לא פשוט לראיין את יוסף חדאד בבית קפה תל־אביבי. כל שתי דקות בממוצע, וספרתי, ניגש אליו עובר אורח ומבקש סלפי או חיבוק. חדאד נענה לכולם, מחלץ חצי חיוך ("אני לא מסוגל לחייך באופן מלא בימים כאלו"), ניכר שלוקח לו זמן להתרגל למצב החדש.
כבר שנים שהוא מסביר את ישראל. מרצה מסביב לעולם, מתראיין לערוצים זרים, מפרסם סרטונים באנגלית ובערבית על רקע ספרייתו הפרטית, ומאז שהחלה המלחמה – גם מבקר פצועים ומגויס למאבק להשבת החטופים.
בוא נתחיל מהכותרת. אפשר לקרוא לך שר ההסברה האמיתי של מדינת ישראל?
"אני לא חושב שזה רלוונטי, ואני לא חושב שתפקיד או תואר זה מה שמעניין. אני עושה את זה כבר שש שנים ברציפות כדרך חיים, הייתי מסבירן גם בגיל 18 כשהתגייסתי, וגם אחרי שנפצעתי בלבנון".
מאחורי היכולת ההסברתית שלו מסתתר אלמנט אחד משמעותי שמשמש אותו בכל דיבייט שהוא נקלע אליו – ההפתעה. "יום אחד הגעתי לאוניברסיטת הרווארד. ביקשתי ממארגן האירוע לא לספר לקהל שום דבר עליי, רק להגיד שאני מישראל. התחלתי לדבר, ולקראת סוף ההרצאה נעמד איזה סטודנט ואומר לי 'האמת שאני קצת מאוכזב, אבל לא מופתע, כי אני מצפה מכל יהודי לדבר כמוך'. ואז אני עונה לו עם המבטא הכי ערבי שיש: My name is Yussef Haddad and I am an Arab Israeli. באותו רגע אפשר היה לשמוע נוצה נופלת על הרצפה".
וזה לא המקרה היחיד. "לפני כמה שנים באחת ההרצאות, ניגש אליי בחור מאבו־דאבי. הוא אומר לי 'שמע, הפתעת אותי, לא הכרתי המון דברים ממה שסיפרת'. ואז הוא הפתיע אותי בחזרה וסיפר שהוא משויך למשפחת המלוכה, ושהוא ידאג לחזור לאבו־דאבי ולספר על זה. אני אומר בצחוק שיש מצב שאני התחלתי את הסכמי אברהם".
"אדם שאיים עליי וקילל אותי במשך תקופה שולח לי פתאום 'אחי, נפל לי האסימון. ראיתי שחמאס כובשים את הדרום, אני רואה את הזוועות, ואני מבין שהם יכולים לנוע למרכז ולצפון ולאיפה שאני גר'"
חדאד ממלא מקום משמעותי בהסברה הישראלית בעולם, ומפרוץ המלחמה גם כאן אוהבים לאהוב אותו, "אף פעם זו לא הייתה המטרה שלי ואני מעולם לא חיפשתי את זה, אני כבר שנים עושה בדיוק את אותה הדרך שלי ופועל באותם נושאים חברתיים והסברתיים בלי לזוז מילימטר מהדרך. עובדתית לכל ההצעות שהיו בדרך מתוכניות ריאליטי וכל מיני תפקידים כאלה ואחרים סירבתי כי זה לא עניין אותי. התמיכה שאני מקבל היום ממרבית העם היא מדהימה ומחזקת, היא נותנת לי המון אנרגיות וכוחות, אני לא לוקח את זה כמובן מאליו בכלל. אני גם חושב שזה עוזר מאוד בחברה הערבית־ישראלית כשרואים את הגב שאני מקבל וזה יכול לעזור לקול השפוי אצלנו לא לפחד ולהשמיע את קולו יותר ויותר".
מה חשבת על החיקוי שעשו לך בארץ נהדרת?
"לקחתי את זה כמובן בהומור, אני חושב שאמיר שורוש הוא שחקן מוכשר ומצחיק ובלי קשר להכול הוא עצמו דמות מאחדת שאני מאוד מעריך. בכללי זה היה טוב להעלות חיוך על הפנים ולצחוק קצת אחרי ימים ארוכים של עבודה קשה ותחושות קשות בתוך המלחמה ומול הזוועות שהמדינה שלנו חוותה".
באחד הסרטונים שהפכו ויראליים עם פרוץ המלחמה מצולם חדאד בניו־זילנד כשהוא מתעמת עם פעילת הסברה פרו־פלסטינית מול הדוכן שלה וחושף את בורותה ביחס למתחולל בישראל. היא טוענת שבישראל יש אפרטהייד, וחדאד מטיח בה ושואל כיצד זה יכול להיות אם הוא, ערבי ישראלי, מסתובב פה חופשי עם דרכון.
איך אתה מסביר את העיוורון של האירופים למה שמתחולל בישראל, גם כשמציגים להם את העובדות?
"אני יכול לומר לך שכמה אנשים שלחו לי מידע לא מאומת על כך שבשבועות הראשונים אחרי שפרסמתי את הסרטון הבחורה הזאת נעלמה לגמרי, ומישהו גם אמר לי שהיא כבר לא מעורבת במועדון הפלסטיני. זה קורה כי ההתקרבנות היא חלק בלתי נפרד מהמשחק המגעיל של הפעילים האנטי־ישראלים. ואז באה בחורה ניו־זילנדית לבנה, שאם את פותחת לה מפה מול העיניים ושואלת לאיזה נהר היא מתכוונת כשהיא צועקת 'פרום דה ריבר טו דה סי פלסטיין ויל בי פרי', היא לא תדע להגיד לך שזה נהר הירדן. הם מנצלים את הרגש והבורות. וכשמחברים בין רגש לבורות מקבלים את הנשק הכי חזק – שליטה אבסולוטית בתודעה ושטיפת מוח לאותם מקומיים שאין להם מושג. אבל הם לא המטרה שלי. המטרה שלי היא האנשים שהם פיפטי־פיפטי. אלה שלא בעד או נגד ישראל, והם גם הקבוצה הכי גדולה. האנטי־ ישראלים קיימים במספרים גדולים, אבל הם לא מתקרבים למספרים של הפיפטי־פיפטי, של אלה שאין להם מושג באמת מה קורה. אף פעם לא הפסדתי בעימות עם אנשים שהם 50־50".
*
בימים כתיקונם חדאד (38) הוא עיתונאי, פעיל הסברה ישראלית, פעיל חברתי במגזר הערבי, אושיית רשת ומנכ"ל עמותת "ביחד – ערבים זה לזה" הפועלת לחיבור החברה הערבית לחברה הישראלית. הוא נולד בחיפה בבית ערבי נוצרי קתולי, לאם מורה ולאב כומר, ואת ילדותו העביר יחד עם שלושת אחיו בין נצרת לחיפה, שם המשיכה להתגורר משפחתו המורחבת.
"אבא שלי תמיד היה מנהיג, ואני חושב שממנו לקחתי הרבה מהתכונות ומהערכים שהולכים איתי מאז. ההורים שלי אף פעם לא אמרו לנו מה לחשוב ולא ניסו להשפיע עלינו פוליטית. הייתה לנו אוטונומיה, ובסיס הערכים שגדלנו עליו הוא להיות בני אדם, להיות נאמנים למקום שאנחנו נמצאים בו ולתקן אותו כשיש בעיות. לא לבוא ממקום של התקרבנות. מה את חושבת, שההורים שלי אמרו לי שמדינת ישראל היא מושלמת? שאני כמתבגר לא ידעתי שיש אפליה וגזענות במדינת ישראל? למה כשאני אומר אפליה וגזענות ישר הולכים על ערבים-יהודים? אין אפליה וגזענות בין יהודים ויהודים ובין ערבים וערבים?"
כשאני מנסה להחזיר אותו למקום שבו התעצבו עמדותיו הוא מסכם בשתי מילים: קריית אליעזר. "הייתי חולה כדורגל, וזה היה המגרש השכונתי. היינו באים לשם יהודים וערבים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים, ולאף אחד לא היה אכפת מאיפה אתה. ככה התחלנו, ולאט־לאט החבורה הזאת של הכדורגל השלימה לי את הבסיס הערכי שהגעתי איתו מהבית – הרגשנו שם הכי שוויון בעולם. הרגשתי שם הכי ישראלי בעולם. בעקבות זה החלטתי להתנדב לצבא".
איך מנהלים זהות ערבית בימים כאלה, כשאתה שומע על אנשים ממוצא ערבי שעשו את הגרועים שבמעשים. לאלו מחשבות זה מוביל אותך?
"אני לא מסתכל עכשיו על זהויות, אני מסתכל על בני אדם, וזה דבר שאנשים לא מבינים. למה, חסרים בעולם המערבי אנשים שחושבים דברים גרועים יותר ממה שחושבים בעולם הערבי על ישראל? זה לא עניין של גזע, זה עניין של בני אדם. מבחינתי כל אחד שחגג את הטבח של השבעה באוקטובר, כל אחת שהדהדה אותו, אלו חיות אדם. מצד שני, תראי מה קורה בחברה הערבית בישראל. מהשבעה באוקטובר יש מיעוט קיצוני שמתבטא ומקבל על הראש ממשטרת ישראל, מה שמאפשר לרוב השקט והשפוי לצאת החוצה סוף־סוף. חלק מהם הצילו משפחות שהיו שם בחג, וחיילים. את זה אני רוצה להדהד. הסיפור זה להיות בני אדם ולהיות בצד הנכון של ההיסטוריה".
"אני לא אוהב את המונח 'דו–קיום'. המשמעות היא שאני ואתה לא סובלים אחד את השני ונחיה בדו–קיום. כשזה מגיע לערבים ישראלים וליהודים ישראלים, ההגדרה הכי נכונה בעיניי היא שותפות"
אתה מקבל איומים בתקופה האחרונה?
"אני אפתיע אותך. החל מהשבעה באוקטובר עד עכשיו, היה רק מסר אחד של הסתה מבחורה שהציגה את עצמה כמי שגרה בנצרת ובפועל היא מרמלה, ועכשיו בכלל נמצאת בדובאי. היא אמרה שהיא מאוד מקווה שאחת ממשפחות הפשע יפוצצו לי את המכונית. אבל אפילו לא ידעתי על זה, המשטרה התקשרה אליי והודיעה שמטפלים במקרה. מערביי ישראל לא קיבלתי אפילו איום אחד מאז השבעה באוקטובר. אבל לפני כן ברור שקיבלתי, כמעט על בסיס יומיומי. קראו לי משת"פ, בוגד, אמרו לי שישימו לי כדור בין העיניים, היו תקופות ששמו לי פתקים על השמשה ברכב".
ואיך הרגשת?
"כל הזמן אמרתי שהמיעוט הקיצוני כאן מרשה לעצמו כי אנחנו מרשים לו. מצד אחד הוא משליט פחד בקרב הקול השפוי בחברה הערבית, שהיום מוכיח את עצמו, גם אם הוא לא מדבר. הוא מוכיח את עצמו בכך שהוא לא מתערב, לא תומך, ולא מגיב כמו שחשבו שיגיב. חמאס קורא לערביי ישראל 'תהיו חלק מזה', מי מקשיב להם? חוץ מאותו מיעוט קיצוני, שאר ערביי ישראל לא רק שלא תומכים בחמאס, הם מגנים את חמאס ומקווים שהוא יושמד.
"אנחנו הערבים ראינו את הזוועות עוד הרבה לפני היהודים, כי אנחנו נמצאים ברשתות החברתיות בשפה הערבית. בן אדם שאיים עליי וקילל אותי במשך תקופה שולח לי פתאום 'אני מתחנן אליך, תענה לי'. והוא אומר 'אחי, רק רציתי להגיד לך שנפל לי האסימון. ראיתי שחמאס כובשים את הדרום, אני רואה את הזוועות שהם מעלים ברשתות, ואני מבין שהם יכולים לנוע למרכז ולצפון ולאיפה שאני גר. אני לא רוצה לחיות תחת ארגון טרור, אני רוצה לחיות בישראל'. וזה בן אדם שקודם איים על החיים שלי".
*
מאז המתקפה הוא מחלק את זמנו בין פעולות הסברה למען ישראל לבין ביקורי פצועים בבתי החולים. "כשאני מבקר את הפצועים אני לא מרגיש שאני בא לחזק אותם. הם באים לחזק אותי. אני מסתובב במחלקות השיקום ורואה חיילים פצועים עם ברזלים בתוך הגוף והם רק אומרים לי, 'אני מת שיעיפו לי את הברזלים ואוכל להיכנס חזרה'. אני מגיע לשם עייף ופתאום מקבל אנרגיות".
חדאד מכיר מקרוב את חוויית האשפוז והשיקום. במלחמת לבנון השנייה הוא לחם עם חטיבת גולני בקרב בינת ג'בל ונפצע באורח קשה מטיל קורנט של חיזבאללה. כף רגלו שנקטעה חוברה מחדש, הוא פונה תחת אש ואובחן מאוחר יותר כסובל מפוסט טראומה.
"אחד הדברים שהקיצוניים מחוץ לישראל אוהבים לומר לי זה 'מה אתה כל כך מגן על המדינה הזאת ועל העם הזה, בשנייה הראשונה שהם יוכלו הם יזרקו אותך לפח'. זה קורה לי גם מול סטודנטים באוניברסיטאות. ואז אני נעמד ואומר להם 'אין בעיה, בואו תשמעו רגע את האמת שמגובה בעובדות. אני נפצעתי בלבנון פציעה מאוד קשה. לפי ההנחה שלכם הייתי נטל על היהודים שהיו שם. באותו רגע הם היו צריכים לזרוק אותי לפח, להפקיר אותי בשטח, ולא לסכן את החיים שלהם כדי לחלץ אותי. אז איך אתם מסבירים שהם עשו את זה, ועוד תוך כדי שאנחנו חוטפים אר־פי־ג'י, והעלו מטוס שעולה מיליונים, וחילצו אותי מתוך השטח תחת אש? ואיך זה שהיהודים שילמו הון כדי לעשות לי את כל הניתוחים שהייתי צריך? ככה אני הופך את מה שקרה לי להסברה".
האהבה שלו לישראל, מדגיש חדאד, לא גורמת לו להתכחש לזהות הערבית שלו. "אני רוצה לשמור על התרבות והמסורת שלי, ואני גם רוצה שיכירו אותה. ובאותה מידה אני רוצה להכיר את התרבות והמסורת שלך. הייתי רוצה שכל יהודי במדינת ישראל ידע את השפה הערבית וכל ערבי ידע את השפה העברית. אני גם לא אוהב את המונח 'דו־קיום'", הוא מדגיש, "מה המשמעות של זה? המשמעות היא שאני ואתה לא סובלים אחד את השני ונחיה בדו־קיום. אוקיי, אפשר להשתמש בהגדרה הזו בין הישראלים למצרים, בין הישראלים לירדנים. אבל כשזה מגיע לערבים ישראלים וליהודים ישראלים, ההגדרה הכי נכונה בעיניי היא שותפות. פגשתי השבוע את ערן זהבי כשהעברתי הרצאה לשחקני מכבי תל־אביב, והוא אמר לי 'גם אני מתחיל לאמץ את ההגדרה הזו'".
"המטרה שלי היא האנשים שהם פיפטי–פיפטי. לא בעד או נגד ישראל. הם גם הקבוצה הכי גדולה. יש הרבה אנטי ישראלים אבל הם לא מתקרבים למספרים של אלו שאין להם מושג מה באמת קורה"
ואם בשותפות עסקינן, חדאד מקיים אותה גם בחייו האישיים עם ארוסתו הטרייה אמילי שריידר, ישראלית אמריקנית ממוצא חצי מצרי חצי יהודי, שעוסקת גם היא בהסברה. "היא מהממת. נסיכה אמיתית. גם תומכת, גם פייטרית מכל הבחינות, לוחמת אמיתית. היא גורמת לי תמיד לרצות להיות טוב יותר, כי היא בעצמה כל הזמן שואפת להיות טובה יותר. מה שהיא עושה עבור מדינת ישראל הוא מטורף. היא מכוונת מטרה לעם האיראני ומצליחה לגרום לו לעמוד עם ישראל נגד המשטר האיראני. זה הגיע למצב שאפילו המשטר האיראני בעצמו נאלץ להתייחס אליה והם הוציאו בעיתון הכי גדול שלהם הודעה וטענו שהיא סוכנת מוסד. אני מסתכל על אמילי ואני אומר לה כפרה, את סוכנת מוסד ואני לא יודע?"
בעיניים שלך, איך אתה מדמיין את היום שאחרי המלחמה? מה צריך להיות היחס לפועלים פלסטינים למשל, ומה אתה חושב על הממשלה ועל עתידה?
"אני חושב שלאנשים קצת נפל האסימון. חמישה חודשים לפני הטבח אמרתי לאחד הערוצים 'תנו לצה"ל לנצח. תנו לצה"ל לדבר ולהתנהג כמו במזרח התיכון. נשמור על הערכים שלנו אבל נרתיע. יש לנו את היכולת, אין לנו את הרצון, וככל שנדחה את זה התשלום יהיה הרבה יותר גבוה'. אחרי שננצח במלחמה בעזה, צריך לקיים שם כיבוש זמני ומשטר צבאי זמני עד שנגדל בעצמנו הנהגה חדשה, זו דעתי לפחות. עד אז, וזה ייקח כמה שנים, אסור שפועל אחד עזתי ייכנס לשטחי ישראל. איו"ש זה כבר סיפור אחר, יש כוכבית, והכוכבית אומרת שהשב"כ צריך להתעורר על עצמו. לישראלים, ערבים ויהודים, קשה כרגע לסמוך. אני חושב שבשלב הראשון ועד שהשב"כ ייתן חותמת שבדקו וראו שלפועלים האלו אין קשר לטרור, ואפילו יש להם סלידה מהדבר הזה, רק אז אנחנו יכולים להתחיל לשחרר עם פיקוח.
"באשר לעתיד הפוליטי, אני מסרב בתוקף להתייחס לגופו של פוליטיקאי. תשאלי אותי על זה אחרי שננצח במלחמה. הערכתי המון פוליטיקאים, לא רק את נתניהו. גם את בני גנץ על מה שהוא עשה, וגם את בנט על החלק שלו, לכל אחד מהם, גם אלו שלא הזכרתי, יש חלקים טובים במדינת ישראל ואת מה שהביאו לה. בהחלט יש לי ביקורת, אבל בשום פנים ואופן אני לא מתכוון להגיד אותה עכשיו. אחרי שנשמיד את חמאס, אני חושב שכל בן אדם שהיה אחראי למחדל ולאסון הכי גדול של מדינת ישראל מהקטן עד הגדול חייב לשלם את המחיר, וצריכה לקום פה ועדה שתחקור את זה, ואם הוועדה הזאת תצביע על האחראים – כל אחד חייב לעוף הביתה ולא משנה מי אתה. אבל בשלב הזה, בוא נתרכז בביחד. לא ערבים-יהודים, לא שמאלנים-ימנים, לא דתיים-חילונים, בואו ננצח".
