כמה ימים לאחר שבעה באוקטובר התקיימה ב״וושינגטון סקוור פארק״ הפגנת תמיכה בישראל. הכיכר המפורסמת בניו־יורק נחשבת לסמל של אקטיביזם ואירחה בעבר כמה מהנאומים המפורסמים ביותר בהיסטוריה האמריקנית במאבקים על עבדות, זכויות נשים ואיגודי עובדים. אל הרשימה המפוארת אפשר להוסיף כעת גם את נאומה מעורר ההשראה של ד״ר מיכל ביטון, מהדוברות הבולטות במנהיגות הרוחנית הצעירה של יהודי ארה״ב. הקול המוסרי הצלול והגאווה היהודית שעלו מזעקת ליבה הפכו את הנאום לוויראלי והוא זכה למיליוני צפיות ברשתות החברתיות.
בריאיון טלפוני היא משתפת אותנו בהפתעתה מההד שנוצר: ״כתבתי את הנאום ברגע האחרון ולא ציפיתי שכל כך הרבה אנשים יתחברו אליו, לא הייתי מודעת עד כמה זקוקים לקול הזה. קיבלתי אלפי פניות מכל העולם – אוסטרליה, אורוגוואי, גרמניה, אנגליה. רק לפני כמה שעות קיבלתי הודעה ממישהי שעומדת להיפגש עם הנהלת האוניברסיטה שלה בקשר לאנטישמיות בקמפוס, והיא כתבה לי שהיא צפתה בו שוב כדי לקבל חיזוק והשראה״.
קיבלת גם לא מעט תגובות מישראל.
״זה הכי נגע בי – עמו אנוכי בצרה. חשוב לי שהאנשים בארץ ידעו כמה תמיכה ואהבה יש להם פה, אנחנו מרגישים מאוד חזק את זה שאנחנו עם אחד. אני לא בטוחה שאתם מודעים עד כמה יהודי התפוצות איתכם ברגע הנורא הזה. התחלתי לחשוב על הביקור הבא שלי בארץ ופתאום נלחצתי – האם העם בישראל ידע עד כמה אני אוהבת אותו, כמה אני מזדהה איתו בנקודת השבר הגדולה הזו? התחלתי לחשוש שייווצר בינינו קרע לא מכוון. פשוט כי כשמישהו עובר כזו טראומה הוא לפעמים מרגיש שזר לא יבין אותו, שנוצר חיץ בינו לבין מי שלא עבר את זה איתו. זה נכון שגם פה יש לנו קשיים אבל בעלי לא במילואים, הילדים שלי לא בצבא, אין לי ממ״ד ואני לא צריכה לרוץ עם הילדים שלי בזמן האזעקות.
״האם העם בישראל ידע עד כמה אני מזדהה איתו בנקודת השבר הגדולה הזו? התחלתי לחשוש שייוצר בינינו קרע לא מכוון. פשוט כי כשמישהו עובר כזו טראומה הוא לפעמים מרגיש שזר לא יבין"
״אנחנו מבינים היטב שהסיבה היחידה שנוכל להגיע לישראל היא העובדה שאתם שם עכשיו כרגע, נלחמים בשביל כולנו. במשך שנים לקחנו את מדינת היהודים כמובנת מאליה ועכשיו אנחנו מעריכים את האופן שאתם מחזיקים אותה גם בשביל יהודי העולם״.
ביטון מייצגת קול ייחודי בנוף היהודי־אמריקני – מנהיגה רוחנית, מסורתית וספרדייה – היא ובעלה ממוצא סורי, מצרי ועיראקי. היא גדלה בבית רבני וזוקפת הרבה מהמנהיגות היהודית שלה לאופן שבו חונכה על ידי הוריה. משפחתה היגרה לארה״ב מדרום אמריקה כשהייתה בת שמונה, לאחר עצירה של שנתיים בישראל, כך שהיא גם דוברת עברית שוטפת. על אף שהיא נוהגת על פי ההלכה האורתודוקסית, היא לא משתבללת בקהילה סגורה אלא פונה החוצה ומבקשת לכלול ולצרף כל מי שמעוניין להשתייך אליה. היא עומדת בראש קהילה צעירה שרק הולכת וגדלה, בשנים שבהן קהילות יהודיות בכל רחבי ארה״ב מתמודדות עם אתגר נטישה המוני.
בקיץ האחרון התארחתי לתפילת שבת ב־Downtown Minyan שייסדה לפני שש שנים באזור הקמפוס של אוניברסיטת NYU. הקהל הורכב ברובו מצעירים וצעירות, כמעט כולם רווקים, סטודנטים בעבר ובהווה. הופתעתי למצוא שם ערבוב של חבר׳ה מכל הזרמים – אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים וגם כאלו שלא משויכים לאף זרם קלאסי. שוחחתי עם רבים מהם והם שיתפו עד כמה הם לא מחוברים לקהילות־האם המזדקנות שלהם. כשניסיתי להבין האם העובדה שהמניין אורתודקסי וכולל מחיצה (גם אם מאווררת) לא מרתיעה אותם, הם השיבו כי אחת הסיבות לפופולריות של המניין (מלבד היותו מוקד לשידוכים מהסוג שאפשר להביא הביתה לסבתא) היא תחושת חוסר השיפוטיות ושרק בו הם מוצאים יהדות רלוונטית בלי להיות מוצפים במסרים הפרוגרסיביים שהשתלטו על סדר היום במוסדות האם שלהם.
״המניין שלנו הוא מניין עצמאי שלא משתייך לזרמים המוכרים. הוא צמח מלמטה, מתוך צורך שזיהינו. צעירים בגילי עשרים ושלושים מגיעים אלינו מכל אזור מנהטן תחתית. אנחנו מנסים לתת בית יהודי חם, מסורתי ופתוח לאנשים שמבקשים למצוא שליחות ומשמעות, בלי לפחד להדגיש את הברית שלנו עם ישראל״.
כיצד זה בא לידי ביטוי?
״כל הרעיון מבוסס על כך שאתה לא רק צופה, מתבונן פסיבי מן הצד, אלא חייב להיות על המגרש, להשתתף. העם היהודי זקוק לך, הברית בינינו זקוקה לך. זו נקודת מבט שמשנה את כל הגישה. במשך שנים הדעה הרווחת הייתה שהדרך היחידה לחבר את הצעירים המנותקים לישראל היא טיולי תגלית. המפגש שלהם עם חיילים לא מתקיים מנקודת מבט ערכית של ׳בואו תראו את הצעירים הישראלים שמוכנים להקריב את חייהם בשביל מדינת ישראל׳, אלא – הנה חיילים חסונים, בואו דברו איתם בעברית ותפלרטטו קצת׳. באנגלית קוראים למיזם הזה ׳birth right׳, כלומר זכות מולדת. ההנחה היא שצריך לעטוף אותם בצמר גפן ובשיח מתפנק, זו טעות בעיניי. אני אוהבת ומעריכה את תגלית אבל אנחנו צריכים לדבר לא רק על זכויות אלא גם על חובות. אני מקווה לטפח דור חדש שירגיש סולידריות, אחריות וערבות הדדית. זה לא יהיה קל להוביל משהו כזה באמריקה אבל אני לא חושבת שיש לנו אופציה אחרת״.
איך אותם צעירים חוו את אירועי שמחת תורה?
״בשבועות הראשונים הרגשתי שאני מנהלת מעין ׳שבעה המונית׳ עבור הקהילה שלי. זה כאב לכולנו, לא היה אחד שלא הרגיש את הכאב עמוק בפנים. מבחינתנו זו לא טרגדיה שקרתה למישהו אחר אלא לנו ממש. זה העם שלנו. המון אנשים שלא הכירו אחד את השני לפני כן, פשוט הגיעו לבכות ולהתפלל. בשנים האחרונות המחשבה הייתה שלדור הצעיר אין יותר תחושת קולקטיב, שהם אינדיבידואלים ולא מחוברים לזהות היהודית. הרבה הנחות התנפצו בשבועות האחרונים וראינו כמה שזה לא נכון״.
וכשהם נושאים אלייך עיניים מה את אומרת להם?
״אני מעודדת אותם ללכת להפגנות, לנסות לעזור במה שאפשר – בין שזו תרומה כספית או מלחמה על דעת הקהל. באופן אישי אני תמיד מחוברת למה שקורה בישראל, יש לי הרבה משפחה בארץ, ובכלל רואה את העם היהודי כמשפחה המורחבת שלי. אבל לא הייתי מודעת שעבור הקהילה שלי וכל הקהילות בארה״ב זהו רגע עמוק של חיבור ואיחוד, כזה שלא ראינו כבר עשרות שנים״.
שלא לדבר על כך שגם אצלכם לא פשוט מאז.
״כשרואים את האנטישמיות מזנקת באופן כל כך מהיר וחד כמו שראינו, זה ברור שהיא לא נובעת ממדיניות כזו או אחרת, אלא קשורה לשנאה ישנה שעדיין יוקדת. יש פה רעידת אדמה, כל כך הרבה צעירים יהודים שהרגישו בבית בארה״ב לא יכולים להאמין שחברים לכיתה שלהם, מרצים או חברי הנהלה תומכים בחמאס. זה שוק גדול שמשפיע על הזהות העצמית שלהם. הם ידעו שחבריהם הם פרו־פלסטין, אבל לא האמינו שיתמכו במעשי טרור, שיקרעו פוסטרים של ילדים חטופים ויקראו לאינתיפאדה. הם מרגישים שהאדמה נשמטת מתחת לרגליהם. שוחחתי עם מישהי מלונדון וניסיתי לתמוך בה כי המצב שם גם קשה, היא ענתה לי – ׳אנחנו רגילים לזה. אצלכם השבר כל כך גדול כי אתם לא מבינים מה קורה מסביבכם פתאום׳״.
מה את שומעת מהסטודנטים?
״המצב לא פשוט, במיוחד באוניברסיטאות העילית, הם מרגישים מבודדים ותחת מצור. אני מעודדת אותם להילחם בחזרה וגם מסבירה כמה חשוב להיות חלק מקהילה יהודית, זה לא מותרות כרגע. בישראל כולם תומכים זה בזה, אתה יוצא לרחוב וכולם ביחד באותו סיפור אבל פה, אם אתה לא מחובר לקהילה אתה מרגיש לבד. אני חושבת שאנחנו רואים התעוררות והתפכחות גדולה״.
יש כאלו שזה גורם להם להתרחק עוד יותר?
״ברור שיש כאלו שזה מרחיק אותם מהיהדות והם מעדיפים כרגע למסמס את הזהות הזו שלהם, אבל אנחנו חשופים לתהליך ההפוך. בתי חב״ד והלל שבקמפוסים מדווחים שמעולם לא הגיעו כל כך הרבה סטודנטים לפעילויות שלהם. גם אצלנו כמובן״.
זה דורש היערכות שונה?
״זה בהחלט אתגר ויש גם פרדוקס. מצד אחד מעולם לא נדרשתי להשקיע כל כך הרבה באבטחה, מצד שני אני צריכה להתמודד עם כמות נרשמים חדשים עצומה בבת אחת. להבין מי זה כל אחד שרוצה להגיע ולאשר אותו. יש הרבה צעירים יהודים שלראשונה בחייהם מתעניינים בזהות שלהם ורוצים להגיע אל בית הכנסת שלנו. אנשים חילונים שמבקשים עזרה בקביעת מזוזה בבית או בהנחת תפילין. כראשי קהילות יש לנו אחריות גדולה. המשבר הזה יעצב מחדש את יהדות אמריקה״.
איך את רואה את העתיד שלה?
״מוקדם לדעת. אני חושבת שהולך להיות יישור קו מחודש, הרבה אנשים יתנתקו מאוניברסיטאות פרוגרסיביות. יש אומנם תחושה לא מוכרת של שבריריות אבל באותה נשימה גם של רצון להשיב מלחמה. אלו רגשות שלא הכרנו ולא הזדקקנו להם במשך תקופה ארוכה מאוד״.
מה זה אומר להילחם בחזרה?
״לתבוע אוניברסיטאות שמפירות את הנהלים שהן עצמן קבעו, להיות יותר מעורבים פוליטית, להיות פעילים במלחמת הדעות. אפילו בשינוי המודעות שלנו ובכך שנפסיק לפטור את התנועות הללו כלא מזיקות, אנשים לא הבינו שצידוד בפלסטינים יוביל להצדקת טרור. מוסדות אקדמיים שמנרמלים לגיטימציה לטרור זה דבר חסר תקדים כאן, וחלק מהמלחמה הוא שמירה על ערכי המערב – חירות וקידוש החיים״.
את מבינה כיצד אדם שרואה את עצמו כמוסרי יכול לקרוע שלטים של תינוקות חטופים?
״אחת הבעיות העיקריות היא שטיקטוק, ספק החדשות המרכזי של הצעירים, נשלט בידי ממשלת סין שמראה את תמיכתה בחמאס באמצעות האלגוריתם שמקדם הפצת פייק ניוז, כמו למשל שנושא החטופים הוא תעמולה שקרית של ישראל. אנשים מאמינים לזה, עד כמה שזה נשמע מזעזע״.
על אף המצוקה הגדולה בקמפוסים, סקר שהתפרסם בשבוע שעבר עלה לכותרות כשהראה שלמרות אירועי השבועות האחרונים, התמיכה בישראל בקרב אזרחי ארה״ב גבוהה מתמיד, גם בקרב הדור הצעיר, והוכיח כי ההפגנות האלימות וסרטוני השנאה ברשתות לא מייצגים את האמריקני הממוצע.
את מרבה לדבר בשבח השותפות עם האומה האמריקנית, על כך שיהודי העולם לא נמצאים לבד ברגע קשה זה, שהעיר ניו־יורק בפרט וארצות הברית בכללותה לא יסבלו התנהגות נפשעת כזו.
״נכון, כי הטרוריסטים נלחמים נגד הערכים האמריקניים של חירות והגינות בסיסית, וכל אדם בעל מצפון, בכל העולם, לא יכול לסבול את זה. אני תלמידה של הרב יונתן זקס ומנסה לתווך את הקול שלו, אני כל הזמן חושבת מה הוא היה אומר עכשיו. הוא היה מבקש מאיתנו שלא נפסיק ליצור קשרים גם עם אנשים מחוץ לקהילה היהודית. הרב זקס תמיד דיבר נגד ייאוש וניסה לחזק אנשים לנוכח ההיסטוריה של העם היהודי, וזה נותן לי תקווה לזכור ולהזכיר את הקול שלו, שכל כך חסר פה, כמה שיותר״.
יש סביבך קולות של רצון לעלייה?
״כן, אבל כרגע זה יותר ביטוי של פחד, אף אחד עוד לא ממש רכש בית. ברור שכאמא יהודייה אני תמיד דואגת שהדרכונים של הילדים שלי יהיו בתוקף, אבל אני לא צופה עלייה המונית. אולי דברים ישתנו בעתיד. מה שכן, הרבה אנשים מרגישים אשמה על כך שהם לא שם כרגע. כשמשהו כל כך נורא קורה למשפחה שלך, אתה צריך להיות איתם. אני חושבת שמאוד חשוב לנסוע לארץ, כדי לא לסבול מ־compassion fatigue (תשישות חמלה, א״א) ולהתרגל למציאות הזו. אין ספק שמי שיבקר עכשיו בישראל זה יעצב אותו לנצח. אבל באותה נשימה אני אומרת להם שאפשר לתרום הרבה גם מכאן, במקום לשקוע במחשבות שליליות. התנדבות בחקלאות היא לא בהכרח התרומה הכי גדולה שאפשר לתת. המאבק שאנחנו עדים לו כרגע אינו מכוון רק נגד ישראל, אלא גם נגד ערכים אמריקניים, וכאזרחי המדינה הזו עלינו להילחם בחזרה למען נשמת אפה של ארה״ב ושל העולם כולו״.
ביטון השתתפה לאחרונה בכנס של ארגון ״Z3״ שנערך בסן־פרנסיסקו, שם נאמה על החובה לכתיבת אתוס ציוני אמריקני חדש. ״הציונות שלנו חייבת לעמוד על שתי עקרונות. הראשון הוא שהעולם לא השתנה. חשבנו שמלחמת הקיום שלנו כעם הסתיימה אבל ההיסטוריה היהודית תמיד חוזרת, ולכן העיקרון השני הוא שאנחנו חייבים להשתנות. זו הייתה הגדולה של הרצל, שזיהה את שתי הנקודות האלו. אנחנו לא נישאר חסרי ישע כמו בפוגרומים ברוסיה אלא נלמד מהאתוס הציוני ונילחם בחזרה. אנחנו אומנם מיעוט בעולם אבל לא חסרי אונים ויש לנו גם ידידים רבים, עלינו להכיר בהם. כשהתנועה הציונית החלה היא הייתה קטנטנה וכמעט ללא כוח, אז בטח שלנו אסור להתייאש״.
ביטון היא חוקרת של יהודי המזרח וספרד, קיבלה את הדוקטורט שלה מאוניברסיטת NYU, בוגרת קרן וקסנר ועמיתת מחקר בארבעה גופים ומכונים נוספים. היא משתייכת לגל האינטלקטואלים, ובהם ההיסטוריון הבריטי סיימון סבאג מונטיפיורי ופרופ׳ יובל נח הררי, שמנסים להעלות את המודעות למיליון יהודי ערב שנעקרו וגורשו מבתיהם בתגובה להקמת מדינת ישראל. עובדות מעין אלו מודחקות לגמרי מהדיון על ישראל בשיח הפרוגרסיבי הבינארי השולט, זה שבו אדם לבן הוא פריווילג, כובש וטועה באופן אוטומטי.
״חלק מהבעיה הוא שאין מספיק קולות באנגלית שמסבירים כמה הנרטיבים לא מבוססים על עובדות ואמת, למשל שמחצית מיהודי ישראל הם ילידי האזור. אם כי אני חייבת להסתייג גם מההנחה שאם מישהו לבן אז הוא בהכרח כובש״.
את מרבה לעסוק ביהודים אמריקנים שאינם לבנים – Jews of color and nonwhite Jews. כיצד הם חווים את האירועים האחרונים?
״אני חושבת שכל מי שמרגיש חלק מהעם היהודי הרגיש את שבעה באוקטובר כפעולה נגד העם שלו. למשל חברתי הרבָּה אנג׳לה בוכדל, אחת הדמויות הבולטות ביהדות הליברלית, אסיאתית־אמריקנית שעומדת בראש קהילה רפורמית מהגדולות והעשירות במנהטן. כמנהיגה פרוגרסיבית היא מובילה ללא פחד קו מוסרי ברור. כמוה, גם הרב אייזיאה רוטשטיין שהוא דו־גזעי, צאצא לעבדות, רב מלומד ופעיל בפדרציה של צפון אמריקה. כל מי שמחובר להיותו יהודי מרגיש את עוצמת הטרגדיה שהתרחשה״.
״שוחחתי עם מישהי מלונדון וניסיתי לתמוך בה כי המצב שם גם קשה, אז היא ענתה לי – ׳אנחנו רגילים לזה. אצלכם השבר כל כך גדול כי אתם לא מבינים מה קורה מסביבכם פתאום׳״
מה עם הישראלים שחיים באמריקה?
״בשנים האחרונות ראינו שהם התחילו יותר ויותר להתגבש בקהילות בזכות ארגונים כמו ה־IAC. בכנס של Z3 ראיתי כמה הן מאוחדות, וזה חשוב מאוד עכשיו. בכנס הייתה קשת של דעות פוליטיות, גיוון שאצלנו קצת חסר. השמאל האמריקני זקוק לקולות נוספים כמו בשמאל הישראלי – שיכול להיות ביקורתי כלפי המדיניות בישראל אבל לעולם לא יחלום להיות בעד חמאס״.
ביטון נאמה גם בעצרת שנערכה בשבוע שעבר בוושינגטון, שהייתה מפגן כוח ותמיכה מרשימים והכינוס הגדול ביותר של יהדות ארה״ב מאז ומעולם עם קרוב ל־300 אלף משתתפים. ״הרגשתי כל כך הרבה אחריות. מאז שבעה באוקטובר אני מתהלכת בעולם שבורת לב ומנסה לעשות כל מה שאני יכולה למען עם ישראל וידעתי כמה שהעצרת הזו משמעותית וחשובה. התרגשתי מאוד והייתי מתוחה לפני שעליתי לבמה אבל מה שהעניק לי כוח הייתה המחשבה על חיילי צה״ל שנכנסים אל תוך קיני חמאס בכזה אומץ. זו הדרך שלי לכבד את הגבורה שלהם, בכך שלא אתן לפחד לגבור עליי״.
איך הרגשת בעצרת?
״היא הייתה מדהימה ועוצמתית. מצד אחד היו בה מוזיקה ושמחה ומצד שני כל כך הרבה עצב, בכי והזדהות עם משפחות החטופים והנופלים. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה יהודים לצד אמריקנים ממקומות שונים ביחד. זה היה רגע מדהים של התעלות ואחדות. ראיתי המוני צעירים שביומיום חווים בידוד, השפלה ואפילו מותקפים רק בשל היותם יהודים או תומכי ישראל. והנה כאן – הם עמדו, שרו, רקדו והרגישו כל כך הרבה גאווה. איזו זכות זו להיות חלק מהעם היפהפה שלנו״.
