנחנו מרחב טיפול רוחני עם משמעות לחיים״, אומר נדב, ״קיבלו אותנו בצורה מאוד פתוחה. אנחנו רק מנסים להקרין להם חום, אהבה וחמלה. הרבה אנשים באים לעשות פה הגומל, אנחנו נותנים להם את נוסח הברכה, ועונים להם אמן״. השניים הפכו גם לכתובת לשאלות באמונה. ״הדבר הזה גרם להמון שאלות. הגיעו אלינו חבר׳ה שהתחילו לברר למה זה קרה, מה הסיבה שהם ניצלו ואחרים לא, למה זה קורה דווקא ליהודים. אני אומר להם שהרוע הזה מציף לנו הרבה שאלות זהות כמו מי ומה אני, מה המהות שלי, מה מיוחד בי, אני יהודי, יש בי משהו שהוא שונה מהשאר. פתאום הרבה אנשים מוציאים משפטים כמו אנחנו צריכים ישועה״.
קולות מוזיקה מושכים אותנו החוצה. אל המקום הגיעה הזמרת יסמין מועלם, במדשאות המקיפות את האגם, על מחצלות צבעוניות, יושבים או שוכבים מאות המבלים שעברו את התופת, מבקשים להיאחז בשיר שנדמה כי הפך להמנון המלחמה. הם שרים איתה ביחד ״בסוף יהיה טוב, הפרחים ישובו לפרוח, תראה שיהיה טוב, יש עוד דרך לעבור, בסוף יהיה טוב, גם מתוך החושך יידלק האור״.
*
גיא זהבי, בן 23 מראש־העין, יושב עם חברים, הם עוד לא מוכנים לדבר. ״הגענו למסיבה באחת בלילה, אני נהגתי לשם״, הוא משתף אותנו. ״רקדנו בזריחה, היה מהמם, ואז שמענו את הקולות, הפיצוצים. חבר טוב שלי חטף התקף חרדה, התחיל לצעוק ולבכות והיה בחוסר אונים מוחלט, והבנתי שצריך לפנות אותו מהאזור כי הצרחות והבומים עשו לו עוד יותר רע״.
בניגוד לפקודת השוטרים, הם החליטו לנסוע. ״כשעלינו על הכביש הראשי ראינו טנדר עם חמישה מחבלים, לפני זה חשבנו שיש רק טילים, הם ירדו מהדרך, אנחנו המשכנו בכביש. ראינו רכב ישראלי עם שמשה מנופצת והנוסעים בו ירויים. ניסינו לעזור להם ואז הבנו שאלה גופות, ושוטרים שהיו שם צעקו לנו ׳תברחו כל עוד אתם יכולים׳. ניסינו לנסוע צפונה, ואז נפלה רקטה מולנו על הכביש, כל הרכב קיבל את ההדף אז החלטנו לפנות ימינה, לשער הצהוב של קיבוץ אורים, ירדנו מהרכב, השתחלנו מתחת לשער ורצנו לתוך שטח הקיבוץ. התושבים נלחצו, שלפו עלינו נשקים אז אמרנו להם שאנחנו יהודים ושברחנו מהמסיבה. נשארנו שם עוד 24 שעות״.
זהבי היה מהראשונים שהגיעו למתחם. ״יום אחרֵי הגעתי, עוד כשהמיקום היה בבית־יצחק. באתי עם אחותי שתמכה בי, והתקבלנו בחיבוק, דיברנו ופרקנו, הרגשתי נעטף. הייתי צריך לעבד את הסיפור, להריץ אותו בראש ככה שכל הפרטים יסתדרו, כי הכול היה אינטנסיבי ומפחיד. המטפלים עזרו לי ליישב את הסיפור בתוכי, לעכל אותו, להפנים שעברתי את זה ולנסות לנשום לתוך זה, לחזור לאיזשהו תפקוד. אני מבטא את הסיפור שלי בעזרת המוזיקה, זה הכלי שמציל אותי״.
״אין כרגע שגרה״, הוא מוסיף. ״השהות בבית מורטת עצבים על גבול הבלתי נסבלת, ופה יש לנו את המרחב שאנחנו יכולים להיות בו הכול, לבכות, לדבר, לשתף. אני מרגיש לא לבד בדבר הזה, יש פה כמות מטורפת של אנשי מקצוע שנותנים את הגב, את התמיכה וההכלה לכל זה. יש פה פינה שאפשר לבכות בה, פינה שאפשר לנגן בה, לצייר – המון דרכי ביטוי לסערה שקורית בתוך הנפש״.
*
כפיר מהוד־השרון שוכב לבד על הפוף, ואחד הנוכחים מספר שאיבד כמה מחבריו. הוא מרבה לדבר עם התקשורת, בעיקר העולמית, כדי להפיץ את המראות והזוועות. ״הייתי במסיבה, נסעתי לאחותי לישון לכמה שעות וחזרתי לנובה. הייתה שם קהילה גדולה של חבר׳ה שחזרו מטיול בדרום אמריקה, קנינו כרטיסים עוד כשטיילנו שם״.
לכפיר היכרות מוקדמת עם הגזרה, הוא שירת שנתיים בצוות טיפול נמרץ בצפון רצועת עזה. ״האזור שלנו היה מזיקים עד רעים, הרבה אנשים שאלו אותי, למה שם המסיבה, ואיך הגזרה, ואני אמרתי, אתם יודעים כמה כוחות יש שם? היה לי ביטחון של 200 אחוז בכוחותינו, עדיין יש לי, אמרתי אני הכי מוגן בעולם״, הוא מבהיר. ״וכשהכול התחיל אני רואה את הטילים, מטח לא הגיוני. אנשים סביבי היו בפאניקה ואני הרגשתי סוג של שליחות להרגיע את הרוחות ולהסביר להם שהכול תחת שליטה, ותכף הכוחות יגיעו. הלכנו לכיוון הגדר, הרחק מהרכבים, במחשבה שאם ייפול פצמ״ר על הרכבים הלך עלינו. אחרי רבע שעה הגיע שוטר שצרח עלינו ׳תעופו מפה׳, השארנו שם את הדברים ורצנו. ראיתי אנשים רוקדים על המכוניות, עצרתי להם את המוזיקה, ניסיתי להוריד אותם, להגיד להם שיש חדירת מחבלים. חבר שלי תפס אותי ביד ואמר לי ׳תפסיק לנסות להציל את כולם׳. רגע לפני שהתחלנו לרוץ, חברה טובה שנשארה שם אמרה לי ׳חכה, עוד כמה דקות יש אפטר פארטי׳, אמרתי לה ׳תעופי מפה׳, ולא ראיתי אותה יותר.
אהוד בן־סירא (בתמונה עם בתו): ״דחינו את כל החתונות של אוקטובר למועדים אחרים והתכוננו למצב מלחמה, אז זה היה די טריוויאלי. אני אוהב את זה שהתגלגלה לנו הזכות לעשות דברים טובים, אני לא חושב שזה משהו מיוחד, הרבה אנשים עושים עכשיו דברים טובים״
״נכנסים לרכב, יורדים לשדה ואני חושב ׳איזה יופי, האירוע תחת שליטה׳, אבל אז ראינו מלא רכבים חוזרים לכיווננו עם פגיעות ירי. באותו רגע הבנתי שכנראה יש משהו שאני לא קולט, התחילו צרורות. בסרטון הידוע שרואים בו את כולם רצים אני הייתי אחד מהם. רצתי כמו שלא רצתי בחיים שלי, לבד, לא היה לי טלפון כי השארתי אותו שם, הכדורים עפים לידי, לא התחבאתי לשנייה, רק רצתי והתרחקתי משם. ראיתי בחור יושב בשדה, והבנתי שהוא כנראה תחת השפעת סמים קשים, ניגשתי אליו, והוא לא הצליח לקום, סחבתי אותו על הגב עד ששמעתי צעקות על מקום שיש בו מים, הייתי באמונה שלמה שהשם איתנו. אחרי 15 ק״מ הגעתי לפטיש וקיבלו אותנו משפחות מקסימות״.
ביום ראשון בבוקר, יום אחרי המסיבה, כפיר כבר התייצב לשירות מילואים. ״חזרתי הביתה במוצאי שבת ובבוקר נסעתי לצאלים, רציתי להיכנס לעזה, לתת ביטחון לאחים שלי, למשפחה שלי, ללאום שלי, אבל הרעשים היו חדים וחזקים ולא הצלחתי להישאר. ישר משם, עם המדים, באתי לפה. אני אדם רוחני ברוך השם ובזכות זה נפתח לי כאן הרבה יותר בקלות, מאז אני חי מיום ליום״.
מה עם החברים שלך?
״החברים שבאתי איתם, בן ואלון, שרדו, הרבה חברים אחרים נרצחו. זה הקושי האמיתי, פשוט דם שנשפך מתוך שנאה שלא ברא השטן. זה לא עוזב, הדבר שהכי בא אליי, חוץ מהדריכות והכעס שיש בי, זה המוות של החברים שלי, לא להאמין, ילדי קסם, ילדי זהב. הצלחתי להגיע ללוויה אחת ולשבעה אחת״.
תחזור עוד פעם למסיבה?
״אני לא יודע, אני לא יכול לחשוב על זה עכשיו״.
*
זו לא הייתה המסיבה הראשונה שמלאת בן־חיים, בת 27 מירושלים, הגיעה אליה. ״אני אוהבת את הסצנה, חודשים מראש ידעתי שאני אלך. לא היו לי שם הרבה חברים אבל המסיבות האלו הן קהילה, ורוקדים, הנשמות פתוחות, הכול באווירה של אהבת חינם ורוצים מקום להרגיש אהובים, אנשים באים עם עיניים טובות״.
הכול לדבריה קרה בשניות. ״המוזיקה נעצרה, לא שמעתי את האזעקות, אבל הבנו שזה לא רגיל ושצריך פשוט לברוח. נכנסנו לאוטו ונסענו, כולם שם היו אחרי לילה של ערות עם כל מיני סמים, ולא במצב לנהוג ולהבין מה קורה, חלק חשבו שאלה זיקוקים. אני לא עושה דברים כאלו והיה לי מזל כי שתיתי רק יין בתחילת הערב, שכבר התפוגג, אז אמרתי שאני אנהג כי אין אף אחד שבמצב לעלות על ההגה. התחלתי לנסוע ולכל כיוון שנסענו אנשים סימנו ׳תברחו, יש שם מחבלים׳.
״עזבנו את האוטו, הסתכלנו אחד על השני והתחלנו לרוץ בשדות לכיוון מסוים, ואנשים צרחו ׳יורים עלינו׳, ברווזים במטווח, אנשים נפלו לידי, אז רצנו לצד השני. ראיתי חבורה שמתקרבת אלינו, ואמרתי יופי, חיילים, אבל הם כיוונו עלינו אר־פי־ג'י, אז פנינו אחורה ורצנו לכיוון השני, שממנו ברחנו הרגע כי גם שם היו יריות. פשוט לא ידענו, זה היה הימור, לא היה מקום בטוח״.
מלאת מספרת שניהלה מאבק פנימי על ההיאחזות בחיים. ״אני אדם קטן פיזית, זה פשוט סיוט לדעת שאת לא רצה מספיק מהר ועוד רגע יתפסו אותך. זו הייתה מלחמה ביני לבין עצמי להמשיך לרוץ, לא לאבד את ההכרה ולהילחם בתחושות שאומרות לוותר. ייאוש ופחד בעוצמות שלא הכרתי ומצד שני משהו שמשך אותי למעלה, מין דמות חיצונית שאמרה לי ׳יאללה אחות, אין לך זמן עכשיו, את רצה, לא בוכה עכשיו, תרוצי׳. החלטנו להתחבא, ארבע בנות בשיח, שותקות כי צריך לשמור על דממה, שומעות ערבית, שומעות את היריות, ואני עוצמת עיניים ומתפללת. בנקודה הזאת זו מין השלמה עם המוות, אבל בין היריות יש שקט, פתאום שומעים ציפורים ויש פרפרים והשמיים יפים, ברגעים אחרים הם היו מפויחים ומלאי עשן״.
כפיר: ״החברים שבאתי איתם שרדו, הרבה חברים אחרים נרצחו. זה הקושי האמיתי, פשוט דם שנשפך מתוך שנאה שלא ברא השטן. זה לא עוזב, הדבר שהכי בא אליי, חוץ מהדריכות והכעס שיש בי, זה המוות של החברים שלי, לא להאמין, ילדי קסם, ילדי זהב״
״התלבטנו כל הזמן אם לצאת או לא, התקשרתי למשטרה ואמרו לי שהם לא יכולים לעזור לנו עכשיו. הצליחו לחבר אותנו עם מלאך, אזרח בשם רמי דוידיאן ממושב פטיש, והוא שלח אלינו את ליאון בר שחיפש אותנו שעתיים. הוא אמר שהוא בטויוטה לבנה, פחד א־לוהים כי זה בדיוק הרכב שיש למחבלים. זחלתי החוצה כי רציתי שיראה אותנו, וראיתי שכתוב על הרכב משהו בעברית, והוא אסף אותנו והביא אותנו לרמי. ליאון המשיך לעשות עוד ועוד נגלות כשהוא מסכן את עצמו ומציל עוד אחרים, ביום למחרת הוא נרצח, בזכותם אנחנו פה היום״.
למה החלטת להגיע לפה?
״מאז השבת אני כאן, כל יום, זו ההצלה שלי, כל זמן שאני לא פה הוא בלתי נסבל. פה אני מרגישה נורמלית, יש מסגרת, טיפולים, ובעיקר להיות עם עוד אנשים שהיו בזה. תשמעי, זו תחושה שאי אפשר להסביר ולהבין אותה, המשפחה והחברים רוצים להיות שם ולעזור אבל זו בדידות אמיתית. בימים הראשונים זה היה לפתוח את העיניים ולבכות בלי שליטה. אחרי כמה זמן נהייתי יותר אפאתית, הלב שלי כל כך כאב שהוא כבר נסגר. כאן אנשים מבינים מה עברתי, אני יכולה לבוא איך שבא לי, בוכה, חרדתית, אפתית או שמחה, לראות שיש עוד כמה שנבהלו כי עבר מטוס, זה טוב לדעת שאת לא לבד. יש גם הרבה אשמה שצריך להתגבר ולהירפא ממנה, וזה קשה כי אני שואלת לא מעט ׳למה אני פה, איך אני ניצלתי׳, המטפלים פה אומרים שזה לא כדאי, שזו המציאות וצריך לקבל אותה ושכמה שיותר נשקע בזה אנחנו נטבע. אבל כן, זה בלתי נמנע, אני מבינה שהמחבלים ׳עוכבו׳ על ידי אחרים שנהרגו, אנחנו פה בזכותם״.
*
כבר שעת ערב, עוד מעט הקהל יתפזר ומחר שוב יבואו הניצולים לסדנאות, שאלות וטיפולים. את אהוד בן־סירה, הבעלים של חוות רונית, אנחנו תופסים כמעט בעל כורחו, שיסביר על ההחלטה לתת את המקום לניצולי הנובה. ״דחינו את כל החתונות של אוקטובר למועדים אחרים והתכוננו למצב מלחמה, אז זה היה די טריוויאלי. אני אוהב את זה שהתגלגלה לנו הזכות לעשות דברים טובים, אני לא חושב שזה משהו מיוחד, הרבה אנשים עושים עכשיו דברים טובים, מה גם שיש פה מרחב מוגן״.
זה מוזר לך להיכנס ולראות מתחמי טיפול ולא דיג׳יי וחופות?
״לא מוזר, זה מצוין. צריך לעזור להם כמה שיותר. אני נתתי את המקום, השף שלי אחראי על כשרות ובטיחות המזון, זו שגרת הזנה של מאות אנשים, גייסתי להם כסף מתורמים ונמשיך גם כשזה כבר לא יהיה כאן. אם יחזרו החתונות נעזור להם למצוא מקום חלופי, אנחנו הבמה והם השחקנים אבל נעזור להם. קל מאוד להבין כמה זה חשוב. האנשים האלו עברו טראומה שהם ייקחו אותה לכל החיים, ומישהו צריך לטפל מהר, ולטווח הארוך אני מקווה שהמדינה תיקח אותם תחת חסותה ותממן אותם ותדאג להם״.
