כשהוקם בית החולים לחיות בר בספארי ברמת־גן בשנת 2005, היעד היה לטפל בכ־200 חיות בשנה. כיום מספר המטופלים עומד על 4,000. הפער העצום בין התכנון למציאות, בין היכולות הפיזיות והטכניות להקרבה ולמסירות הצוות שפועל במקום, הוא זה שמזין ומניע את הסרט הדוקומנטרי "פרא" והופך אותו לשעה מרתקת, פיוטית ומלאת חמלה. שלוש שנות צילומים אינטנסיביים שכללו עליות ומורדות, רגעים של ייאוש וכאב, התרוממות רוח וסיפוק, נערכו ליחידה אחת שמספרת סיפור אחד גדול, אבל גם צוללת לעלילותיהן של כמה מהחיות שעברו בבית החולים, ולא פחות מכך גם לסיפוריהם האישיים של האנשים שטיפלו בהן.
אוריאל סיני, מבכירי צלמי העיתונות בישראל, הוא זה שיזם, ביים יחד עם דנאל אל־פלג וכמובן צילם את הסרט. "תיעדתי שם סיפורי סטילס במשך כשנתיים וחצי. פעם בחודש בערך הייתי מגיע למקום ומצלם, מחפש סיפורים מעניינים כדי שמגזינים בעולם ירכשו חבילת צילומים ויפרסמו אצלם. המקום ריתק אותי, וידעתי שאני רוצה לחזור ולצלם בו סרט. אבל אני צלם עיתונות כבר הרבה שנים, ולא בדיוק ידעתי איך הדברים קורים בסרט. מתברר שהכול מתרחש שם מהר, ומכל כיוון. טירוף מוחלט. ביקשתי מדנאל להצטרף אליי, ובעצם שהינו שם כמעט שנתיים וחצי נוספות ופשוט צילמנו וצילמנו בלי סוף. מאות שעות של גלם".
ואז אתם מגיעים לחדר העריכה וצריכים להוציא מכל זה שעה שלמה.
"כן, אתה מנסה להבין מה עושים עכשיו עם כל הגלם הזה. בסוף אתה רוצה לספר סיפור שיצליח. רצינו גם סיפורים עם הפי־אנד. הבעיה היא שחיות אי אפשר לביים. אתה לא יכול לבקש מהן להתאים את עצמן לסרט. מזל שהייתה לנו עורכת מצוינת כמו נילי פלר.
"אגב, זה גם חלק גדול מהקונפליקט של הרופאים במקום. הרי בבית חולים רגיל, אתה פשוט שואל את החולה איפה כואב לו והוא יודע לומר. החיות לא. נילי אנגליסטר, רופאה שדווקא בקושי נראית בסרט, אמרה לנו פעם שהיא יוצאת מנקודת הנחה שהחיות מסתכלות עלינו ורואות חייזרים. יש גבול דק בין מתי שאנחנו מועילים להן למתי שאנחנו מתחילים להזיק. אריאלה רוזנצוויג, אחת משתי כוכבות הסרט, אמרה שמספיק להסתכל על חיה לא נכון, והיא יכולה להיכנס לסטרס ולמות. מעבר לכך, אתה לא רוצה להתחבר יותר מדי לחיה הפצועה כדי לא לגרום להחתמה שלה, ואז למנוע ממנה את ההחזרה לטבע".
נקודת קיפאון
הצוות בבית החולים לחיות בר מצומצם ואינטימי. סיני ואל־פלג בחרו להתמקד בשניים מאנשיו: הווטרינרית ד"ר אריאלה רוזנצווייג והמטפל הראשי שמוליק לנדאו. רוזנצווייג היא הלוחמת, זו שלא מוותרת ודואגת לכל בעל חיים כאילו היה בנה הקטן. לנדאו הוא האיש עם הרגליים על הקרקע, שמנסה להסביר שלפעמים צריך לשחרר, להרפות, ולתת לטבע לעשות את שלו גם אם זה נראה אכזרי.
אבל כל זה משתנה בגלל צבייה אחת שלנדאו מטפל בה. "הצבייה הזו נכנסה בטעות לבריכת דגים, ואז הגיע פקח להוציא אותה", מסביר סיני את העלילה. "ברגעי לחץ בעלי חיים כאלה נכנסים לפעמים לסטרס, מפסיקים לזוז, ופשוט מחכים שיטרפו אותם. היא הגיעה לבית החולים בהלם. כל המערכות הפיזיות היו בסדר: היא לא נדרסה, לא חלתה ולא שום דבר. ושמוליק פשוט ניסה להוציא אותה מהשוק. בווטרינריה ידוע שאם אתה מצליח לגרום לחיה לצאת מהלם בתוך 48 שעות, סיכוייה לשרוד גבוהים מאוד. הסצנות שבהן שמוליק מטפל בצבייה, מנסה בכל כוחו להחזיר לה את יכולת ההליכה, נמשכות על פני כל הסרט אבל התרחשו בשלוש יממות בערך".
שמוליק לא הצליח להציל את הצבייה. היא מתה לבד, בעצמה, בלילה הרביעי של ניסיונותיו להצילה. מיד לאחר שהצופים נחשפים לגורלה העצוב, ממש לקראת סוף הסרט, עולה כתובית שמגלה פרט נוסף שיאיר באור אחר את כל מה שראו עד כה: "עם תום צילומי הסרט, בחורף 2017, הלך שמוליק לעולמו. על מצבתו נכתב 'דאג במסירות לאנשים ולחיות הבר, האיר פנים על אף סבלו'". סיני: "נכנסנו לחדר העריכה בסוף 2017. נשארו לנו עוד קצת צילומי השלמה, אבל בגדול הסרט צולם. הסצנה עם הצבייה, שידענו כל הזמן שתהיה מרכזית בסרט, התחילה להיערך ביום השני או השלישי. ואז אני מקבל טלפון משגית הורוביץ, דוברת הספארי, שמספרת ששמוליק מת. תוך כדי שאני שומע אותה אני מסתכל ורואה אותו אצלנו על שלושה מסכים".
אם שמוליק לא היה נפטר, התוצר הסופי היה אחר?
"אני לא יודע לומר, אבל אני מניח שלא. כי אני זוכר את הרגע שבו הבנתי ששמוליק הוא אחד משני הגיבורים של הסרט, אם לא הגיבור הראשי – הרגע שבו הוא נפגש לראשונה עם הצבייה הפגועה".
אחת הסצנות הקריפיות בסרט מתחילה בקסטה שמוכנסת לטייפ ישן. מוזיקה קלאסית ממלאת את החדר הקטן בבית החולים, ומתנדב מבוגר מלא חיוכים מכין את האוכל לחיות המאושפזות במקום. המנה העיקרית: עכברים קפואים. נדמה שהסצנה מציגה איזו היררכיה בבית החולים: העכברים משמשים למאכל ומגיעים מוכנים וארוזים בשקיות, לעומת החיות הגדולות יותר שזוכות להגנה ולטיפול חם. ככל שהחיה גדולה יותר, נדמה, קל יותר להתחבר אליה ולייחס לה תכונות אנושיות.
סיני: "הרבה פעמים בחרנו להתמקד בסרט בחיות גדולות יותר, בעיקר כי המקרים הדרמטיים ביותר, ניתוחים וכדומה, מתרחשים ביונקים. אבל מה שקורה בבית החולים הזה עם סיסים – ציפור קטנטנה – הוא טירוף מוחלט. בעונת הנדידה של הסיסים יש שם ארבעה־חמישה מתנדבים שעסוקים 24/7 רק בהם, מאכילים אותם בפינצטה ומשקיעים בהם המון. אגב, סיס היא החיה האהובה על שמוליק. הם נותנים הכול גם לחיות קטנות, אבל מה לעשות, נמר מצטלם יותר טוב.
"בכלל, הסרט הזה מבחינתי הוא לא על חיות אלא על בני אדם. אם הייתי צריך לעשות סרט רק על חיות – לא הייתי עושה אותו. אני מתעסק בבני אדם כל הקריירה, במלחמות, בניצולי שואה, באזורי אסון. החיות נותנות כאן משהו נוסף, הן משמשות כקטליזטור של הרגש. זה סרט על בני אדם מעוד זווית: רוב החיות הגיעו לשם בגללנו. נדרסו, אכלו כדורי עופרת שירינו, התנגשו בזכוכיות שקופות שהרמנו. הכול מתגלגל אלינו בסוף".
אגרוף לבטן בהאיטי
אוריאל סיני, בן 39, נולד בטהרן ועלה עם משפחתו לארץ בגיל שנה, אחרי המהפכה החומייניסטית. ילדותו עברה עליו בנתניה, ועד גיל ארבע דיבר רק פרסית ("יוסף שילוח מירר לי את החיים", הוא אומר בחיוך). בגיל 15 התחיל לצלם חתונות בנתניה. "ניגשתי לחנות פוטו וביקשתי לעבוד. התחלתי כעוזר צלם, הייתי מרים את הכבלים, ולאחר תקופה קצרה כבר צילמתי בעצמי בווידאו. בשלב מסוים הבנתי שאני רוצה לספר סיפורים. ידעתי שאני לא יכול לעשות סרטים לבד, אז קניתי מצלמת סטילס והתחלתי לצלם. הלכתי לבית הספר עם תיק ובו מחברת אחת ומצלמה. צילמתי כל מה שקרה סביבי. הצילום הראשון שלי שפורסם בעיתון היה אחרי רצח רבין, כשבכיכר העיר התאספו נערים עם נרות. צילמתי, ופתאום התמונות שלי מילאו את המקומון של ידיעות אחרונות באזור, 'אמצע נתניה'. זו הייתה תקופה של המון מלחמות פשע בנתניה, הרבה רציחות, ואני תמיד הייתי שם, צילמתי ומיד נסעתי באוטובוס למערכת בתל־אביב. קיבלתי שערים וכפולות".
אחרי שהשתחרר מהצבא עבד סיני בידיעות, ואז עבר להארץ. הוא היה צלם עיתונות עסוק בשנים 2001 עד 2007, תקופת הפיגועים הקשים ביותר באינתיפאדה השנייה. "אני חושב שהייתי נוכח בשטח ב־80 אחוז מהפיגועים", הוא מספר. "זו הייתה תקופה מטורפת והחיים שלנו, צלמי העיתונות, היו משוגעים. ישבנו בבתי קפה ביום או בברים בלילה עם אופנועים, ופשוט חיכינו בחשש לצפצוף של הביפר שיבשר על הפיגוע הבא. תקופה הזויה".
בתקופה ההיא הוא זכה במקום הראשון בתחרות היוקרתית World Press Photo, על סדרת צילומים שצילם בתקופת ההתנתקות. שנים אחר כך, על עבודתו בסיקור המלחמה באוקראינה, היה בין המועמדים הסופיים לפרס פוליצר.
במקביל לצילום בשביל העיתונים הישראליים התחיל סיני לצלם גם בשביל "גטי אימג'ס", מסוכנויות הצילום הגדולות בעולם, שבסיסה בארה"ב. הוא עבד שם 14 שנה, ובארבע השנים האחרונות של העבודה שם הוא ניהל את נציגות הסוכנות בישראל. באותן שנים הוא הסתובב בכל רחבי העולם כצלם בכיר, וצילם בעיקר אזורי סכסוך ואסון. סיני: "יש סוכנוית גדולות שפרושות בכל אזור עם צלם. ל'גטי' יש פחות צלמים, והקונספט הוא החזקת קאדר של 20 צלמים מובחרים, שנשלחים לסיקורים גדולים, לאו דווקא לפי האזור שבו הם נמצאים כרגע".
ב־2014 עזב סיני את הסוכנות ועבר לעבוד בניו־יורק טיימס כצלם קבוע. "אני עדיין עובד איתם", הוא מספר, "אבל במשך שנתיים, כשזו הייתה העבודה הבלעדית שלי, הייתי בארץ אולי חמישה ימים בחודש. אתה יודע איך היום שלך מתחיל, לוקח את הילדה לגן, ואז מקבל טלפון מהמערכת בניו־יורק ששואלת כמה מוקדם תוכל להיות בקונגו. המזוודה מוכנה תמיד עם תיק צילום, כדי שבתוך שעתיים תוכל לעלות על מטוס. הייתי בהמון מקומות בשנתיים האלה: פעמיים בקונגו, טנזניה, מדגסקר, זמביה. ולא צילמתי רק קונפליקטים. בקוריאה הדרומית סיקרתי את מעבורת הילדים שהתהפכה, בצ'כיה צילמתי מפעל לחרוזים. בסיציליה פליטים".
וכמובן האיטי, שהייתה חוויה קשה במיוחד.
"אחרי רעש האדמה הגדול בתחילת 2010, נסעתי עם איתי אנגל לצלם תוכנית ל'עובדה'. כשאתה נוסע לאזור אסון – מאתיים אלף איש נהרגו וחצי מיליון נפצעו – בדרך כלל אתה שומר על עצמך באמצעות המצלמה. אתה מתרחק, נעשה קר למה שאתה רואה, אחרת אי אפשר לעשות את העבודה. אתה לא באמת יכול להיות יום אחד במחנה פליטים על גבול צ'אד ולצלם ילדה בת חמש נפוחה מרעב, ויום אחר כך לחזור לתל־אביב ולחפש חניה. אין לך הרבה סיכוי לשרוד ככה.
"מה שקרה בהאיטי הוא שילוב של דברים. קודם כול לא הייתי שם לבד. איתי אנגל היה איתי, והוא אחד שמדבר על דברים. פתאום אתה לא לבד, ויש לך מול מי לפרוק. אני בדרך כלל מדבר על האירועים עם חברים כשאני חוזר, אבל שם הכול היה בזמן אמת, והרבה יותר קשה.
"שנית, הייתי אז בעיצומם של צילומים לסרט 'ספורים', שתיעד ניצולי שואה. אנשים מספרים לך שהתכסו בגופות, ואז אתה מגיע להאיטי ורואה בית חולים בלי מקום בחדר הקירור ועם ערימה של 400 גופות נפוחות בחניון, עם אותו הריח שתיאר לך ניצול השואה. זה אגרוף בבטן".
עבדת בשני עיתונים עם אג'נדה שמאלית־ליברלית מובהקת, ניו־יורק טיימס והארץ. התבקשת פעם לצלם באופן שיתאים לאג'נדה הזו? נניח, בשעת פינוי מאחזים לצלם מתיישבים זועמים במיוחד, או לחפש אצלם אלמנטים אלימים?
"אף לא פעם אחת. זה לא סוד שיש אג'נדה לעיתונים, אבל מי שנמצא בשטח הוא זה שמצלם. אני לא מגדיר את עצמי כשמאלן. צילמתי מה שראיתי מולי, וגם בחרתי אילו תמונות יישלחו לעיתון. מה שכן, לי עצמי יש רגשות, והם השפיעו עליי. ניסיתי שהם ישפיעו כמה שפחות, אבל זה קורה. זה גם חלק גדול מהסיבה שקצת ברחתי מ'הסכסוך'. אני לא רוצה להתעסק בו יותר".
התרחקת מהאקטואליה ועברת לתעד חיות.
"תיקון עולם נעשה במנות קטנות. אני חושב שהעבודה שלי כן השפיעה פה ושם, דברים כן מצליחים לזוז. באופן אישי אני בוחר לעשות את זה עכשיו בדרך אחרת. את התרומה שלי לתיקון עולם בדרך הזו עשיתי.
"הרגע שבו החלטתי להתרחק הייתה כשחזרתי מהמלחמה באוקראינה, וראיתי כתבה באינטרנט על חמישה עיתונאים שנהרגו באותה שנה. עם שלושה מהם עבדתי כתף אל כתף. הייתי יכול בקלות להיות אחד מהם. הייתה לי אז בבית ילדה בת שנתיים – היום היא בת שש, ונוספה לה אחות קטנה בת שנה – ואתה מתחיל לשקול את השאלה מה חשוב יותר, משפחה או עבודה. אבל יש גם עניין מקצועי,
רצון לספר סיפורים בצורה אחרת. כשהייתי נער בן 17 בנתניה לא יכולתי לעשות סרטים, והיום אני מגשים את מה שרציתי אז. אני לא יודע כמה אמשיך ליצור דוקו – בעוד חמש שנים אולי ארצה לעשות סרטים עלילתיים. צריך להשתנות כל הזמן, אחרת משעמם".
להחזיר לחיות
הסרט "פרא" יצא לאקרנים ב־15 באוגוסט, אך כבר זכה בפרס הביכורים בתחרות "דוקאביב", והוא מועמד לפרס אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. בשנה הבאה ישודר ב־"יס דוקו", שהייתה שותפה להפקה.
בסרט שזורים רגעים אופטימיים ופסימיים, הצלחות גדולות וכשלונות, אבל לפתיחתו ולנעילתו בחרו סיני ושותפתו אל־פלג דווקא במקרים משמחים, ובשחרור ציפורים לשמיים הכחולים.
סיני: "בחרנו להתחיל עם שמוליק שמשחרר את הסיס כדי להסביר מה אמור לקרות בשעה הקרובה, מה באמת עושים שם. בחרנו לסיים בשחרור השחפים כי מגיע להם, לאנשים שנמצאים שם ופועלים כל כך קשה ומהלב, שידעו על פועלם. במהלך הסרט הצופה מבין שלפעמים זה מצליח ולפעמים לא. יש שם חמישים אחוזי הצלחה בערך, ואני חושב שזה בא לידי ביטוי בסרט".
המטפלים התנהגו אחרת בזמן הצילומים, בידיעה שיש כל הזמן מצלמות ומיקרופונים שצמודים אליהם?
"מהבחינה הזאת היה לנו הכי קל. קודם כול כי היינו שם כל הזמן, צוות קטן מאוד, והפכנו במידה רבה לחלק מצוות בית החולים. עזרנו בהאכלה ושינענו חיות מהשער למיון. בתוך שבועיים־שלושה כבר לא הייתה משמעות למצלמה. בשלב מסוים פשוט מתעלמים ממך. זאת השאיפה הכי גדולה שלך: להפוך לרואה ואינו נראה".
היו משברי צילום?
"לא משברים ענקיים. הדבר היחיד שהיה הוא שבשלב מסוים הם הבינו שיש עליהם מיקרופונים כל הזמן, והחלו לנתק אותם. בכל זאת, אדם הולך לשירותים ומרגיש שזה לא נעים – למרות שכמובן לא הקלטנו כל הזמן ולא הקשבנו, אלא רק כשהיה אקשן שקשור לחיות. אבל אז פתאום קורה משהו, אתה מתחיל לצלם ומגלה שאין סאונד. חוץ מזה קיבלנו דלת פתוחה לגמרי ועשינו פחות או יותר מה שרצינו".
באחת הסצנות רואים רופאים אורחים שמטפלים בנמר ומבקשים תוך כדי הניתוח שיצלמו אותם. שומעים אחד מהם אומר שקל הרבה יותר לעקור עין לנמר מאשר לבן אדם. באווירה של בית החולים הזה, עם היחס האנושי לחיות, הדברים האלה נשמעים כמעט ככפירה בעיקר.
"אני מבין מה אתה אומר, אבל לא הייתי שופט אותם. מה אתה חושב שקורה לאדם בחדר ניתוח? מתייחסים למצב הזה כמו לסרט נע. זו העבודה שלהם, זה מה שהם יודעים לעשות. מתנהגים במקצועיות. מה שכן, רואים את ההבדל בין מי שנמצא שם כל הזמן ובין אורח. פתאום הם מנתחים נמר – ברור שירצו תמונה, זה אנושי".
אשאל שאלה פרובוקטיבית. יש במדינה תחומים שמשוועים לאמצעים ושקשורים לבני אדם, ראוי בכלל להשקיע משאבים גדולים כל כך בבית חולים לחיות?
"קודם כול, כאמור, אנחנו גורמים לזה. מנתקים אוכלוסיות שלמות ממקורות האוכל והמחיה שלהן, מזהמים עם מפעלים וגורמים לנזק אדיר לטבע. אנחנו צריכים להחזיר קצת לחיות. נכון שיש הרבה צרות אחרות, אבל אי אפשר לטפל רק בהן. התשובה השנייה לשאלה הזו היא כעיתונאי: בהחלט התעסקתי גם בנושאים אחרים. וגם את הסיפור הזה ראוי וצריך לספר".
הספארי עצמו מופיע בסרט במשך שניות ספורות, פה ושם. ההתמקדות במאחורי הקלעים שלו נראית ממש כמו בחירה שאתה כופה על הצופה. כאילו הספארי כמעט לא קיים.
"ללא ספק רציתי גם להעלות את השאלה – 'גני חיות, טוב או רע'. אני לא יודע לומר. אבל שמנו את זה לפניך כדי שתחשוב על זה. זה אחד מתפקידיו של הסרט".
מה הרופאים חושבים על זה?
"זה קצת מלכוד 22 מבחינתם, כי אם לא היה ספארי בית החולים לא היה קיים. אבל יש כאן שאלה עמוקה יותר. אם הקרנפים נמצאים בסכנת הכחדה והספארי שומר עליהם; אם המקום היחיד שבו הילדים שלך יכולים לראות חיות הוא שם; אם גרעיני הרבייה של חיות שחוזרות לטבע נמצאים שם – מה אפשר לעשות? הסתובבתי בספארי שלוש שנים, לא ראיתי מישהו שמתנהג בפחות מאהבה מוחלטת לחיות. לפעמים לא נעים לראות את זה? אני מסכים".
אם יש כותרת לסרט, מהי?
"הגדיר את זה יפה המוזיקאי שיצר את המוזיקה לסרט, אופיר לייבוביץ. כשהוא ראה את הסרט בפעם הראשונה בחדר העריכה ושאלנו אותו מה דעתו, הוא שתק רגע וענה: 'זה סרט על אהבה'. הוא צודק. אהבה של בני אדם לחיות, ויותר מזה אהבה של בני אדם לבני אדם. אי אפשר להיות אדישים לרגש ולמאמצים הבלתי נלאים של האנשים שם לעשות טוב".
