״זה מרגש ועצוב בו זמנית״, מסכמת ענבל רץ־גילמור, אלמנת איבה, את השיחה שלנו על המיזם המשותף שלה עם אליחי בן־ישי, אחיה של רותי פוגל שנרצחה עם בעלה ושלושה מילדיהם באיתמר לפני 12 שנים וחצי. ב״משפחה פוגשת משפחה״ הם מבקשים לחבר בין משפחות שיקיריהן נהרגו במערכות ישראל, בצבא או בפעולות איבה, למשפחות שאיבדו את יקיריהן במלחמת חרבות ברזל. בארץ למודת כאב וכשמשפחת השכול מתרחבת כל כך, נוצקת עכשיו משמעות נוספת לביטוי דמים בדמים נגעו, נגיעה של נחמה.
אש־קודש גילמור, בעלה של ענבל, עבד כמאבטח בביטוח לאומי במזרח ירושלים. בשנת 2000 תקפו מחבלי כוח 17 את המשרד ורצחו את אש־קודש. ענבל הבינה מגיסתה שהיה אירוע במשרד ממשלתי במזרח העיר ומאותו הרגע נכנסה לשעות של חיפוש אחר בעלה, שעות שהיו טעונות בחרדה ובבלבול. ״התקשרתי אליו והוא לא ענה לי. לא היה דבר כזה שהוא לא עונה, ברמה שכשהוא שירת בלבנון והיה אירוע בריחן הוא ענה לי תחת אש ואמר ׳תקשיבי, יורים עלינו, נדבר׳. אמרתי לעצמי שאם קודש לא ענה לי קודש נפצע״. היא ניסתה לשלוח אנשים לבתי חולים לבדוק איפה הוא ובמקביל, אחוזת טירוף, ניסתה להבין מה האפשרויות, עד שנסעה עם חמיה לבית החולים, בלי לדעת מה מצפה לה, שם הודיעו לה שנרצח.
״הייתי אמא צעירה, טליה הייתה בת שנה וחצי״. היא נזכרת, ״באותם ימים הנושא של חללי צה״ל היה מאוד מסודר, יש פרוטוקול ברור מה עושים כשחייל נפגע, אבל המערך האזרחי עוד לא ממש תפקד, אף אחד לא התקשר אליי. בשנים שעברו מאז, ביטוח לאומי לקח את הפרוטוקול המצוין של הצבא, של הודעה למשפחה, עשה העתק־הדבק וזה עבד מדהים. אבל עכשיו אנחנו בטירוף, באירוע של שבעה באוקטובר כלום לא עבד. לא רק ביטוח לאומי אלא גם הצבא לא הצליח לעמוד בפרוטוקול״.
ענבל רץ־גילמור: היה בית שהגעתי אליו והאמא לא תקשרה בכלל. כשניגשתי אליה ואמרתי לה ששכלתי את בעלי, משהו בה התרכך והיא התחילה לדבר. המפגש איתה היה מטלטל, הרגשתי שהיא מדברת מהגוף שלי, שהיא מתארת את הרגשות שלי בשבעה של קודש
שנה וחצי לאחר מכן היא נישאה לעופר, אבל משפחת גילמור נשארה המשפחה שלה. ״קיבלנו החלטה שהכול נשאר כשהיה, אנחנו משפחה, והבנות שלי הן הנכדות שלהם לכל דבר. לאורך השנים הלכתי עם חמותי זהבה, אמא של קודש, לניחומים רבים, היא הפרטנרית שלי לניחומים ולעוד הרבה דברים. אנחנו הולכות ומבקרות, כי מה לעשות, אנחנו מכירות את זה, את השלבים ואת ההתמודדות שלא ברחנו ממנה אף פעם, והיא עדיין אתגר. אנחנו עדיין מתמודדות אבל צברנו קילומטרז׳ ואיתו נכנסנו להרבה בתים״.
אחרי שנים של ביקורי שבעה, לענבל היה ברור שגם במערכה הזאת היא תגיע לבתי הנופלים. ״מהר מאוד הבנתי שזה קשה, אפילו יותר ממה שראיתי בעבר. המקרים מזעזעים והרבה אנשים אפילו לא ידעו מה קרה, היה חוסר ודאות עצום, ועברו עוד ועוד ימים שמשפחות היו תלויות באוויר״.
מה שאת עברת בזמנו במשך כמה שעות התנפח לממדים עצומים.
״ממש כך. זה גמר אותי, גמר אותי ברמה שאמרתי, אוקיי אני חייבת לגייס עוד כוחות אז התחברתי לכמה קבוצות שנתנו לי גב. בקבוצות הריצו רשימות של משפחות שצריך להגיע אליהן, והלכתי להרבה הורים של חיילים, לאו דווקא לאלמנות. בשבועות האלה היו אזרחים שנפלו ונלחמו, נופלי צה״ל ונפגעי איבה התערבבו. אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני אלמנה ואיך אני מגיעה לבית של הורים שאיבדו ילד?! זה זוועות עולם ואין לי מה להגיד להם. אבל מה שהם ראו זו אישה שעברה שכול ונכנסה אליהם הביתה, אישה שיש לה מספיק כוח כדי להגיע והיא נראית בסדר, ובואו נשמע מה יש לה להגיד.
״היה בית שהגעתי אליו והאמא לא תקשרה בכלל, חברות שלה שהיו שם היו בהלם טוטאלי. וכשניגשתי אליה ואמרתי לה ששכלתי את בעלי משהו בה התרכך והיא התחילה לדבר. המפגש איתה היה מטלטל, הרגשתי שהיא מדברת מהגוף שלי, שהיא מתארת את הרגשות שלי בשבעה של קודש, ממש זרקה אותי 23 שנה אחורה. אמרתי שזה לא יכול להיות, היא אמא שאיבדה חייל, זה לא יכול להיות, אלה רגשות אחרים, זה לא אותו דבר. אני לא רוצה להסביר לך כי אני לא רוצה שתביני בחיים, אבל זה היה פשוט אחד לאחד. השארתי אצלה טלפון והקשר נמשך.
״היו גם מקרים קשים מאוד, מקרים שאמרו לי ׳אל תיגשי אפילו, לא ידברו איתך׳. נכנסתי עם עופר לבית אחד וכולם ישבו עם מנחמים – האמא, האבא, האחות, ואני חיפשתי את האלמנה ולא מצאתי. שאלנו איפה היא והגיס אמר שזה מאוד רגיש והיא לא רוצה לראות אף אחד. היא ישבה בפינה מוסתרת, לבד. ניגשתי אליה, היא הרימה עיניים, הסתכלה עליי והעיניים שלה שאלו, לא בדחייה, אז אמרתי לה שאני אלמנת איבה ובאתי לתמוך בה, להיות איתה, ושהיא לא צריכה להגיד דבר. ואז היא התחילה לשאול אותי שאלות כמו איפה זה היה ומה קרה. וזה שהיא התחילה לדבר זה היה נס, פשוט נס. וגם אצלה השארתי טלפון ונוצר קשר ראשוני״.
לענבל נדרש בערך שבוע וחצי להבין שלמרות מוכנותה להתמסר לקשרים החדשים זה לא מספיק, כי עוד הרבה מאוד משפחות זקוקות למענה, אז היא החליטה לפנות לאליחי. הם הכירו, חצי במקרה, סביב אירועים פוליטיים. ״פגשתי אדם אותנטי, במיוחד כשהוא ניגש לדבר על השכול, על ההתמודדות ועל הקשיים. היה לנו שיח על הצרכים שעולים בשכול, הוא סיפר לי על האחיינים שלו ואני סיפרתי לו על טליה. הרגשתי שיש בינינו הבנה שם״.
הקשר שלהם התהדק סביב עמותה שהקים שנותנת מענה טיפולי לנפגעי טרור שמותאם לכל משפחה ולצורכיה. ״לעמותה קוראים טנא – טיפול נפגעי איבה, שמטרתה לפתח סל של מענים״. הוא מסביר, ״עוד לא התחלנו לפעול, אבל אחרי שבעה באוקטובר היה לי ברור שיש הרבה צרכים חדשים וההיקף לא נתפס. כשענבל דיברה איתי הבנתי שגם המערכת לא משתלטת על ההיקף ושהצרכים הם לאו דווקא מפגש עם עובדים סוציאליים מטעם המדינה. משם עלה הרעיון של מפגש בין משפחות שכולות. זה עונה על כמה דברים, קודם כול לפגוש בן אדם שעבר משהו דומה למה שאתה עברת, אני חושב שמהנקודה הזו אפשר לענות על הרבה דברים אחרים. אני יודע את זה גם מהמקום האישי שלי, נפגשתי עם אנשים שאיבדו את יקיריהם ומאוד השפיעו עליי, הרגשתי שהם נגעו בנקודות נכונות.
״אליסף פרץ הגיע כבר בשבעה והייתה לנו שיחה קצרה מאוד אבל משמעותית. הוא שיתף אותי בהתמודדות שלו במעגלים השונים, עם החברים, המשפחה וגם בינו לבין עצמו. זו הייתה שיחה של שתי דקות שמאוד נגעה בי. יש לי הרבה חברים טובים שהתחברנו בגלל אירועים קשים וההבנה בינינו הייתה אחרת. זה מקום שהוא לפעמים מעבר למילים, זו חברות שעשתה לי משהו אחר ברמה האישית״.
אליחי בן־ישי: הפגיעה הכי קשה שיכולה להיות היא הפגיעה בתוך הבית. יש ביהדות מקום מיוחד לבית, הכי מצומצם, פרטי ואישי, הבית הוא קודש קודשים וברגע שהבית נפגע התחושה היא שהכול נפגע
מאז השבת השחורה אליחי במילואים ולכן כל העיסוק שלו ביוזמה מתבצע בשלט רחוק ובין משימות צה״ליות. ״בחלומות הכי שחורים שלי לא דמיינתי שהאירוע של משפחת פוגל יחזור על עצמו בהיקפים כאלה, שכמות האנשים שיתמודדו עם אובדן של הורים ושל בני משפחה תהיה גדולה כל כך. אנחנו ניצבים מול סיוט שלא יכולתי לחלום עליו. גדלתי עם האחיינים שלי בבית ופגשתי את ההתמודדות מהיבטים רבים, מהאחיינים שלי שאיבדו את ההורים והאחים שלהם, מההורים שלי וגם ממני עצמי. אני חושב שהייתה לי נקודת מבט רחבה יותר על התמודדות כזאת, ואני חושב שהתאמה לאנשים שעברו דבר דומה יכולה לעשות הרבה טוב. זה לא ליווי וטיפול אלא תחושה של ביחד. אני לא חושב שהמשפחות השכולות הוותיקות יגיעו וייתנו משהו מלמעלה, אלא ייווצר מפגש הדדי. יש לי ׳ביחד׳ כזה עם חבר טוב שהוריו נרצחו, שלאורך החברות איתו עלו הרבה התמודדויות והתייעצויות, וזה נתן פרספקטיבה יוצאת דופן.
״זה לגמרי החזיר לאירוע שלנו. הפגיעה הכי קשה שיכולה להיות היא הפגיעה בתוך הבית. יש ביהדות מקום מיוחד לבית, הכי מצומצם, פרטי ואישי, הבית הוא קודש קודשים וברגע שהבית נפגע התחושה היא שהכול נפגע. אצלנו זה מה שקרה, הפגיעה גם הייתה בבית וגם בהיקף גדול. בימים אחרי שהתברר מה קרה בעוטף, הייתה לי תחושה שהחזירה אותי למקום שהייתי בו, שהכול מתפוצץ ונשבר לרסיסים. המלאכה אחרי זה היא לאסוף את הרסיסים למקום שמאפשר המשך של חיים.
״כולם מדברים על הקונספציה הביטחונית שהתפרקה ואני מרגיש שגם הקונספציה המוסרית התפרקה, היא התפרקה גם בפיגוע שלנו אבל עכשיו זה ברור יותר כי זה קיבל יותר מקום. כיהודים אנחנו מחפשים את הטוב בתוך הרע, אנחנו מוסריים, ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים, וכעם הגענו למקום שהמוסר שלנו התהפך עלינו. הגענו למקום שמרוב שאנחנו מחפשים את הטוב כבר קשה לנו להבחין ברע וקשה לנו להבדיל בין הרע לטוב. הפעם יש הבנה שיש טוב ויש רע בעולם, ואת הרע צריך למגר ואת הטוב לשמור. מה שהתברר הוא שאי אפשר להמשיך לברור את הטוב מהרע אלא צריך להילחם ברע בכל הכוח כי אם לא נעשה את זה, הרע יגיע אלינו חזק כפליים״.
מהרגע שענבל הרימה טלפון לאליחי ועד שהמערך התחיל לקרום חיים עברו דקות ספורות. ״גייסנו מערך ראשוני של אנשים ומהר מאוד הגיעו המון פניות של משפחות שכולות שרוצות ללוות״, מספרת ענבל, ״ממש מכל הסוגים, המגזרים והגילים ואנחנו מבקשים מעוד משפחות להצטרף אלינו. מה שהכי ריגש אותי זה שבשלב מסוים התחילו להגיע פניות של משפחות שכולות חדשות, כאלה שביקשו ליווי. אפילו פונים אליי מטפלים ומטפלות שרוצים ללוות את המשפחות שאנחנו שולחים״.
למרות זאת הם פרסמו גם קול קורא למטפלים שניסחו עם פסיכולוגית ותיקה בתחום, שמטפלת במשפחות שכולות רבות. ״היא אמרה שהיא איתנו בכל מה שנצטרך כי זה כלי טיפולי משמעותי בתקופה הזאת, שזה פשוט חובה כי יש מקומות שכרגע רק אנחנו נוכל להיכנס אליהם. היא ביקשה לעודד משפחות נוספות להצטרף דווקא בכובעה הטיפולי. היא רואה את התפקיד שלנו ככלי שאי אפשר לוותר עליו, בעיקר מההיבט של היכולת שלנו להשפיע על השיקום של המשפחות האלה.
״בהתכתבות עם אמא שבנה נפל היא כתבה לי ׳תקשיבי אני יושבת פה עם העובדת הסוציאלית והיא מאוד חמודה אבל היא כל כך לא מבינה, שזה מדכא אותי, זה מוריד אותי׳. ואז הוסיפה: ׳אני מרגישה שאת עוזרת לי הרבה יותר ממנה׳, וזה משפט שהתחיל לחזור על עצמו. זה לא שנתתי משהו מיוחד או שהחזרתי מישהו מהמוות, אבל הבנתי את השפה, את המקום, את הצרכים. לא במקום מענה טיפולי ולא במקום שום דבר, אבל לנוכחות של אדם שעבר חוויה דומה יש כוח״.
אליחי מדגיש שלא מדובר בקשר טיפולי אלא בהדדיות ואחווה. ״בימים הראשונים חזרתי להרבה מקומות מורכבים שלי, ולכן אני חושב שזה לא רק מתוך רצון לתת אלא גם ליצור יחד שאפשר לקבל ממנו. משפחה שכבר חוותה כמה שנים של אובדן והיא יוצרת קשר ממושך עם משפחה שעכשיו עוברת את זה, זה משהו ששני הצדדים יכולים לקבל ממנו. אנחנו נמצאים בימים שונים, ביד אחת אני מחזיק בנשק במילואים וכמו מאות אלפים אחרים מנסה להביא ניצחון, וביד השנייה מנגב דמעה ומתמודד עם מה שעברנו בשבת השחורה, בהיקף בלתי נתפס. היכולת הזאת היא ייחודית, כמעט לא קיימת, היכולת לראות מהחוויה שלך את ההתמודדות של האחר ולהיות יחד איתו בהתמודדות. עולם הטיפול לא יכול להיות כזה, הוא יודע לתת מענה מקצועי למה שקורה אבל כאן יש מקום שמצליח לדבר מעבר למילים, בנקודות שאף אחד לא יבין״.
איך מחברים בין משפחות?
״כמו בהרבה התאמות, כמו בהרבה שידוכים, לא כל אחד מתאים לכל אחד אחר״, אומרת ענבל. ״אחת הפניות המדהימות הייתה מבחור חרדי שכתב שהוא מוכן לבוא ושיש חברת קהילה שיכולה לגשת לנשים חרדיות. אנחנו מקבלים את השיחות וההודעות בארבעה טלפונים ורוצים לדייק ולייצר את ההתאמות, בסגנון ובגיל. ראיתי כמה זה חשוב, במיוחד בפעמים שלקחתי איתי את טליה שלי וראיתי איך הצעירים מתייחסים אליה. אחת היתומות, נערה בת 17, אמרה לה ׳וואו, את נראית בסדר׳, וטליה ענתה לה ׳וואלה, אני בסדר, וגם את תהיי בסדר׳. בשבילי לראות שם את טליה במקום חזק ומשפיע זה היה מטורף. האחות של האלמן באה להגיד לי כמה היה להם חשוב שהיא הגיעה.
״הלכתי עם טליה למשפחה של קים לבנגרונד־יחזקאל ז״ל. כשקודש נרצח טליה הייתה בערך בגיל של הבן שלהם קאי, והאבא גיא יושב מולה וזה נותן לו כוח כי פתאום נראה שלילד שלו יהיה עתיד. אני עכשיו מבינה קצת יותר את המשמעות. לבוא ולהגיד למישהו ׳כן, תדברו על זה, שהילדים יכירו׳, זה חשוב, גם ברמה הטיפולית, אבל פה זה לא טיפול, פה הוא פשוט רואה את התוצאה. ואי אפשר להתווכח עם התוצאה״.
הם הבינו כמה המפגשים האלה משמעותיים, אבל יש גם לא מעט חששות. ״אנחנו בחרדת קודש מאוד גדולה, זו ריצה למרחקים ארוכים, ולא רק מפגש חד־פעמי, ולכל אחד יש את המינונים שלו. יש כאלה שזקוקים למישהו שילך איתם יד ביד, וכאלה שידברו פעם בכמה זמן. בכל מקרה, ברגע שנכנסת לבית אתה מאמץ קרוב משפחה, ומשפחה זה משפחה. אומנם למשפחת השכול אף אחד לא בוחר להיכנס, אבל אתה בפנים. לכן צריך לא להעמיס. לא לקחת 200 משפחות, כדי שאפשר יהיה להחזיק לטווח ארוך. לצערנו יש הרבה משפחות שכולות לאורך השנים, אז אפשר לפרוס את המאמץ״.
כשענבל מתחילה לפרוט את המחשבות המעשיות קשה לפספס את הצניעות שבה היא ניגשת לנושא, היא רואה ומוקירה את העשייה של כל הגופים הממלכתיים, העמותות והארגונים. היא יודעת שהיא לא הראשונה שצועדת בשביל הזה אבל מבקשת לתת מענה במקומות שהוא חסר.
רץ־גילמור: אנחנו לא מוכרים אגדות וקסמים. אנשים צריכים לשמוע את זה, אלמנות צריכות לשמוע את זה, הורים שכולים צריכים לשמוע שהם ימשיכו לחיות, ויש שמחות ברוך השם וישנם הגעגועים
״כשפוגשים מישהו בשכול, צריך להיות הכי קטנים ומצומצמים שאפשר ולכן כבר עכשיו אנחנו משתפים פעולה עם קבוצות ומיזמים שיכולים לסייע. למרות הרצון הטוב, מורכב כרגע להוציא פרטים מהמדינה אז אנחנו בינתיים מוציאים את המידע מהשטח. יש משרדי ממשלה שרוצים לסייע אבל אנחנו לא מחכים להם או לתקציב, זה לא העניין. כרגע מי שמאיישות את הטלפונים הן החברות המדהימות של טליה, יש להן יכולות מטורפות, אחת מהן כבר הודיעה לנו שהיא מקימה אתר. אז אנחנו לא מחכים שהמדינה תסייע לנו, אנחנו יכולים להתחיל לרוץ. זאת המשימה שלנו עכשיו, מחלקת שיקום, כל עם ישראל צריך שיקום, ולנו יש כוחות להפנות למשפחות השכולות. עכשיו אנחנו יוצרים את הבסיס להמשך, לליווי ולמעטפת הטיפולית שמותאמת למשפחה. אני מתפללת שהפעם התהליך יהיה אחר ממה שאנחנו עברנו בעצמנו״.
יכול להיות שיש משפחות שלא יתאים להן ללוות משפחות אחרות?
״את נוגעת בנקודה חזקה. תדעי לך שאני כבר רואה שיהיו אנשים שאני אגיד להם ׳תקשיבו זה גדול עליכם, אתם תיפלו׳, ולכן חשוב לי שיהיה צוות שהם יפגשו קודם, כי הרעיון הוא לא לשלוח מישהו לבית ושכולם יקרסו יחד. אבל מהפניות אני רואה שאלה אנשים חזקים. אני מרגישה זכות לענות לכל הודעה, ואומרת תודה לקדוש ברוך הוא. אני מודה לו גם על שעזר לי, לאורך השנים, לחזק את השרירים בנשמה ולהיות מוקפת באנשים טובים שעזרו לי להתחזק. אני לא נולדתי חזקה, באמת שלא, אבל אני מוקפת באנשים טובים, ובזכותם אני חזקה יותר וגם מסוגלת לתת.
״מטפל חכם פעם אמר לי: ׳הרכבת שלכם עפה מהמסלול אבל אתם הצלחתם לבנות חיים ולהמשיך לנסוע גם מחוץ למסילה, יש לכם כוחות׳. ואת הכוח הזה אנחנו מביאים למשפחות. זה לא שאנחנו מתגעגעים פחות, זה לא מפסיק לכאוב יום אחד – ולפעמים זו גם אמירה שחשוב לשמוע. אחת האמהות אמרה לי שלפחות היא יודעת למה לצפות, שזה ילך איתה תמיד ושלא צריך להילחם בזה. גם אלמן אחד אמר לי שהוא חשב שכשהגעגועים ייפסקו הוא יחשוב על זוגיות המשך, אבל הוא שמע אותי, עם הרגשות החיים, אומרת לו שאין סוויץ׳ שמכבה את האהבה, אנחנו לא רובוטים. יש את הבחירה בחיים ולצד זה יש גם כאב, אנחנו לא מוכרים אגדות וקסמים, לא אני. החברות שלי יגידו שענבל מתגעגעת לקודש, זה לגיטימי. אנשים צריכים לשמוע את זה, אלמנות צריכות לשמוע את זה, הורים שכולים צריכים לשמוע שהם ימשיכו לחיות, כמו שההורים של אש־קודש חיים, ויש שמחות ברוך השם וישנם הגעגועים, זה לא הולך לשום מקום״.
סיפרת על הרבה חוויות שהיית את הכתף התומכת, גם לך היה רגע שנשענת על מישהי אחרת?
״הדוגמה הראשונה שעולה לי זה דברים ששולי מועלם־רפאלי אמרה על הקשר שלה עם בעלה שנפל באסון המסוקים, הם נתנו לי כוח ולגיטימציה לרגשות שיש לי עד היום לאש־קודש. באופן כללי אם יש משהו שהכי קשה לי איתו זה שכשאני מדברת ופותחת את הלב, הסביבה לא מסוגלת להכיל. וזה גומר, באמת. אני לא שופטת ולא כועסת, באמת, כי 99 אחוז מהאנשים שלא עברו את זה, לא מבינים ואת רואה את זה עליהם. אי אפשר להסתיר את זה. ואז באמת מרגישים לבד. ובדיוק מהחוויה האישית שלי אני מרגישה שאם בנקודה הזאת מישהו ירגיש שהסתכלו עליו ויגיד ׳וואלה אני לא לבד, הוא מבין אותי, היא מבינה אותי׳, זה המון. כי יש אנשים שיש להם עומק בנשמה, שגם בלי שחוו את זה את מרגישה שאת לא מדברת לחלל ריק, את מרגישה שיש שם משהו מעבר לעיניים. אבל יש אנשים שתוך כדי שאת מדברת, את רואה איך הם מתכווצים לתוך הכיסא ועוד רגע מתפרקים לך. זה הכוח הכי גדול שאנחנו יכולים להביא למשפחות האלה, פשוט לשבת שם, והם יכולים להגיד את הדברים הכי קשים, ויכאב לנו, אבל אנחנו לא נתפרק. אנחנו לא נתפרק, אנחנו שם. וגם אם נתפרק, אנחנו יודעים איך להתפרק. נתפרק איתם. זה ביחד״.
