גן ילדים, גבר עם מדים, רגליים קטנות רצות וידיים חזקות מחבקות. אי אפשר לפתוח אינסטגרם, פייסבוק או טיקטוק בלי להיתקל בסרטון כזה שברקע מתנגן לו השיר ״גם בשעות החשוכות של הלילה״. מאחורי כל רגע מרגש כזה עומד אב שהשאיר את ילדיו ויצא הרחק אל החזית. כל זמן האיכות, כל הוויכוחים הקטנים, החיוכים, הצעדים הראשונים, ההשכבות והחביתות נגנזו, ועכשיו ההורות הפעילה מצטמצמת לכמה שעות שבועיות ולשיחות וידאו מקוטעות. המלחמה מעלה אינסוף שאלות אצל ההורים שעלו על מדים, כמו הצורך לתווך את המציאות הקשה ואת היעדרותו של אבא מהבית, ההתמודדות בשלט רחוק עם רגרסיות התנהגותיות ופחדים של הילדים, התחושה המעורבת כשמבינים שהתינוק גדל טוב גם כשהאב לא בסביבה והתהייה איך לחבר בין זמן איכות עם הילדים ללוויות, שבעות ושבר האובדן. כל זה, נדחס יחד לקפסולות מרגשות של סרטונים בני כמה שניות.
יוחאי רוט (26), צוחק כשאני מזכירה את הסרטונים. ״כשאני יוצא אני משתדל להיות איתם כמה שיותר, לקחת אותם לגינה ולהוציא אותם מהגן כשאני במדים, להרים להם. אני משתדל להיות נוכח אם כי זה לא קל, העייפות קשה והצורך לנוח או סתם להתבטל משתלטים״.
יוחאי רוט: "ב־24 השעות שיש לי בבית, הילדים גם ישנים ונמצאים בגן. ואני צריך לזקק את כל האנרגיה והזמן שנעדרתי, לתוך כמה שעות. הם מקבלים את המצב כעובדה מוגמרת אבל הסיטואציה משפיעה עליהם״
כשהוא לא משרת בגדוד איסוף בחטיבת הבקעה הוא לומד ניתוח נתונים וגר עם נועה ברבבה, יחד עם שלושת ילדיהם, עמיחי (5), שירה (4) ונעמי (חודשיים וחצי). ״אני יותר זמן לא על ידה משהייתי לידה. זו מציאות שטרפה את ההורות שלי לגמרי, וגם הניסיון לדבר איתם בשיחות וידאו לא תמיד מסתדר בגלל המשימות, היום והלילה מתערבבים לנו. גם מהצד שלהם, אשתי לבד עם שלושה ילדים בבית אז אין לה תמיד פניוּת להחזיק את הטלפון, כי פתאום הם לא במצב רוח או שבדיוק צריך לעשות משהו אחר, זה קשה. אני מצליח להתעדכן מאשתי, ומקבל הרבה תמונות שזה נחמד, אבל הם חסרים לי מאוד ואני מתגעגע. ביומיום אני מאוד מעורב, מוציא אותם לגן, ארוחות ערב, סיפורים, שמע ישראל, ופתאום אשתי צריכה לעשות את זה לבד. זה מורכב וקשה והייתי שמח להיות שם״.
מה הם יודעים?
״לא הרבה. הם יודעים שאבא הלך להגן על עם ישראל, אבל הם לא יודעים למה ומה קרה, השגרה שלהם נשברה מספיק גם ככה. בחרנו לא לערב אותם אפילו שהגדול כבר חוזר עם סיפורים מהגן, ועם מושגים שלא דיברנו עליהם איתו בבית אבל זה בסדר מבחינתנו״.
איך הם מתמודדים עם ההיעדרות שלך? להגן על המדינה זו סיבה מאוד ערטילאית בשביל ילד.
״קשה להם מאוד. השיחות נפתחות ב׳אבא אני מתגעגע׳ וב׳מתי אתה חוזר׳, זה מראה כמה זה מעסיק אותם״.
מה זה עשה לקשר שלך איתם?
״המלחמה גרמה לי לקבל פרופורציות בכל מה שיש או אין. כשיש התמודדות עם ילד זה מתגמד לעומת אנשים שאיבדו את הילדים, אז גם אם יש קושי כלשהו אני נושך שפתיים ואומר תודה שהם כאן. ב־24 השעות שיש לי בבית, שבהן הילדים גם ישנים ונמצאים בגן, אני צריך לזקק את כל האנרגיה והזמן שנעדרתי לתוך כמה שעות. הם מקבלים את המצב כעובדה מוגמרת אבל הסיטואציה משפיעה עליהם, התנהגויות שלא היו קודם או דברים שפתאום קשים להם יותר. ואשתי צריכה להכיל הכול, אני לא יודע אם אני הייתי עומד בזה במקומה. היא עושה את זה בחן מופלא ואני מעריץ אותה.
״נעמי התינוקת, למשל, גדלה ולא בין הידיים שלי. כשהיא נולדה היה לי חיבור מיוחד איתה, אשתי צוחקת שאני מבקש רק תמונות שלה ושוכח שיש עוד שני ילדים. אין לי מילים להסביר את זה אבל חסרים לי החיבוק והחיוך שלה. ממלא את הלב לראות אותה מחייכת, וכמעט חודשיים לא לראות אותה זה קשוח. אני יותר זמן במילואים ממה שהייתי איתה בבית. הילדים הגדולים יודעים מי אני, אנחנו מכירים מצוין, אבל היא לא חווה אותי כאבא. הנחמה היא שזה גיל שלא ממש מבינים ואני לא יודע כמה זה ישפיע עליה. בסוף טוב לה, יש לה אמא דואגת ואני רגוע כי בבית יש עמוד איתן ששם כדי לחבק ולאהוב גם כשקשה, ואני יכול להיות פנוי למשימות כאן״.
מה תרצה שהם יזכרו מהתקופה הזאת?
״שאבא היה חלק, שקפץ מיד עם כולם והגיע לתת כתף היכן שצריך, לא משנה מה המשימה. שיזכרו שעשינו את זה כדי לשמור על הבית וכדי שהם יוכלו לחיות בשלום, בלי פחד ולהיות גאים במי שהם בלי צורך להצטדק. שאבא הצטרף לעם ישראל כמו שעשינו לאורך הדורות, כמו המכבים שהצטרפו לקריאה של מתתיהו וניצחו את היוונים. מטורף לחשוב שאנחנו באותה סיטואציה, רק יותר חזקים וטכנולוגיים. וכמו סבא רבא שלי שהיה מציידי הנאצים אחרי שהשתחרר מאושוויץ, עכשיו תורי״.
מתחילת המלחמה טל גרודר (36) בסטטוס מתגעגע. הוא ויובל אשתו גרים בתל־אביב, עם ים, בן שנתיים ושלושה חודשים. גרודר בדיוק חזר לצבא אחרי יציאה והגעגוע רק התחזק. ״זה היה קשה, אני רק חושב על מה שהיה וזה מציף אותי. הייתה לים קפיצת גדילה מטורפת, הוא נראה, מדבר ומתנהג אחרת ואני לא שם. זה כמו להיות אורח לרגע בחיים שלך, אתה צריך להזכיר לילד שאתה פה רק לרגע. הייתי בשלושה אפטרים, וזו הייתה הפעם הראשונה שלקחתי אותו לגן, נשארתי איתו שעה־שעתיים בגן והיה קשה. פעם הייתי זה שמוציא אותו לגן, ופתאום זה זמני ושום דבר לא נראה אותו דבר, הילד מתנהג אחרת ואתה לא שם. זה מבאס גם שאי אפשר לעזור וגם שדברים מתקדמים כשאני לא נמצא. זה גם מעלה מחשבות שהייתי מעדיף להדחיק. למשל, כשאומרים לי שהוא מתנהג כמוני אפילו שאני לא נמצא שם. כשהייתי לידו כל הזמן חשבתי שהוא לומד ממני אבל עכשיו יש לו התנהגויות חדשות שזהות לאלו שלי כשהייתי בגילו. מוזר לראות את זה, ובמקום שזה יהדהד את זה שיש לנו קשר בלתי תלוי, עולות התחושות שהוא גדל ממש יפה גם בלעדיי״.
טל גרודר: ״בבוקר של האפטר, ביקשתי מאשתי שהיא תיקח אותו לגן, כדי לעזור לי עם הקושי שבפרידה. הרגשתי כמו כשאני משאיר אותו בגן והוא בוכה, אבל הפוך"
איך אתה מתמודד?
״לא עזבתי אותו לרגע. ביטלתי הכול והייתי רק איתו ועם אשתי. אפילו לקחתי אותו איתי לסופר. לראשונה הייתה לי שבירה אישית, בתוך רגע של אושר פתאום הרגשות מציפים כי ידעתי שאני תכף צריך ללכת. ידעתי שאני אצטרך לעזוב את כל מה שהם החיים שלי, ידעתי שזה רגעי, שיש שעון חול על הרגע הזה. הגעתי הביתה, והשעון רץ אז דחיתי את שעת השינה של הילד, דברים כאלה, לגנוב עוד טיפה. ביום האחרון ביקשתי מאשתי שתיקח אותו לגן, כדי לעצור את הקושי שבפרידה. הרגשתי כמו כשאני משאיר אותו בגן והוא בוכה, אבל פתאום התפקידים התהפכו. הרגע שסוגרים את הדלת הוא הכי קשה. אני תמיד שואל את החברים כאן מה קורה כשהדלת נסגרת, ואצל כולם זה הרגע הכי קשה״.
מה יש ברגע הזה?
״זה רגע אבסולוטי, שעון החול נגמר. אני לא יודע מתי הפעם הבאה שאראה אותו והוא לא יודע את זה. אם זה שבועיים, שלושה, אולי אף פעם, שלא נדע. אלה המחשבות ואלה מחשבות קשות״.
מה עוזר לך?
״החבר׳ה כאן. אני אבא מעורב ממש ויש עוד הרבה הורים כאלה במילואים. אנחנו מדברים המון, ואני שומע איך הם לוקחים את זה, איך אפשר לעזור יותר למי שנשאר בבית ואיך מכילים, כשאחד הדברים הקשים זה שאי אפשר לממש את ההחלטה. אם בשגרה כשיש קושי כלשהו מתמודדים יחד, עכשיו אני עוזר לה לחשוב אבל ההוצאה לפועל כבר לא בידיים שלי. מי שהיה רגיל ליישם החלטות הוא חסר אונים עכשיו וצריך להפנים שלפעמים זה לא יֵצא בדיוק כמו שתכנן. אולי העניין הוא בכלל לחזק את האישה ולשחרר על מה וכמה משפיעים. זה מורכב ודורש הרבה סבלנות, זה משהו שכולם פה מגלים. כל הזמן שומעים כאן בשיחות ׳כן, אבל אין מה להתעצבן או לכעוס׳. אנחנו כל הזמן מרגיעים אחד את השני״.
כשאתה בתפקיד, אתה חושב על זה?
״האמת שלא, אני אחראי על הרבה חיילים אז אני לא מתפנה לזה. לא כי אני גיבור, פשוט העשייה גורמת לי להיות חד. אני צריך להיות קשוב להרבה אנשים ולטפל בהרבה בעיות והעשייה לא מאפשרת להפנות מחשבות לשם. אשתי שולחת תמונות וסרטונים וזה לא לוקח אותי למקום לא טוב, דווקא כיף לראות. זה בעיקר בבית שקשה״.
איזו הורות כן יכולה לבוא לידי ביטוי בזמן הזה?
״אני סוחב כל כך הרבה ציוד על הגב, שאני אומר לאשתי ׳למה אני לא יכול לשים את ים בווסט שלי?׳. כמו שאני שומר על עצמי אני אשמור עליו, הוא ילך איתי לכל מקום. הצבא הוא אבסולוטי, זה כמו שמן ומים, הבית והצבא לא מתערבבים, אי אפשר לצאת הביתה ולהיות מה שהיית, ואי אפשר להיות בצבא ולחשוב שאתה האבא שרק הולך שנייה לאנשהו. זו לא אותה הרגשה, זה משהו אחר, אף פעם לא הרגשתי ככה.
״התחושה היא שכשאני מגיע הביתה אני אורח בתפקיד שלי, אני לא מרגיש אותו אבא שהייתי לפני כן. להיות אבא בצבא זה קצת להיות הדוד מאמריקה שאומר ׳וואי, איך גדלת׳ ולפספס את הדבר האמיתי. הגדילה שלו מהירה, אני לא מבין איך יש הורים שיכולים להיפרד לכל כך הרבה זמן מילד. זה מטורף כמה אפשר לפספס, יש פה חיים שלמים, רגעים שלמים. יש לו ילדות והיא ממשיכה, ואני בעיקר חושש שיישאר לו פחד מהסיטואציה או מזה שאבא לא איתו, שרק לא יצבור פחדים וטראומות, שפשוט לא יזכור את התקופה הזו. בטוח יישארו כאלה אבל נתמודד איתם בהמשך. מה שנצטרך לתקן בהמשך, נתקן, העיקר שיהיה מה לתקן, זה הכי חשוב״.
גם יוסי מטלון (31), היה מעדיף שילדיו, אורי (9), אילה (4), עֹז (3) ועידו (חודשיים), פשוט לא יזכרו את התקופה הזו. ״שלא יזכרו כלום, תקופה מזעזעת. שישכחו מזה. אולי שיזכרו שהיה קושי והצלחנו לקום ממנו והנה אנחנו עולים לדבר הבא. שנזכור לדאוג להיות מאוחדים גם בשגרה, לא צריך מלחמות בשביל זה״.
בשגרה, יוסי הוא רואה חשבון ומרצה במכינות, ובמילואים הוא מ״כ בגדוד 7059 בגבול הצפון. בקרני־שומרון אשתו רחלי (31), שכרגע נמצאת בחופשת לידה, מחזיקה את הבית לבד. ״בדרך כלל אני אבא ב־300 אחוז משרה. אשתי היא אשת קריירה ואני נמצא לא מעט בבית וגם ביישוב, אני מעביר תפילת ילדים והצגות לילדים של היישוב. אני אבא פעיל שפתאום לא נמצא בכל מיני אירועים מיוחדים. לבן הגדול שלי היה יומולדת ואני זה שתמיד מפעיל את המסיבה והפעם לא הייתי.
״לכל הילדים קשה, הם מבינים מה קורה. הבן השלישי קשור אליי במיוחד וחווה את זה קשה, הוא קם בלילות בצעקות ׳אבא, אבא׳, ולוקח הרבה זמן להרגיע אותו. את הבן החדש שלי, עידו, אני כמעט לא מכיר. מאז שנסעתי למילואים ראיתי אותו שלוש פעמים״.
יוסי מטלון: ״אורי כמעט לא דיבר במשך שבועיים, עכשיו הוא כבר נפתח. לפני שחזרתי הביתה בפעם השנייה הוא ראה שאשתי מחליפה מצעים ואמר לה שאולי לא תחליף, כדי שאם אני לא אחזור שיהיה זיכרון מאבא״
מה הילדים יודעים?
״הם יודעים הכול, אני לא דוגל בהתלחששות. אחרי שהתחתנו גרנו בשדרות והייתה איזו שבת עם הרבה אזעקות, זה השאיר קצת טראומה אצל אורי, הבן הגדול שלנו. הם מפוחדים מהמצב ואפילו שלא הייתה אצלנו אזעקה הם כולם ישנים יחד בממ״ד. אורי כמעט לא דיבר במשך שבועיים, עכשיו הוא כבר נפתח. לפני שחזרתי הביתה בפעם השנייה הוא ראה שאשתי מחליפה מצעים ואמר לה שאולי לא שתחליף, כדי שאם אני לא אחזור שיהיה זיכרון מאבא״.
איך הגבת לזה?
״אני מדבר איתו הרבה. הסברתי לו שזה מה שצריך לעשות ושיש לנו זכות להילחם על הארץ ולהגן על עצמנו ולא כמו בזמנים עברו. אלה גם הדברים שמדברים אליי, שעם כל הבאסה של המרחק זו זכות להגן על המדינה והבית, מה שצריך לקרות יקרה ואני מאמין שיהיה טוב״.
השאלה לא הגיעה בוואקום, מטלון איבד לא מעט אנשים יקרים בקרבות. כמו רבים, חלק מההתמודדות של שגרת המלחמה כוללת לוויות כואבות ופרידות בלתי נתפסות, שגם משפיעות עמוקות על הבית וההורות. ״איבדתי הרבה חברים בדרך״, הוא אומר בכאב, ״בן דוד שלי, אל"מ רועי לוי, נהרג ביום הראשון ללחימה. זה בן אדם שחשבנו שיש לו תשע נשמות – הוא נפצע קשה בצוק איתן וחזר להילחם ואפילו הדליק משואה. הוא גם היה שכן שלנו, זו מכה קשה. לפני יומיים הלכתי לנחם משפחה של תלמיד שלי שנפל, כפיר פרנקו. חבר שלי, נתי הרוש, נהרג ולא ידעתי עד שכמעט נגמרה השבעה. לפני שבועיים נהרג אח של חבר לפלוגה, אריאל רייך. קשה שכל פעם שאני יוצא אני הולך לניחום אבלים, והילדים שותפים בזה, הם באים איתי. אומנם מחכים בחוץ, אבל עד שאני יוצא הביתה אני רוצה את הזמן הזה איתם אז מעבירים את הנסיעות ביחד. הייתי רוצה להיות אחרי ולדעת שאין עוד הרוגים. עם כל שם שנוסף הם רואים אותי בוכה, וקשה להם לראות שאבא ואמא נשברים״.
דיברת על איך הילדים חווים את המרחק, איך אתה מרגיש בסיטואציה הזו?
״קשה, אבל אין זמן להתגעגע כי אנחנו עוברים ממשימה למשימה. קשה שאני לא יכול לחבק את הילדים ואין לי איך לעזור לאשתי, זה ממש חוסר אונים שאני לא יכול לעזור לילדים במצוקות שלהם ולהוציא אותם מהפחדים. אשתי לביאה ולמרות שהיא אחרי לידה היא מצליחה להחזיק הכול, ואפילו גם לצאת ולעזור לאחרים. האמת שזה גם מה שעושה טוב לילדים, לעזור ולתת. אנחנו גרים בסביבה תומכת ואנחנו חלק מחבורה שכמעט כל הגברים בה מגויסים. יש עזרה הדדית וחלוקת חוויות בין הנשים, ומענה מטורף ביישוב לתמיכה במשפחות מגויסים״.
אלעד קרשנר (32) נשוי לחן ולהם שלושה ילדים: דגן (4), נטע (שנתיים) ואסיף רק בת שלושה חודשים. הם גרים בגבעת־הראל ובימים כתיקונם אלעד הוא מזכיר יישוב. עכשיו הוא סמל מחלקה בפלוגה מסייעת בחטיבה 55 בדרום.
״כילד, אבא שלי כמעט לא היה בבית, הוא עבד רחוק והנוכחות הפיזית שלו הייתה חסרה לי, ולכן חשוב לי להיות אבא מעורב – בגידול, במקלחות, בהשכבות. הפער בין השגרה למלחמה הוא עצום וקיצוני והזמנים המיוחדים מדגישים עוד יותר את המרחק. כמה ימים אחרי תחילת המלחמה אשתי חגגה יום הולדת ואחר כך הבן הגדול. שאלתי אותו מה הוא רוצה מתנה, והוא רק ביקש שאני אבוא, כמו שאבא של חבר שלו הגיע, ולא יכולתי לתת לו את זה״.
מה עוזר לך לצלוח את התקופה?
״אנחנו עם שלושה ילדים קטנטנים, והכול נהיה מאוד מורכב כשאני לא שם. הילדים נדרשים לגלות בגרות, לעזור, להיות סבלניים, ודווקא בגלל זה נוצרות מורכבויות של היומיום. אנחנו נעזרים בקרובים, בחברות, בהורים ובמשפחה. המרחק קשוח, אז תודה לא־ל שיש שיחות וידאו, אם כי גם זה לא תמיד אידיאלי. באחת השיחות עם אשתי, הבן שלי שמע את הקול שלי מרחוק, והיא קראה לו לבוא לדבר עם אבא, והוא חשב שהגעתי באמת. כשהוא ראה שזו שיחת וידאו הוא התחיל לבכות״.
אלעד קרשנר: ״באחת משיחות הוידאו עם אשתי, הבן שלי שמע את הקול שלי מרחוק וחשב שבאתי באמת, וכשראה שזו רק שיחת וידאו הוא התחיל לבכות״
גם החיבור למטרות הלחימה עוזר לקרשנר להמשיך. ״הגעגועים ממש גדולים, ויש דיסוננס כשרואים את השמות והפנים של הנרצחים והחטופים ומבינים שבעצם הם הילדים של כולנו, ואז מתחזקים ורוצים להישאר. היינו בכפר־עזה וראינו מקרוב את הבתים והמראות הקשים, וזה מחדד את חשיבות המשימה וההימצאות שלנו במילואים. אם לא נהיה כאן עכשיו לא יהיו אף ילד או ילדה בישראל. לא שאני מח״ט או מג״ד, אבל אני אעשה כל מה שאפשר כדי להחזיר את התינוקות שלנו משם״. קרשנר מסביר שגם ההגעה הביתה, שכל כך מייחלים לה, מביאה איתה רגעים מעורבים. ״ביציאה הראשונה פחדתי להגיד מראש אז הפתעתי אותם, וכולם התרגשו ורצו אליי. זה מרגש בכל יציאה מחדש. אני ממש מרגיש איך כל הגעה שלי טוענת את הבית ונותנת כוחות אבל הפרידות קורעות אותי. בפעם האחרונה נטע, האמצעי, החזיק אותי בכוח ולא נתן לי לצאת מהדלת. יש לו כל מיני חלומות על רשעים מתחילת המלחמה אבל הוא יודע שאבא חייל ואמיץ וזה מחזק בו משהו. גם הפרידות מהתינוקת הן קשות, יש לי איתה קשר שקשה להסביר, ואני משתדל להיות איתה כמה שיותר כשאני מגיע, לגנוב עוד רגעים של חסד כי כל יום שעובר היא ממש משתנה, כל פעם שאני חוזר אני פוגש אותה שונה. אני לא מפסיק להודות על החסד הגדול של מה שיש לי בבית, בטח מול הילדים שנמצאים בעזה.
״אבל הסבך הזה גם יוצר רגעים מצחיקים. בפעם האחרונה היו התרגשות ומתח מהרצון שהזמן ביחד יהיה טוב, זו חזרה לרגע לחיים. כשיצאתי מהבית, אחרי כל הפרידות, אשתי פתאום קראה לי ׳רגע מאמי, חכה׳, וכבר דמיינתי רגע הוליוודי שבו היא נותנת לי עוד עוגיות, חיבוק או רק להגיד לי איזה משהו. ואז אני מסתובב ורואה אותה רצה אחריי עם שקית ואומרת לי ׳אל תשכח לקחת את הזבל׳״.
מה תרצה שיישאר להם מהתקופה הזו?
״חשוב לי שיזכרו את הכוח והיחד שלהם, הם עוזרים אחד לשני כל הזמן וזה מדהים. יום יבוא והכול יהיה מאחורינו ואני מקווה שהכוחות שלהם, שהתגלו כאן, יישארו איתם״.
