לו סמ"ר לביא ליפשיץ ז"ל מסיירת גבעתי היה מציץ ברשתות החברתיות בשבוע האחרון, אושרו לא היה יודע גבול. חלומו הגדול, שנבט עוד בימים הראשונים של חטיבת הביניים, סוף־סוף התגשם. בן־לילה צילומיו הופצו בכל פלטפורמה אפשרית. בהתאמה, לעמוד האינסטגרם שלו till_when_photo_diary המתאר בחן את שגרתו בצה"ל התווספו עשרות אלפי עוקבים, בהם משפיעני רשת ואמנים רבים, שהבינו מיד את גודל כישרונו והעריצו אותו מיד.
אך לביא כבר לא יוכל ליהנות מגל המחמאות המרגש. ב־31 באוקטובר הוא נהרג מירי נ"ט במהלך הקרבות בצפון רצועת עזה, יחד עם חברו הטוב סמ"ר רועי וולף ז"ל. חבריו ומשפחתו מספרים בגעגוע על היצירתיות שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו, על חלומותיו שהפליגו אל ראש מגדל בעיר ניו־יורק, ועל התייחסותו המרשימה לפרטים הקטנים – אלו שרוב בני האדם נוטים להחמיץ. כולם מסכימים שהדרך הטובה ביותר להכיר את אישיותו היא באמצעות יצירותיו, המספרות ללא מילים על אמן צעיר, נחוש ורגיש, שעכשיו מצלמתו כבתה.
"אני ולביא היינו החברים הכי טובים", מספר נועם בנימין, "הכרנו בצופים וכשעלינו לכיתה ז' הוא החליט ללמוד בתיכון הדתי אמית מודיעין, ואני בעקבותיו. עד אז הוא התעניין יותר במתמטיקה ובמקצועות מדעיים, אבל בכיתה ז' הגיע לבית הספר מורה לצילום. לביא התחיל ללמוד אצלו ופשוט התאהב. הצילום הפך לחלק מאוד משמעותי מחייו. אחרי שהמורה התווה לו את הדרך, בכיתה ט' הוא התקבל ליאס"א, תיכון למצטיינים בירושלים. מאז הוא התחיל לצלם כל דבר שזז. כל נוף, כל רגע. המצלמה לא עזבה לו את היד. הוא היה קורא לצילום 'האמנות שבכל מקום'".
"לביא היה משקיע בכל דבר", ממשיך בנימין, "אף פעם הוא לא הסכים לעשות חצי עבודה. למשל את עבודת הגמר שהיה אמור להגיש בסוף י"ב, הוא התחיל כבר בכיתה י"א. כולם נדרשו להגיש 20 עמודים אבל לביא הגיש 250. כי כל פרט מבחינתו לא היה פרט מינורי, אלא פרט חשוב מאוד. הוא היה סקרן ואהב להיכנס לעומק הדברים. לאחרונה, הוא הכין לצוות שלו בצבא חוברת מיוחדת, שמתעדת כל אחד ואחד מהלוחמים. הוא לא סתם צילם אותם במקריות, אלא תכנן כל תמונה מראש כדי שתתאר בצורה האולטימטיבית את האופי שלו. הוא הושיב אותם במשך דקות ארוכות, עד שהיה מרוצה מהתוצאה. כל צילום מבחינתו היה יקר ערך ולכן הוא היה חייב לוודא שהכול מדויק. זה מסמל את מי שהוא היה".
מה לביא חלם לעשות?
"הוא תכנן לכבוש את העולם ובפרט את ניו־יורק. הוא רצה ללמוד בבצלאל, צילום או עיצוב תעשייתי, ולפתור בעיות בעזרת האמנות. בהמשך הוא חלם להקים עסק מצליח אך העיקר היה להפוך את האמנות לדרך חיים".
מרגש אותך לראות כל כך הרבה אנשים נחשפים לצילומים שלו?
"זה מרגיש כמו סכין בלב. בימים האחרונים השם לביא ליפשיץ נשמע בכל מקום, אבל הייתי מעדיף שהוא יהיה פה ושהצילומים יישארו אצלנו, החברים והמשפחה. מצד שני אם לביא היה יודע שאנשים מתלהבים מהצילום שלו והיה רואה את המפורסמים שתולים אותם בבית, הוא היה גאה מאוד. הוא כל כך רצה שהאמנות שלו תתפרסם, זו הייתה משימת חייו ועכשיו הוא הצליח".
גם אופיר חוברה, דודו של לביא, מספר על אופיו המיוחד שהפך את צילומיו לנדירים ביופיים, ועל נפש האמן העדינה שגם מדי לוחם הסיירת לא הצליחו להחביא. "הוא היה בחור מאוד רגיש", מספר חוברה, "זה היה אחד מהדברים שהפכו אותו לגאון בתחומו. הוא הוקפץ מיד בבוקר ה־7.10 לקרבות בעוטף עזה. אחרי שהם סיימו להילחם הוא דיבר עם אמו, שלומית, וסיפר לה על הזוועות. אבל הוא לא שכח להצטער גם על העובדים הזרים שנטבחו ועל הפרות שאין מי שיחלוב אותן. זה היה נורא יפה לראות איך בכל האירועים הקשים, הוא מצליח לשים לב גם לפרטים האלה, הקטנים, שרובנו לא מתייחסים אליהם. בכל השירות שלו, גם כשהיה ביהודה ושומרון, הוא התקשה להתמודד עם המציאות הזו. תמיד היה לו קונפליקט. הוא הסתכל על המעצרים והפעולות בצורה מורכבת. העדינות הייתה חלק ממנו, אבל כשהייתה לו משימה לעשות הוא עשה אותה על הצד הטוב ביותר.
"בסוכות שאלתי אותו למה הוא לא עובר תפקיד למשהו שיספק אותו יותר. הוא הסביר לי שהצבא השקיע בו שנתיים וחצי וזו החובה שלו, זו המשימה שצריך לעשות. כמה ימים לפני שנהרג, לביא סיפר לאחותו על מכתב שהשאיר באחת מהתיקיות במחשב. שם הוא כתב: 'אני מבקש לא לשקוע באבל. הוא עשוי להיות יומיומי ומתיש, אך העשייה שיכולה לצמוח ממנו, אין היא מתישה, אלא בונה. אין דבר שהקשה עליי יותר מהבטלה, לכן אני מבקש מכל הסובבים אותי, תעשו תמיד'. ובאמת בחייו הקצרים הוא הספיק לעשות כל כך הרבה. גם כשהיה לוחם הוא היה מצלם כל יום, גומע ספרים, מלא בעשייה ובתרומה. אף פעם לא הבנתי איך היה לו זמן להכול, אבל זה היה לביא וזו צוואתו".
