שום דבר בכביש הגישה אינו מסגיר את מה שמתחולל מאחוריי במרכז הלוגיסטי הענק שניצב בכניסה למבוא־חורון. "ברוכים הבאים למטה הלוגיסטיקה הארצי של 'ביחד ננצח'", מכריז השלט בעברית ובאנגלית. מאחורי הדלת שורות־שורות של מאות ארגזי בגדים, מסודרים לפי קטגוריות. מצד שמאל, מונחים ארגזים על גבי ארגזים של חטיפים, מזון, פחיות שתייה, מוצרי היגיינה ועוד. מרכז החלל נראה כמו סניף של מחסני חשמל, עם כעשרים מכונות כביסה ומכונות ייבוש, שמחכות לשינוע. בפינה רחוקה יותר מונחים עשרות ארגזי משחקים ומתנות לילדים, לצד שלושה משטחים שהגיעו זה עתה מהדפוס, עם ספרי קודש וכמה סוגים של ספרי ילדים מבוקשים.
כעשרים נשים עמלות למלא קרטונים שמיועדים לשילוח למלונות המפונים מהדרום ולבסיסי צה"ל, ללוחמים. ליד שולחן שעומד בקצה, יושבת אחת מהן ומנהלת רישום ממוחשב ומסודר. מה צריך, היכן, ומה יש בכל ארגז. תכף יגיעו המשאיות והמתנדבים וישנעו את הסחורה הלאה.
כמה דקות אחרי שאני מגיע, נכנס שי גראוכר, מי שמנצח על הפעילות הזו. כשהמדינה עוד לא ידעה מי נגד מי, גראוכר כבר היה שם, מהיום הראשון. הוא היה מהראשונים שהתייצבו בבסיסי צה"ל עם עשרות מנגלים ומתנדבים, וארגן ארוחות ערב מושקעות מהרגע להרגע ללוחמים שהוקפצו למילואים. לפני כשלושה שבועות, כשהבין שהמוני מילואמיניקים וחיילים נמצאים בשטחי כינוס ללא תנאים מסודרים, קנה מתרומות שהגיעו מחו"ל, שורה של מכונות כביסה וייבוש, העמיס אותן יחד עם גנרטור ומכונות גיהוץ על כמה משאיות, ושלח אותן לכבס לחיילים את המדים, שקיבלו אותם שעתיים אחרי שהשאירו אותם – נקיים, מסודרים ומגוהצים. בהמשך, קונספט המשאיות התרחב למשאיות עם לא פחות ולא יותר מאמבטי ג'קוזי ניידים, כך שהחיילים יוכלו להתרענן למשך זמן מה, רגע לפני שיחזרו ללחימה בעזה.
"ביקרנו עשרות ומאות משפחות של ההרוגים והחטופים, וגם חיילים וילדים פצועים. אצל כל משפחה שאלנו מה יכול לשמח אותה, ועשינו הכול כדי להגשים להם את החלומות"
בחזית האזרחית הוא עובר בין מלונות המפונים, לראות מה חסר להם. פוקד בתים של משפחות חטופים ונרצחים, ומעניק להן עזרה כלכלית ומשחקים לילדים. ועובר בין בתי החולים לחלק לחיילים הפצועים אייפדים כדי להעביר את השיקום יותר בקלות.
גראוכר (34), תושב ירושלים, נשוי ואב לארבעה, הוא האיש הנכון במקום הנכון. עד 7 באוקטובר היה איש עסקים לא בולט מדי, שבעיקר עסק באירוח של גבירים חרדים מארה"ב. לאורך השנים הוא טווה רשת ענפה של קשרים בעולם היהודי, בארץ ובעולם. ובין לבין גם פתח עמותה שמסייעת בחלוקות כספים ומזון לנזקקים ומשפחות שכול בערבי חגים. עם פרוץ המלחמה הוא יצא עם היוזמה "ביחד ננצח" – שאליה גייס את כל כישוריו וקשריו.
את הפעילות ההתנדבותית שלו החל כבר ב־2017, כשהחליט לסייע למשפחות שעברו אסון, אבל הפעם זה אחרת. "אלו לא מספרים שהכרנו", הוא אומר.
מתי הבנת שאתה צריך להתחיל לפעול?
"קיבלתי עדכונים כבר בשמחת תורה בבוקר על מה שקורה, מעובדים במלון שבו היינו בחג וגם מאלי ביר נשיא 'איחוד הצלה' שהיה איתנו שם. הבנתי שיש הרוגים וחטופים ואמרתי לעצמי: דבר ראשון שצריך לשלוח לחבר'ה שלוחמים בדרום זה אוכל. מהבוקר הם לא אכלו ולא שתו, מי בכלל נתן להם זמן להתארגן. מיד במוצאי שבת פניתי לפיצריות בירושלים, כל מי שהיה פתוח, ואמרתי להם, תכינו לי מגשים וסנדוויצ'ים כמה שאתם רק יכולים, כדי להוציא לדרום, אני משלם ושולח נהג. באותו ערב חילקנו 5,000 מגשי פיצה ועוד מאות סנדוויצ'ים".
לא דמיינת אז שכמעט חודשיים לאחר מכן תדבר איתי בתוך מרכז לוגיסטי מטורף.
"לא, איזה. מי חלם על זה. זה קרה לאט־לאט. על הכול התארגנו תוך כדי תנועה. את המרכז הזה הרמנו יחד עם המפיק מתי גולדשטיין בתוך 48 שעות. אגב, מחר מגיעים לכאן 12 ארונות קודש וספרי תורה, להעביר לחיילים בדרום".
אם גראוכר חשב באותו לילה שהעזרה שהוא יספק תסתכם בשליחת מגשי פיצות לחיילים, מהר מאוד התבררו הממדים של מה שקורה ובהתאם הצרכים גדלו. "כבר למחרת הבנתי שאני צריך להתארגן עם הרבה מאוד כסף כדי לדאוג לחיילים, למפונים ולמשפחות ההרוגים והחטופים. במוצאי שמחת תורה פתחתי את הוואטאספ המשפחתי, וראיתי שגיסים שלי ואחים שלי מגויסים. לקחו אותם לחזית במוצאי שמחת תורה. והם כתבו לי: 'נסענו לדרום בלי כלום ואין עדיין ציוד מספק'. מיד הלכתי לבדוק איך אני יכול לעזור להם ולחיילים נוספים, בכל מה שחסר להם".
גראוכר הפך מיד את הקבוצה המשפחתית לחמ"ל. "ככל ששמעו על כך שהחלטנו להיחלץ לעזרת החיילים, אשתי התחילה לקבל עוד ועוד בקשות. היא רשמה אותן באופן מסודר, והתחלנו להזמין את כל מה שחסר. אין מוצר שלא עבר כאן בשבועות מאז החלה המלחמה, כל מה שאפשר לדמיין".
הוא שאב את כל בני המשפחה לעשייה. אמו מלכה וחלק מהאחיות אורזות ארגזים, מי שעוברת ומנהלת את הכול היא אחיינית שלו. אחיו נתן צמוד אליו בנסיעות ומארגן אירועים לחיילים. בהתחלה, ביתה של אמו בפתח־תקווה היה המרכז שאליו שונע כל הציוד והמזון שהגיע מתרומות. "אבל בשלב מסוים ראיתי שמדובר כבר בכמות אסטרונומית של ציוד. אנשים תרמו ב"ה ביד נדיבה. באחד הבקרים, למשל, אני קם ומקבל פנייה מחיילים שאומרים שאין להם תפילין. מיד הזמנתי 200 זוגות תפילין. אבל כבר לא היה שייך לנהל את כל האופרציה הזאת מבית פרטי. כל הבית של אמא שלי היה מפוצץ בקרטונים, כל חדר וכל מסדרון, לא היה כבר מקום. ואז הקמנו בתוך יומיים את המרכז כאן".
איפה למדת לארגן לוגיסטיקה בסדר גודל שכזה, כשכל רגע יש צרכים אחרים?
"גדלנו עם אמא שסדר אצלה היה הא"ב, יש לה קבלות שמורות מלפני עשרים שנה. גדלנו בבית על סדר, ועל מידת החסד. ופה הכול מתחבר לנו. אבא שלי תמיד אמר, כשאתם עושים דברים קטנים, זה גורם לדברים גדולים. הסחורה שאתה רואה פה", הוא מוציא בגד מאחד הארגזים, "זו הסחורה היקרה ביותר. וקיבלנו אותה אולי ב־20 אחוז מהעלות בחנות, כי ראו שאנחנו לא באים לעשות ביזנס. היה פה הנציג של משטרת ניו־יורק בישראל. הוא אמר לי: שי, אם יום אחד יהיה קרייסיס בארה"ב, אני מתקשר אליך".
גראוכר ואחיו היו מהראשונים שהחלו להביא אמנים לשטחי הכינוס ולבסיסים, שהופיעו אחרי ארוחה טובה שארגן. נתן אחיו (28) אחראי על התחום הזה. "בגדול, מה שהכי מחבר אנשים ומגבש אותם, זו מוזיקה". הוא מספר, "וכל האמנים שפנינו אליהם, אמרו: רק תארגנו לנו במה, ואנחנו באים, בלי כסף. הבאנו את אייל גולן, עדן חסון, יעקב שוואקי, דודו אהרון, קובי פרץ ועוד רבים אחרים. ולפני כל הופעה אנחנו עושים בַּמקום מנגל. מי שנמצאים על העמדות ומכינים ומחלקים את האוכל אלו חבר'ה חרדים, והכול כדי לקדש שם שמיים, להרבות את האחדות והאהבה.
"אבא שלנו, דדי גראוכר, נפטר לפני חודשיים וחצי, וכל מה שכאב לו היה הפירוד בעם. הצוואה שהוא נתן לנו זה לקדש שם שמיים בעולם. אבא הפסיק לראות טלוויזיה חודשיים לפני שנפטר, הוא לא היה מסוגל יותר לשמוע על הפירוד. ולכן, אנחנו כל כך עסוקים עכשיו בתרופה, בחיבור ובאחדות".
העשייה החיובית, מספרים האחים, עשתה טוב למשפחה, דווקא בשעה הרגישה שהייתה נתונה בה. "אחרי הפטירה של אבא המצב של המשפחה היה קשה", אומר נתן, "אני עצמי הייתי בדיכאון מאוד גדול. ומה שאנחנו עושים בחודש האחרון ממש החיה את המשפחה. אמא שלי, שרק התאלמנה, מעורבת בכל העשייה שלנו, זה נותן לה נחמה".
שי: "השאלה ששואלים אותנו כל הזמן היא מהיכן הכוח לעשות כשגם אנחנו באבל. ואני עונה לכולם את האמת: יום־יום ראיתי את אבא שלי עוזר לאלמנות וליתומים. הייתה לו חולשה ליתומים, כי הוא עצמו איבד את שני הוריו כשהיה בן 16 בלבד. סבתא נהרגה בתאונת דרכים טרגית, וכמה חודשים אחריה, גם סבא נפטר, בגיל צעיר. התחנכנו כך ואנחנו עכשיו מקדישים את כל העשייה שלנו לזכר אבא, והעשייה לא תיגמר במלחמה. לאחר המלחמה", שי שולף מכיסו את הסלולרי ומראה לי הדמיות, "המקום הזה יהפוך להיות עמותת 'הילדים של דדי'. יהיו כאן בנייני חסד וכיף ליתומים ולאלמנות. אז מאיפה הכוחות שלי? מה זאת אומרת מאיפה, זה מאבא. רק בסוכות פגשתי בחור שגיליתי שאומר על אבא קדיש אחרי שאבא מימן לאחיו את החתונה כשהם היו במצב כלכלי קשה. אבא, כמה שהיה זמר ענק, בחיים לא סיפר למי הוא עזר".
במהלך אחד מימי הפעילות של האחים גראוכר וצוות המתנדבים אצל הפצועים בבתי החולים, צילם אחד הנוכחים סרטון שהפך לוויראלי. בסרטון נראה שי, ניגש לאחד מהילדים הפצועים, שמשפחתו אמרה שהוא לא העלה על פניו חיוך מאז השבת השחורה, והוא שואל אותו: מה יכול לשמח אותך? בתחילה הילד מסרב לענות, אך אחרי שכנועים מצידו של שי, הוא אומר לו: סוני פלייסטיישן 5. ושי מבטיח לדאוג לו. בתוך כעשרים דקות המכשיר הגיע לילד, שלראשונה חייך.
"ביקרנו עשרות ומאות משפחות של ההרוגים והחטופים, וגם חיילים וילדים פצועים. אצל כל משפחה שאלנו מה יכול לשמח אותה, ועשינו הכול כדי להגשים להם את החלומות. אביו של הילד הזה שמופיע בסרטון, נרצח, והילד שכב מתחת לגופה של אביו במשך שמונה שעות. כשהוא ביקש פלייסטיישן 5, הייתי קצת בבעיה כי זה היה ממש יום־יומיים לאחר המתקפה בדרום. כל החנויות היו סגורות. מאיפה אני אביא לו פלייסטיישן?"
נתן התקשר לכל חנויות המחשבים באשקלון, אבל הכול היה סגור. "בסוף, ענו לי באחד מהטלפונים, ובעל החנות אומר לי: הייתי שמח לעזור, אבל אני בדרך החוצה מהעיר, אני לא בחנות. אמרתי לו: הילד לפני ניתוח, אשלם לך פי שלושה, רק תביא לי את המכשיר. אחרי רבע שעה הוא התקשר ואמר לי שהוא מחכה בחוץ. מתברר שכבר היה בדרך לבאר־שבע, עשה סיבוב פרסה, חזר והביא את הפלייסטיישן ומיד הגיע. כשבאתי לשלם לו הוא אמר לי: 'ממש לא! אתה לא לוקח לי את המצווה', ונסע משם".
אתם פוגשים כל היום את הסיפורים הכי מזעזעים של משפחות האסון. יש רגע שאתם מרגישים, אנחנו לא יכולים יותר?
שי: "רגע אחד? זה כל הזמן ככה. אני בוכה כל הזמן עם המשפחות, עם מי שאני נמצא, איפה שאני רק לא מבקר. וכן, כמעט בכל ערב, אני מתפרק".
נתן: "הדבר הכי מטורף הוא שאני כבר שלושה ימים רצוף חולם בלילות את אבא שלי, כשהוא יושב ומחייך".
אומנם אנחנו עוד באמצע המלחמה אבל לנתן כבר ברור שהמפגשים והעשייה בתקופה הזאת ישנו את מסלול חייו. "ביום־יום, עד המלחמה, עבדתי בענף הביטוח, אבל אני לא מתכוון לחזור לזה, אני הולך לעסוק רק בחסד. קשה להסביר בכלל כמה זה נותן לי. לפני כמה ימים נסענו לגבול עזה לחנוך את משאית מכונות הכביסה. בדרך עצרנו רגע בחנות באחת מתחנות הדלק, ושי ראה שם כמה חיילים שהיו בדרך להיכנס לרצועה. הם התלבטו מה לקנות ומיד הוא אמר לכולם, 'קחו מפה מה שאתם רוצים, ואני משלם. ומי שמתלבט מה לקנות, שיקנה שני דברים'. אז היו שקנו ארטיקים, ממתקים, אבל היו שקנו פק"ל קפה, שיהיה להם לדרכים. אחד אחר לקח משם פרוז'קטור. הוא אמר שהוא טכנאי טנקים ואין לו אור מספק בלילה, וזה ישמש אותו".
דפיקה בדלת. אחד מאנשי הלוגיסטיקה בא לעדכן על סוגי הבשר שהוזמנו לעל האש לחיילים הערב. "עברנו כבר את הטון וחצי סטייקים לחיילים", מחייך שי. "אנחנו לא מחלקים נקניקיות, אלא סטייקים, בשרים ברמה. כך גם חילקנו כבר יותר מ־2,500 אייפדים לילדים ולחיילים פצועים. כעת כשאנחנו מדברים, משאית הכביסה סיימה כבר יותר מ־5,000 כביסות שונות, ל־15,000 חיילים".
המיזם הבא של שי, הוא מספר, הוא יצירת אלבום מיוחד, בן כמה כרכים, שיספר את סיפורם של כל הנרצחים והנופלים במלחמה הנוכחית. "התחלנו כבר לאסוף את הסיפורים. על כל אחד ואחד יהיה עמוד עם תמונה, והסיפור האישי שלו. יש לנו את השמות של כולם, ואנחנו בדרך לאסוף את הסיפורים על כולם".
יש שלב ששאלת את עצמך, מה פתאום אני צריך לעשות את כל זה, למה לא המדינה?
"זו שאלה שעולה לי כל הזמן. למשל, קיבלנו בקשות מחיילים לאפודים קרמיים ולציוד טקטי, כל מה שאתה חושב שחייל צריך. אמרתי: ריבונו של עולם, אתם מגייסים מאות אלפי חיילים, אתם צריכים לדאוג להם! אבל אין מה לעשות, המדינה לא מאורגנת ולא מוכנה לכזה דבר. אבל אני מדגיש, אין לי שום תלונות על המדינה. אף מדינה לא יכולה להתמודד מהרגע להרגע מול מתקפה בסדר גודל שכזה, בהפתעה גמורה".
