מבחוץ, שדות חקלאיים הם עניין מזמין. הם ישרים וסדורים, מצטלמים טוב לאינסטגרם, מלאים בגוני ירוק עז. אך לא כך הוא הדבר כאשר עומדים בהם ומתלכלכים. ולא כך הדבר כאשר עובדים בהם ומנקים קוצים מהידיים. ובטח לא כך הדבר כאשר נכנסים לתוך חממות ומבינים מה הטמפרטורה האמיתית שם. ואין כאב לב גדול יותר מאשר לראות תוצרת שנבלה. לפני שהגעתי, לא ידעתי באיזו תחושת החמצה אפשר להתמלא מול קלמנטינה שהשחירה או מול חסה שעליה נרקבו.
אבל זה, מתברר, סיפורם של משקים חקלאיים רבים כל כך שביום אחד מצאו עצמם תחת אש. עבודה של שבועות, לפעמים גם חודשים, ירדה לפתע לטמיון.
אני פוסעת על אדמה לחה לקראת החממות של מושב יתד שבעוטף עזה. ריח חריף של כוסברה טרייה מקבל את פנינו מבעד לרשתות. בפנים אנחנו מוצאים חבורה נמרצת של בני נוער. הם פורסים צינורות, צועקים זה לזה "שמאל" ו"ימין", מנגבים את אגלי זיעתם. אחרים קוטפים תוצרת שעוד רגע פג תוקפה. אם היום היא לא תיקטף, הם מסבירים לנו, מחר היא כבר אבודה.
קשה לתפוס אותם לריאיון. הם לא מוכנים להיות ברגע אחד של בטלה. לבסוף אני תופסת את אחד מהם, נעם אלקסלסי בן 19 מכוכב־יעקב. ״אני פה כי חשוב שלארץ יהיה התוצר שלה", הוא מסביר, "זה עושה לי משהו, לגעת בעשבים. אני מרגיש שזה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות כרגע. הידיים שלנו מלאות בחתכים וחם בתוך החממות. אבל לא אכפת לנו״.
אל מושב יתד הגענו בשעת בוקר מוקדמת. בזמן הזה ילדים היו אמורים לרוץ בין השבילים, אך כעת המקום מיותם. רק החקלאים, לבושים במדי מילואים ופניהם חרוצות קמטי שמש עוד נותרו כאן. יוצאים ובאים במכוניותיהם, מנסים להשתלט על הסחורה. ״קשה לראות את המקום הזה ריק״, אומר לנו יואל בן־דוד, יו״ר האגודה החקלאית המשותפת של המושב, בזמן שאנחנו נוסעים לאזור החממות. ״אני רגיל לילדים, אני רגיל לצופרים של אופניים. יומיים אחרי הטבח הצבא ביקש מאיתנו לפנות את המקום. יש לנו פה כמה ענפי חקלאות, עם צוות של יהודים עובדים וכמה עשרות תאילנדים ששבת אחר כך נעלמו. גילינו שהשגרירות התאילנדית לקחה אותם״.
שמרית דרעי, עמותת חיבורים: "המתנדבים היום הם חד וחלק אלה שמאפשרים את המשך קיום החקלאות, ואנחנו רואים פה דברים מדהימים"
הסיפור, אם תרצו, מתחיל מכאן. ברגע אחד מצאו את עצמם עשרות מושבים בצפון ובדרום ללא ידיים עובדות. ״היינו פה תחת אש, עם יבול שצריך להיקטף, להסתדר ולהתארגן, ואין מי שיעשה את זה״, מספר בן־דוד. ״עכשיו למשל זו העונה של הזריעות. כל תפוחי האדמה של פסח, עכשיו זורעים אותם. וזה גם השיא של כל גידולי השדה. אם לא יהיו לנו ידיים עובדות, אני לא יודע איך נספיק את זה״.
במושב הצעיר, שכבר חווה פעם אחת על בשרו את חרב הגירוש מגוש קטיף, מוצאים את עצמם התושבים שוב במאבק על הישרדות. ״הנזק המשמעותי ביותר הוא בחממות", מסביר בן דוד, "אנחנו מגדלים ירקות לחסלט, הטיפול בעשבים ירוקים הוא מאוד אינטנסיבי. כל שבוע צריך לקצור, כל שבוע צריך לזרוע מחדש. זו התעסקות יומיומית שאם לא עושים אותה – הכול יורד לטמיון".
איתנו ברכב נוסעת שמרית דרעי, סמנכ״לית פעילות בעמותת חיבורים ומי שאמונה על השידוך בין המתנדבים לחקלאים. ״חיבורים בחקלאות״ היא אחת השלוחות של העמותה הבית־שאנית, שבימי שגרה עוסקת במגוון פרויקטים חינוכיים בתחום החברה והחסד. מאחורי החיבור הזה עומד גם אינטרס חינוכי־אידיאולוגי. ״הרבה תלמידים בארץ רגילים לראות את המלפפון במקרר בלי לדעת מאיפה הוא מגיע״, אומרת דרעי, ״גם במצבי שגרה יש חקלאים שרוצים שמתנדבים יבואו, לכן אצלנו הפלטפורמה כבר הייתה קיימת. בימים האחרונים קלטנו מאות פניות מחקלאים שאנחנו עובדים איתם כל השנה, או כאלה ששמעו עלינו וביקשו עזרה. הם שלחו לנו תמונות עם עשרות דונמים של חסות שצריכות להיקטף. מדהים לראות איזו מוטיבציה והיענות יש להתנדבות בחקלאות. זה חוצה גילים וחוצה מגזרים. רק בשבוע שעבר הייתה איתנו קבוצה של חסידי קרלין, היית צריכה לראות איך החקלאי התרגש לראות אותם. קורה פה משהו, וזה מעבר לעזרה הטכנית – נוצר פה חיבור לאדמה. מרגש אותנו לראות את השמחה של מתנדב בפעם הראשונה שהוא מוציא תפוח אדמה בשל. המתנדבים היום הם חד וחלק אלה שמאפשרים את המשך קיום החקלאות, ואנחנו רואים פה דברים מדהימים. כשאני רואה את זה מתנגן לי בראש ׳החיטה צומחת שוב׳. פגשתי בחממה באשקלון מישהו שפונה מהבית שלו מקריית־שמונה ובא להתנדב״, היא מספרת. ״אין ביטוי גדול מזה למושג ערבות הדדית. התקשר אלינו חייל שחזר הביתה ליומיים אחרי שלושה שבועות, בחור עם ילדים קטנים, והוא אמר לילדים שלו – מחר אנחנו יוצאים להתנדב בחקלאות. זה היה האפטר שלו״.
***
בחממה הסמוכה, ליד ערוגות הכרוב, אנחנו מבחינים בקבוצה של פנסיונרים. אנשים בגיל של הוריי יושבים בין הערוגות ומסדרים את הסחורה שזה עתה קטפו, הייתי בהלם. ״אשתך אישרה את הסיפור הזה?״, אני אומרת בהלצה ליהודה שטרנליכט, תושב ירושלים בן 69 שפגשתי שם. ״ברור״, הוא מאשר, ״היא דחפה אותי ללכת. והאמת שהחבר׳ה פה אמרו לנו שאנחנו עובדים בקצב יותר טוב מזה של התאילנדים. עשינו שדרה שלמה בשעה וחצי. ביום כיפור היינו חיילים, עכשיו אנחנו לא יכולים לתרום בצבא. מה נשאר? נשאר להיות פה, וזה סיפוק אדיר. המצווה הכי גדולה היא לתת עבודה ליהודי, וכל ערוגה שאנחנו מטפלים בה, זו עוד הכנסה של החקלאי שהצלנו״.
שמרית דרעי, עמותת חיבורים: ״המתנדבים היום הם חד וחלק אלה שמאפשרים את המשך קיום החקלאות, ואנחנו רואים פה דברים מדהימים"
החקלאים כאן יגידו שכסף הוא לא המניע העיקרי. ״הכותרת שרצה בהרבה מקומות היא שצריך לעזור לחקלאים״, מסביר איתן עוזרי, פרויקטור בחיבורים בחקלאות. ״זו כותרת לא נכונה. אנחנו לא עוזרים לחקלאים, אנחנו עוזרים למדינה, כי אם הם לא ישתלו היום, מחר לא יהיו חסה ופטרוזיליה אצלנו במקרר. הרבה אנשים תהו מה היה להם לעזתים לחטוף תאילנדים. הם לא סתם עשו את זה, הם רצו לפגוע בכלכלה. זה היה חלק מהתוכנית שלהם, הם ידעו בדיוק מה הם עושים. הם ידעו היכן מגורי התאילנדים וכיוונו לשם. אבל גם ברמה הפרקטית – אם תפוחי האדמה לא ייזרעו עכשיו, לא יהיו מספיק לפסח״.
אנחנו ממשיכים משם לפרדסי הקלמנטינות והלימונים. אלה, כך הוסבר לי, עוד סבלו דיחוי. אבל כעת צומחת שם עשביית בר שעלולה להשפיע על כמויות התוצרת, וכמה מבני הנוער הופנו לנכש שם את הצמחייה המיותרת. אמיר מונסונגו, מנהל החקלאות במושב, מוביל אותי בשבילי הפרדס. הוא לבוש במדי צבא, נושא נשק על כתפו, ממשיך במקביל לטפל בעצים שעליהם הוא אחראי. ״כרגע מה שאנחנו נאלצים לעשות זה תעדוף כואב. אנחנו לא מספיקים לשטוף את הירקות כמו שאנחנו רגילים, דילגנו על השלב הזה. אנשים יכולים להגיד מה, חזרתם לפה בשביל כמה חסות? בשביל זה אתם מסכנים את החיים? אז לא, זה לא העניין. העניין הוא להמשיך להחזיק פה את החקלאות. הדבר הזה נבנה פה במשך שמונה שנים. ברוב הארץ החקלאים הם מבוגרים, פה את יכולה לראות חבר׳ה בני 40־30. אנחנו מטפחים כאן את הדור הבא של החקלאות, אסור שזה ייפסק. בתפיסה שלנו, הם רצו להחריב את ההתיישבות, וחלק מזה היה גם לפגוע בחקלאות. יכולנו להסתמך על פיצויים, אבל אנחנו לא רוצים. השדות פה שפורחים – זה המילואים שלנו. כל בוקר אנחנו יוצאים מירושלים כדי להחזיק את המקום.
״יש פה בחור אחד בשם גיל, קיבוצניק במקור, שמלווה אותנו. אחותו, בעלה ושני ילדיהם נרצחו בבארי. הוא הגיע לפה בשבוע שעבר ללוות את הזריעה. וכמה שהיה לו קשה, יכולנו לראות את הברק בעיניים. אנחנו ממש מאמינים שהעבודה היא חלק מההבראה״.
עצים בצבע ירוק עז מקבלים את פנינו. האבוקדו מזן אטינגר כבר לא יֵצא לחו״ל, אפשר לשווק אותו רק לשוק המקומי. זה יגרור הפסדים. הלימונים, שהיו צריכים לעבור קיטום ולא עברו, יצאו בכמות פחותה השנה. ״אנחנו יודעים שכבר הפסדנו מאות אלפי שקלים״, אומר מונסונגו, ״השאלה היא אם זה יגיע גם למיליונים״.
***
בין סבכי העצים אני פוגשת את דניאל גדז׳, נער בן 19, תלמיד בישיבת ההסדר במעלה־אדומים. ״אני בגיל גיוס״, הוא אומר לי, ״יש לי חברים שנלחמים עכשיו בתוך עזה. כשהתחילה המלחמה הרגשתי איזשהו תסכול, אפילו כעס על עצמי שעוד לא התגייסתי וחבר׳ה בגיל שלי נלחמים. בשבילי ההתנדבות היא סוג של תיקון, אני לא יכול להמשיך בשגרת החיים שלי ולשבת וללמוד כרגיל. העבודה כאן לא קלה, זו עבודת כפיים אמיתית. אנחנו מתחילים מוקדם בבוקר וחוזרים מותשים, אבל יש כאן סיפוק. בערב, אחרי העבודה אנחנו ממשיכים ללמוד תורה, ראשנו בעמקי תורתה וכפנו ברגבי אדמתה. לימוד התורה לא יכול להיות מנותק מהמציאות, וזאת המציאות כרגע״.
במרחק כמה דקות נסיעה משם נמצאות החממות של מושב יתד. אף הוא פונה מתושביו, והתוצרת החקלאית נותרה ללא ידיים עובדות. אנחנו מגיחים מתוך סבך הרשתות ולעינינו נגלה מחזה כמעט סוריאליסטי. בצד אחד של הערוגות נערות אולפנה מטפלות בשיחי עגבניות השרי. ובצד השני – אברכי כולל חרדים מישיבת ״עוד יוסף חי״ בבאר־שבע לוקחים אחריות על הערוגות האחרות. בראשם עומד הרב ברוך גזהיי, יוצא סיירת שנחלץ לעזרת חברו החקלאי. ״אייל, בעל החממה, הוא חבר שלי מהצוות. כששמעתי שאין לו עובדים אמרתי לחבר׳ה שלי שעכשיו זה לא הזמן ללמוד תורה, זו המשימה. זו מצווה בזמנה, ואין מי שיקיים אותה. יש לי פה תלמידים נשואים שהשאירו ילדים בבית ובאו״.
אמונה חיים, בת 17: ״אני אמורה להיות עכשיו בבית הספר, אבל נפשית קשה לי להיות שם. ההתנדבות מרפאת לי את הנפש״
בצד השני אני משוחחת עם אמונה חיים, נערה בת 17 מקדומים. ״אני אמורה להיות עכשיו בבית הספר, אבל נפשית קשה לי להיות שם. ההתנדבות מרפאת לי את הנפש״.
ובזמן שהמתנדבים יוצאים לעמל יומם, מנהלי החקלאות כבר מתחילים לחשוב על היום שאחרי. ״היום הסטארט־אפ ניישן שלנו מוטה הייטק״, אומר לנו בן־דוד, ״אבל הוא לא מוטה ידיים עובדות. מהשיחות שלנו עם הגורמים הרלוונטיים ברשות האוכלוסין ומשרד החקלאות, אני יודע שעובדים קשה מאוד כדי להביא ידיים עובדות ממקומות אחרים. אפילו אם יהיו לי טרקטוריסטים, כבר ייפתר לי חלק גדול מהבעיה. אנחנו גם חושבים על הדור הבא של החקלאים, איך בונים אותו. יש היום פריחה של בתי ספר לחקלאות, יש גם ישיבות חקלאיות, ולא מעט מהמתנדבים מגיעים משם. אנחנו רואים עכשיו את הפירות הראשונים של החינוך הזה״.
בשגרה אתם עומדים מול הדרישה האזרחית להוזיל את מחירי הפירות והירקות ולפתוח את השוק ליבוא. יש מי שתוהים אפילו האם זה מחויב המציאות שתהיה כאן חקלאות. מה אתם עונים לזה?
״זו בהחלט סוגיה גדולה, האם יש עניין בכלל בחקלאות ישראלית. ישנה התשובה הכללית, שמדינה חייבת את הביטחון התזונתי שלה. אנחנו תכף נראה את ארדואן מתחיל לשחק עם הקטע של העגבניות. כשהמחיר פה עולה גם הם מעלים את המחירים. במקום לקנות פה בשני שקל הוא ימכור לך בשקל שמונים. אם המחיר פה הוא שישה שקלים, אז הוא מוכר לך את זה בחמש שמונים. ואם הוא ירצה שלא יהיו עגבניות, אז לא יהיו. אסור לנו להיות תלויים בזה. אבל גם ברמה הערכית – אנחנו מאמינים שעם ישראל הוא עם של חקלאים. אתה פותח את חמישה חומשי תורה ורואה שמימי אברהם אבינו ולאורך כל הדרך היינו עם שטיפח מקנה וצאן ובקר. הקשר הזה לקרקע נותן לעם ישראל חיות״.
״לפני כמה זמן יצאנו עם האגודה החקלאית פה לסיור בכפר עציון״, מספר מונסונגו, ״ראינו שם את הסרט על נפילת הכפר. זה סרט שלא יוצאים ממנו בהיי, כולם נפלו שם בקרב. אבל אז אתה יוצא מהקיבוץ ורואה מה קרה לגוש עציון מאז, איזו אימפריה של חקלאות, תעשייה, יזמות ותיירות צמחה שם בתוך 70 שנה. אין יחס לינארי בין החורבן לבין מה שצמח ממנו. ואני מאמין שיום אחד נראה את זה פה. לפני 15 שנה כשהגענו לכאן הכול היה חולות. החלומות שלנו לגבי המקום הזה רק גדלים עכשיו״.
