שאלתי אותה בטבעיות ״כל שבת הם אצלי״, היא ענתה, ״הילדים לא ראו את אבא שלהם כבר כמעט חודשיים״. לקח לי רגע לקלוט שמשהו כאן חריג, אחרי הכול זו המציאות של הרבה מאוד ילדים כרגע. אבל פתאום זה הכה בי – ״גרושות הלוחמים״. מתחילת המלחמה קמות ופועלות כל כך הרבה יוזמות תמיכה התנדבותיות אזרחיות וקהילתיות באמת מדהימות: עבור הלוחמים שבחזית, מפוני הדרום ומפוני הצפון, וכן כל מי שבעורף – הילדים והקשישים וכמובן עבור נשות הלוחמים ובני משפחתם. אבל הן בתוך כל המערך הזה נותרו שקופות.
האם מישהו זוכר לשלוח גם להן איזו חלה או עוגה לשבת? להציע עזרה עם הילדים? מה עושים עם פחד ודאגה לחייו של מישהו שפעם היה בן זוג והיום כבר לא? אולי היחסים לא כל כך טובים? אולי יש כעס?
ישבתי לשיחה עם שלוש נשים שהגרוש שלהן נלחם כעת במילואים והעורף שלהן נותר חשוף, כי אנחנו לא תמיד זוכרים שגם הוא צריך תמיכה.
*
כרמי אור היא יועצת כלכלית ומנהלת מיזמים פיננסיים. היא התגרשה לראשונה לפני כ־15 שנה ויש לה שלושה בנים מהנישואין ההם, 23, 20 ו־16. לפני כשנתיים היא התגרשה בשנית ויש לה שני בנים בני 3 ו־5. היא חולקת עם הגרוש השני שלה משמורת משותפת כמעט לגמרי והוא מגויס ממש מהיום הראשון ללחימה. ״מאז שהחלה המלחמה, הוא היה בסך הכול פעמיים בבית. אנחנו בקשר ממש טוב וכמובן הדאגה היא קודם כול אליו. גם ברמה הטכנית – הלכתי לנקות לו את הבית, עשיתי לו כביסות ושמתי לו אוכל במקרר כדי שכשיחזור הוא יוכל להיות רק עם הילדים. הוא מצידו משתדל להוריד ממני נטל בשעות הקצרות האלה שהוא בבית״.
מה אומרים לילדים קטנים שפחות מבינים מה קורה? "בעיקרון אנחנו לא מדברים במילים של מלחמה. קשה לתווך את זה כי הם יודעים שהוא נסע לשמור עלינו אבל הוא רחוק מכאן, והם רואים שגם כאן בסביבה הקרובה שומרים עלינו אז הם לא מבינים למה הוא 'שם'. הם יודעים שאבא בצבא, גם בשגרה הוא עושה הרבה מילואים אבל עכשיו זה כבר מתארך והם מתגעגעים. מייחסים לנשות המילואים את הגעגוע והדאגה, אבל אני דואגת לו באותה מידה, אפילו שהוא לא בן הזוג שלי. מעבר לכך, יש כאן פגיעה משמעותית מבחינה כלכלית ומבחינת הזמנים: המשמעות של משמורת משותפת היא שחמישים אחוז מהזמן הם איתי ועכשיו זה מאה אחוז מהזמן, כך שבתור עצמאית, אני כמעט לא יכולה לצאת לעבוד. לפעמים גירושין הופכים את גידול הילדים להרבה יותר משותף ושוויוני ממערכת נישואין שיש בה ״זליגה״ של החלוקה. חוץ מזה צריך לזכור שגם הוא שקוף, גם מילואימניק גרוש מבחינה מסוימת נשאר בלי עורף, כי אף אחת לא מחכה לו בבית. ולכן מההתחלה הבנתי שאני צריכה לדאוג לו ולהכין לו חבילות ולשלוח לו דברים. להיות לוחם גרוש במצב מסוכן זו סיטואציה מאוד בודדה ומורכבת גם ברמה הפנימית, אין לך עם מי לחלוק את הפחדים".
ובהיבט הכלכלי, זה אומר שההוצאות שלך עכשיו גדלו פי שניים. יש איזו תמיכה?
"יש לי נזק כלכלי אדיר מכמה בחינות, קודם כול אצלנו אין באמת מזונות כיוון שאנחנו במשמורת כמעט משותפת. אז אם עד עכשיו היו לי חצי מההוצאות כי בחצי מהזמן הילדים אצלו, עכשיו הכול עליי – ההוצאות הכפילו את עצמן. בנוסף, כמו שאמרתי, אני לא יכולה לצאת לעבוד כי הילדים אצלי כל הזמן. וכדי לעבוד אני צריכה להיעזר בשירותי מיקור חוץ.
לפי המדיניות כיום נוצרה מציאות די אבסורדית. מענקי מלחמה מגיעים ישירות לחשבון של הלוחם, יש נשים שאפילו לא מודעות לקיומם, ואישה גרושה לא מקבלת מהם שקל אלא לפי טוב ליבו של הגרוש שלה. במקרה שלי למזלי יש נכונות מלאה מצידו להשתתף בהוצאות, וזה ממש לא מובן מאליו כי אני עדה לדיונים בין נשים גרושות שפשוט קורסות. המערכת עדיין רגילה למשפחה שהיא זוג נשוי וילדים. רוב המשפחות מורכבות יותר ואין חלוקת תקציבים הוגנת. אני לא מסכנה, ממש לא, אבל התנאים אינם מותאמים לתקופה וצריך לתת על זה את הדעת. וזה גם ברמה הציבורית, לפני כמה ימים ראיתי פרסומת של: ״חייל מילואים? יוצא לאפטר? מגיע לך ולמשפחתך מגש פיצה״, יש לנו את אותם ילדים, למה אני לא יכולה לקבל את הפיצה הזו?"
כרמי אור: "המשמעות של משמורת משותפת היא שחמישים אחוז מהזמן הם איתי ועכשיו זה מאה אחוז מהזמן, כך שבתור עצמאית, אני כמעט לא יכולה לצאת לעבוד"
איך את חווה את הקהילה והסביבה הקרובה מהבחינה הזו?
"אנשים נכונים לעזור אבל הבנתי שאני חייבת להיות אקטיבית, למדתי לבקש עזרה למרות שזה מאוד קשה לי. אני משווה את עצמי לאשת מילואימניק לכל דבר בהיבט הזה. ואני נרשמת להופעות ומבקשת עזרה עם הילדים. פעם אחת ראיתי שאני לא מספיקה לקחת את הילדים לגן ושאלתי אם מישהו גר לידנו ויכול לעבור בבוקר לאסוף את הילדים לגן – נעניתי בחיוב ברגע, אבל כן הייתי שמחה אם בפעם הבאה גם יציעו מעצמם בלי שאצטרך לבקש. או למשל עכשיו אחד הילדים שלי חולה ולא יכולתי לבשל לשבת – אז קניתי אוכל מוכן אפילו שאני יודעת שיש חמ״ל בישולים כי התביישתי לבקש מהם שיכינו לי. בסוף את בוחרת את האתגרים שלך ואיפה את מבקשת עזרה.
"אלו זמנים קשים ולפעמים את פשוט רוצה שישימו לב אלייך. יש משהו בתחושה שרואים גם אותך שהיא כל כך חשובה, גם אם את בסוף מסתדרת לבד. למשל, סתם ככה אני לא צריכה שום עוגה – אבל כשהגננת של הבן שלי שלפה עוגת שמרים גם בשבילי, התחלתי לבכות".
*
כשהגרוש של שירן (שם המשפחה שמור במערכת) גויס למילואים בצו 8, היא לא ידעה שזה יאפשר לה לשחרר רגשות קשים שהיא מחזיקה במשך שנים. שירן, מורה למתמטיקה ומאמנת אישית, גרושה כעשור עם שלושה ילדים בני 15, 14 ו־9 וחצי ונשואה בשנית עם שני ילדים נוספים מנישואיה השניים.
הגרוש שלה, שגויס מיום הלחימה הראשון, בימים כתיקונם נמצא עם הילדים פעם בשבוע ושבת אחת לחודש אבל עכשיו הקלפים נטרפו. ״במוצאי אותה שבת הודעתי לילדים שאבא גויס והוא נמצא בצפון, בהתחלה זה גם הרגיש יותר בטוח. הילדים יחסית גדולים אז הם מבינים את המצב ואת המשמעות ופתאום הם מתרגשים יותר כשהוא משתחרר לאפטר ובא לפגוש אותם.״
שירן: "לפני כמה ימים קיימו ארוחת ערב ביישוב לילדי המגויסים, מעין הצעת עזרה כללית לאמהות שבבית וגם חיבוק לילדים, הבת הקטנה שלי נרשמה לערב הזה ואני לא הבנתי מה היא עושה"
ואת דואגת לו?
"זה אולי לא מאוד קשור, אבל אחרי שכל זה קרה, הרגשתי שאני צריכה לעשות איזה מעשה גדול. שאני צריכה לסלוח לו ולשחרר את הכעסים עליו, על כל מה שהיה בינינו, אז שלחתי לו הודעה. הבנתי שאני לא יכולה יותר ולא רוצה לשמור כלפיו שנאה או כעס, ופתאום היה איזה רגע שאפשר לי לעשות את זה. הוא החזיר לי הודעה שנשמעה קצת כמו הספד אם יקרה לו משהו. בטח גם לו יש פחדים. ההודעה הזו שימשה מעין פתח לתקשורת טובה יותר מזו שהייתה לנו עד אז.
"וישנם הדאגה והגעגוע של הילדים. לפני כמה ימים קיימו ארוחת ערב ביישוב לילדי המגויסים, מעין הצעת עזרה כללית לאמהות שבבית וגם חיבוק לילדים, הבת הקטנה שלי נרשמה לערב הזה ואני לא הבנתי מה היא עושה. שאלתי אותה למה היא נרשמה והיא אמרה: 'מה, אבא שלי מגויס'. וואלה, הקטנה הזו צודקת".
איך החוויה של גידול הילדים עכשיו כשהוא שם? יש קשיים שעולים?
"אני לא מרגישה קושי טכני מיוחד כי אני בכל מקרה מגדלת אותם די לבד. אולי נשים נשואות שהבעל במילואים והכול עליהן חוות עכשיו את מה שאני חוויתי במשך שנים. מה שכן, עכשיו אין לי את הזמן שהוא רק שלי ושל בעלי.
"המורכבות שעולה אצלי היא יותר מבחינת החוק: בסוף אני מקבלת עכשיו את אותו סכום מזונות שבהסכם בינינו, אבל הילדים כרגע רק אצלי, כיוון שהוא לוחם. ההוצאות שלי גדלו ואני נמצאת בסיטואציה שאני לא רוצה לבקש ממנו כי זה כביכול לא מתאים ולא נעים לבקש ממי שלוחם כרגע למעננו, וודאי שלא אלך על זה לבית משפט. מעבר לכך, המדינה נותנת ללוחמים מענק כמשפחה, ובמקרה של גרושים הכסף ילך אליו באופן בלעדי, ואני כגרושה די שקופה ברמה המשפטית והמדינית. יוצא שצד אחד מטפל יותר אבל אין לכך שום משמעות או התייחסות מצד הרשויות. כמובן נפגעתי כלכלית וכמובן הכסף שהלוחמים מקבלים מגיע להם, אין ספק. אבל ברמה המשפטית של כל זה אני שקופה, נשים גרושות הן שקופות בעוד הרבה מישורים, זה לא חדש לי העניין הזה".
*
מיכל (שם בדוי), היא רכזת חינוכית ואמא לשלושה בנים בני 9, 12 ו־16, שהתגרשה לפני שנתיים וחצי. המשמורת על הילדים לא שווה, רוב הזמן הם אצלה ומספר פעמים בשבוע אצל האב שאיתו היא ביחסים טובים. ״תראי, הקושי הטכני שלי הוא אותו קושי כמו של אישה נשואה שבעלה כרגע מגויס למילואים". היא אומרת, "רק שיש פחות הכרה וזה ההבדל. באיזשהו מקום אולי אפילו יותר קל לי מבחינה לוגיסטית כי אני רגילה להסתדר עם הילדים לבד רוב הזמן״.
ומתי כן עולה קושי?
"אני רגילה להיות לבד, רגילה שעול הבית עליי ואני לא חולקת אותו עם בן זוג כרגע. לכן אני חושבת שזה קודם כול ובעיקר עניין תודעתי, קשה לי שלא סופרים אותי כחלק מהמערך הגדול ואז גם יש לי פחות לגיטימציה להתלונן. וגם אנשים חושבים שאם הוא לא בן הזוג שלי, אז אני לא דואגת לו. אז יש פחות הכרה בכך שאני עכשיו מושפעת מזה שאב ילדיי לוחם במילואים. בסוף, אני צריכה להכיל את הגעגוע של הילדים אליו ולתווך להם את הסיטואציה הזו, הם לא תמיד מבינים למה אבא לא לוקח אותם. אני לא משתפת אותם אבל יש בי המון פחדים ודאגה על מה יכול לקרות, בסוף זה האבא של הילדים שלי, ואם חלילה יקרה לו משהו אני כמובן אצטרך להתמודד עם זה.
מיכל (שם בדוי): "בסוף, אני צריכה להכיל את הגעגוע של הילדים אליו ולתווך להם את הסיטואציה הזו, הם לא תמיד מבינים למה אבא לא לוקח אותם"
"לפני כמה שבועות המועצה ביקשה מנשות המילואימניקים להירשם באיזה טופס והם קיבלו כל מיני מתנות עבורן ועבור הילדים. ברור לי שאם הייתי נרשמת הייתי מקבלת גם, אבל נוסח הפנייה מלכתחילה מדיר אותך אז לא בא לי לפנות, אני מרגישה שלא זוכרים אותי. שלא רואים אותי. אני גם לא רוצה להתלונן על זה כי אני לא באמת צריכה את המתנות האלו, ולא רוצה להרגיש נזקקת. אבל ההתמודדות לא שונה מאישה נשואה כרגע, גם לי יש עומס ויש דאגה. והפנייה להגשת עזרה צריכה לתת פתח גם לנשים גרושות ללוחמים לפנות לקבל אותה.
"בנוסף, יש אצלנו המון הצעות עזרה עם הילדים לנשות הלוחמים – סיוע באיסוף לגנים, בייביסיטר וכדומה – אצלי הילדים כבר יחסית גדולים, אז זה לא כל כך רלוונטי עבורי. אבל מה עם נשים גרושות שהן אמהות לילדים קטנים ואין להן טיפת אוויר כרגע? מי עוזר להן? יש איזו הרגשה שכל האחריות היא עלייך ואין כל כך למי לפנות. יש גם נשים שבדיוק התחילו מערכת יחסים חדשה והזמנים ללא הילדים היו הזמן לבניית הקשר הזה, ועכשיו הכול נעצר".
