אחד התסמינים של מלחמה הוא נהירה אחר הצפייה בחדשות. אם בשגרה רוב האנשים במקרה הטוב צופים במהדורה המרכזית, ולרוב מתעדכנים מהרשתות החברתיות – זה השתנה. פתאום, כמו בקורונה, אנשים רצים למקור המוכר והטוב שמשדר לנו את כל מה שחשוב לדעת, בזמן אמת וברצף. הטלוויזיה דולקת ברקע, בדומה לגל השקט בשבת. רק שבניגוד לגל השקט ברדיו, שנועד לעדכן את שומרי השבת במצבי חירום, בטלוויזיה אנחנו מוצפים וטובעים במידע, בפרשנויות עליו ובחרדות שלנו.
במערכות החדשות עובדים במרץ, מסביב לשעון ובתנאי לחץ קשים (היי חדשות 12, מתי אתם פותחים מכירת מרצ'נדייז באתר שלכם? אני רוצה קסדת ברהנו וחולצת קושמרו). העיתונאים נחשפים לתיעודי זוועות ללא זמן להתאושש, והמועקה שלהם זולגת אלינו. מומחים לבריאות הנפש באים שוב ושוב לאולפנים וממליצים לצרוך פחות חדשות, אבל לא היינו שומעים אותם אם הטלוויזיה לא הייתה פתוחה – ובכן – על החדשות. הכתב אלמוג בוקר מערוץ 13 העיד על עצמו בצעד חשוב שהוא פנה לטיפול נפשי וקרא לאחרים לדאוג לעצמם גם כן.
באינטנסיביות של שידורים 24/7, נוצר הצורך למלא את זמן השידור. סיפורי זוועות או גבורה חוזרים על עצמם לפעמים שלוש פעמים באותו יום, בתוכניות שונות, הכול מסוקר מכל זווית אפשרית ונראה שיש מרואיינים שפרשו שק שינה מחוץ לאולפנים בנווה־אילן. בין כל אלה נוצר צורך להסיר מעט מועקה מהלב, כמו ההחלטה לשדר שני ספיישלים של "ארץ נהדרת". עם זאת, ניסיון לחזור לשגרה מלאה מעורר רתיעה – ע"ע ההתנגדות לשידור "הכוכב הבא" שנדחה בסוף עקב נפילת חיילים בעזה באותו יום.
בערוץ 12 מצאו פתרון ביניים לא רע בכלל. בסוף כל יום, בסביבות עשר וחצי בלילה, מתחילה התוכנית "ביחד ננצח" עם ארז טל ואברי גלעד, למשך שעתיים. האולפן אותו אולפן, ולפעמים גם חלק מהמרואיינים היו מוקדם יותר, והאווירה קלילה אך אינטליגנטית. אם עייפתם מדיונים על מלחמת עולם שלישית, אברי וארז יראו לכם את הסרטונים המצחיקים שהמילואימניקים מצלמים. הם יביאו בני ובנות זוג וילדים של מילואימניקים לשלוח ד"ש בהפתעה מהאולפן וימצאו נקודות של אור לדווח עליהן. בנוסף, הם משאירים מקום לרצינות, כמו כשאברי הקריא השבוע תפילת "יזכור" מיוחדת לציון שלושים למתקפת החמאס או בשיחות עומק עם מרואיינים, בנחת.
יש משהו בתוכנית הלילית הזו שמזכיר את הרגע שפותחים כפתור אחרי ארוחת שבת. הפאנל מצטמצם משמעותית לשני מגישים ולמרואיינים בודדים, ועוברים למצב של שיחה פשוטה, לעיתים מחויכת. גם כשהאורחים כבר התראיינו לפני כן, השאלות משתנות, ושני העיתונאים המנוסים נכנסים דווקא לנעליים שלנו, הצופים בבית. הם שואלים מהלב את השאלות הכי פשוטות שאנחנו היינו רוצים לשאול (כמו "נפלת על הראש?", לגיבור שרץ אל תוך האש בלי נשק). אחרי יום שלם של דיכאון – יסלחו לי כל אנשי החדשות המוכשרים, זאת לא אשמתכם שיש מלחמה – אנשים רבים מתקשים להירדם. איך אפשר לישון כשהאייטם האחרון שראית היה "תיעוד דקה אחר דקה של הקרב על קיבוץ X"? בדיוק אז, כשהעייפות גוברת וכבר מאוחר, השניים מרככים את האווירה ואת התוכן רגע לפני השינה. אברי מקפיד לומר שלא יראו זוועות וישמרו על הנפש, והחדשות הן לא המרכז גם כשכן מעדכנים אותנו בדיווח חדשותי. ארז משדר יציבות ורוגע, יחד עם אנושיות וקונטרה של שעשוע ותגובות לשטותניקיות היחסית של אברי. הדינמיקה ביניהם טובה, זורמת ונינוחה.
למי שזוכרים את ההיסטוריה ביחסים ביניהם זה לא מובן מאליו. בשנים 1990־1993 הם הגישו ביחד בערוץ 2 הניסיוני את התוכנית "העולם הערב", שנחשבת לתוכנית קאלט, ומערכונים ממנה שהם משדרים עכשיו נשארו אקטואליים. אחרי שהתוכנית ירדה נפרדו דרכיהם, ועם הזמן נוצרה גם יריבות (מוכחשת מצידם) ביניהם. לאחר שאברי עבר לאחרונה מרשת לקשת, הם שוב יחד על המסך שלנו, מגישים תוכנית אקטואליה קצת שונה ומעודדים אותנו ביחד. כי רק ביחד ננצח.
ביחד ננצח קשת 12, ימים א'-ד', 22:30
