לקראת חצות היא ניגשת אלינו. נערה במכנסיים קצרים ובחולצה קרועה, נראית עליזה באופן מוגזם. הקול שלה שונה. ההברות נבלעות בדיבור. המשפטים קטועים ומפוזרים. אפשר לראות שהיא על משהו. לא ברור על מה. אחת המדריכות במתחם "נקודה טובה" פונה לחברה שלה ומבקשת "תשימי עליה עין. אם היא מתרחקת, תעדכני". אחר כך מתברר לי שהיא לומדת באחת האולפנות הנחשבות במגזר.
ברוכים הבאים לחוף לבנון, החצר האחורית של הנוער הדתי הסרוג. חלק מההורים אפילו לא יודעים שהילדים שלהם מסתובבים שם. אלה שכן, כבר מזמן איבדו את ה"סיי". והנוער נוהר לשם בהמוניו. מי בשביל החבר'ה, ומי בשביל אלכוהול זמין. במקרה הטוב, כן? כי אם תרחיקו לכת מהמאהל של "נקודה טובה" תוכלו להריח את עננת הג'וינטים, ולראות צעירים שרועים חצי מעולפים על שפת הימה.
"אם מגיע לפה מישהו ורוצה לנצל את הנערה הזו, הוא יוכל לעשות זאת בקלות", מסבירה ד"ר נירית ראוכברגר, שהגיעה לחוף למשמרת במסגרת מיזם "נקודה טובה" שמציב מבוגרים מתחומי הטיפול בלב מוקדי הבילוי המועדים של הנוער. "הנוכחות שלנו כאן נותנת מענה למצב שיסתובבו פה בני מיעוטים וציידים מבוגרים. עצם זה שאני מצמידה לה חברה ואומרת לה 'שימי עין עליה' מעניק לה תחושת ביטחון".
ראוכברגר (43) גרה בעלי, אם לשבעה ילדים, ומשמשת ראש תוכנית ההתמחות לקידום נוער בסיכון במכללת "אורות ישראל" שרתמה את הסטודנטיות שלה לפרויקט במתחם. משמונה וחצי בערב ועד השעות הקטנות של הלילה הוא פתוח עבורם. אוהל ענק עם פינות זולה, משחקי שולחן, שולחן קפה והאזור החשוב ביותר – עמדת ההטענה לסלולרי.
"זו האבן השואבת", מסביר לי יהושע בן־עטר, מנהל המשמרת באותו לילה. "הם באים בשביל להטעין ועל הדרך כבר נשארים". הכללים במתחם ברורים: אסור לעשן ואסור להכניס בקבוקי מים, כי יש סוחרים שמכניסים לבקבוקים טיפה של סם. "אנחנו גם לא מחלקים פה ארוחות כדי שלא יישאר להם יותר כסף לקנות אלכוהול".
צוות המתנדבים מסתובב במתחם לבוש בחולצות אפורות, ומהצד הוא דומה לצוות מלצרים באיזו מסעדה גדולה. מדריכה חוזרת מסיור ומדווחת: "באוהל ההוא הם שתויים אבל עדיין בשליטה"; "בשולחן ההוא יש גראס", "בחלק הצפוני של החוף יש בחורה עם שני נערים שירדו לטבול במים".
הקצה של הקצה
מלאכת החיזור עדינה ושברירית. בהתחלה נעשים גישושים קטנים כמו "מה נשמע? צריכים להטעין את הסלולרי?". מניחים להם להסתובב ואחר כך חוזרים שוב לגשש. מתישהו בן הנוער ייעתר, ולפעמים גם לא, אבל המתחם מלא עד אפס מקום.
אני תמהה על ההצלחה. חבורת מבוגרים יושבים עם בני הנוער ונוטלים חלק בסצנה. הרי אם יש משהו שבני נוער סולדים ממנו הוא מבוגרים שמנסים להתעניין בעולמם. איך זה עובד להם?
"זה יישמע לך מוזר אבל הם בעיקר מחפשים אנשים, סליחה על התיוג – שנראים בדיוק כמו ההורים שלהם", מסביר לי בן־עטר, קרימינולוג וסוציולוג במקצועו, המשמש גם כמנהל "היחידה לקידום נוער – קצרין והגולן". "אנחנו לא מביאים אותם, הם באים לבד. יש כאן תופעות שאי אפשר להסביר, כמו לדוגמה נערה בת 16 שבאה עם אחיה בן התשע לשבוע על החוף, או ילדים בני 10־11 שנכנסים למתחם כאורחים. 95 אחוז מהם דתיים".
מאיפה הם מגיעים?
"רובם מיהודה ושומרון וערים עם ריכוז דתי כמו רעננה, חיפה וירושלים. בשומרון התופעה קשה יותר. איתמר, יצהר, הר־ברכה. מגיעים לכאן הקצה של הקצה".
מה יש בגבעות שמייצר את זה?
"גדלתי בקריית־ארבע, ואני חושב שהאידיאלים מסתירים לחץ. לא סתם עברתי לגולן. כשהייתי ילד לא ידענו אם אבא יחזור מהעבודה או לא. לא ידעתי אם יחזור שלם. בילוי הנעורים שלנו היה בהלוויות. שרית פריגל מקריית־ארבע, מרדכי ושלום לפיד, נחום הוס, יהודה פרטוש. בית העלמין בחברון הוא היחיד שיש בו יותר כיתובי 'ה' יקום דמו' מאשר 'זכרונו לברכה', וזו חוויה שילדים קטנים לא יודעים לפרוק אותה. כשעסקתי בחינוך היו לי עשרות תלמידים שהשתתפו בפינויים. שלחו אותם לשם, חיילים אידיאולוגיים, והם יצאו משם שרוטים. תחשבי על ילד שחוויית הילדות שלו בגיל 11 היא פרש עם אלה שחובט בראשים. בני נוער לא אמורים להיות בחזית. רצח כמו של משפחת פוגל או שבו, מזעזע להם את אמות הסיפים".
בן עטר: "יש כאן תופעות שאי אפשר להסביר, כמו לדוגמה נערה בת 16 שבאה עם אחיה בן התשע לשבוע על החוף, או ילדים בני 10־11 שנכנסים למתחם כאורחים. 95 אחוז מהם דתיים. רובם מיהודה ושומרון וערים עם ריכוז דתי כמו רעננה, חיפה וירושלים"
בן־עטר מכניס אותי לחלל סגור בתוך המתחם שמיועד רק לאנשי הצוות. הוא נראה כמו תא וידוי קטן של כומר עם מעט מסמכים שמתעדים מקרים מיוחדים המצריכים המשך טיפול, מקרר וציוד. "פה זה המתחם של העובדים, לכאן הם נכנסים כדי לעשות קצת ונטילציה. ממלאים טופס של יחידת איתור, אוספים חומר על הילד, ותוך כדי גם עושים עיבוד. אתמול היה לנו לילה מורכב. כל החוף היה בהשפעה. ענן של גראס ריחף מעל. כולם היו 'פצוצים', בשפה של החבר'ה. מגיעה בחורה בת 21, אפילו מורה מבתי ספר, ופתאום היא מוקפת בחמישה־שישה חבר'ה מעוננים. זו חוויה לא פשוטה שצריך לעבד אותה".
בעודי מסיירת במתחם עוצר אותי נער. כיפה גדולה, לבוש זרוק, שואל למעשיי. "את כתֶּבת?" הוא תוהה, "אז תכתבי שאנחנו נערי גבעות שרוטים. זרקו אותי מהישיבה השלישית ואין לי איפה ללמוד בשנה הבאה. לאן אני אלך? לכאן. פה יש חבר'ה, פה אין תנאי קבלה. פה אף אחד לא יגיד לך שאתה בחור נחמד אבל לא בבית ספרנו".
רבים מבני הנוער שפגשתי אינם נערי קצה עם סיפורי התעללות מזעזעים, אלא מה שנקרא "בין ישיבות", נערים שלא צלחו את המסגרת ולא יודעים היכן יהיו בשנה הבאה.
"יש בעיה מאוד חריפה בציבור שלנו", מסביר בן־עטר, "מערכת החינוך נמצאת 20 שנה אחורה. ישיבה תיכונית היא כמעט העתק־הדבק למה שהיה כשאני הייתי ילד. מבחינתם 'אצלנו אין בעיות. אנחנו מושלמים וטובים, וכך גם הבוגרים שלנו, הקצינים שלנו, הכול שלנו'. זה אולי נכון אבל לא זה לא הדבר היחיד, וזה מה שמביא את הילדים לבעוט במסגרות אחת אחרי השנייה. כי אנחנו לא מקבלים את השינוי במציאות, ואת העובדה שהיום הטלפון נמצא בכל כיס. מספיק לשלוח הודעה בטלגראס ואחרי דקה וחצי מגיע שליח לפתח הבית. לא מופרך שזה יהיה הבן של השכן".
אבל גם אלו שלא נשרו יכולים למצוא את דרכם לכאן. כך למשל קורה שאני פוגשת שתי נערות בכיתה י"ב מאחת האולפנות הנחשבות ביותר בארץ, לבושות במכנסיים קצרים ובגופיות. כשאני מספרת להן שאני מכירה את ראש האולפנה הן קצת חוששות. "את לא תגידי לו שאנחנו כאן, נכון? כל השנה באולפנה משגעים אותנו על צניעות. אנחנו משתדלות לכבד אבל בחופש חאלס, רצינו קצת להשתחרר מהשרוולים ומהחצאית".
הקצוות הקשים, טוען בן־עטר, לא יגיעו לפה. "אותם את תראי לאורך הירדן, במקום בלי גישה לרכבים עם פחות מצלמות ופחות חוקים. יותר מהשאלה לאן הם הולכים, חשוב להבין ממה הם מתרחקים".
ממה באמת הם מתרחקים?
"מהמיינסטרים המגזרי. יש פה הרבה חבר'ה שנזרקו החוצה ממסגרות. אפשר לדבר בהרחבה על תופעת הנשירה במגזר הדתי. ברגע שלא מתאים להם משהו בפרופיל של הנער אז הם טורחים להראות לו את הדלת החוצה. יש פה ילדים עם פז"ם של חודש ואפילו חודש וחצי על החוף. יש הרבה מענים שמשרד החינוך נותן, אבל החבר'ה פה הם סיפורים קלאסיים של 'לא הסתדרתי בבית' או 'אין לי מקום לשנה הבאה'".
סקרנות, לא חטטנות
עם הזמן אני מתוודעת למילון המושגים של החוף. "פצוץ" – נמצא תחת השפעת גראס בשלב השקיעה. "מעונן" – מרגיש בהיי. "השנה לא ראינו סמים מלאכותיים", מרגיע בן־עטר ומסייג, "אבל החבר'ה שותים לשוכרה ברמות מטורפות. לא ברור לי מאיפה הכסף. ביום רביעי אפילו הצוות נהיה מסטול מהאדים".
הצוות מספר שעם הזמן הצעירים גם לומדים לשמור זה על זה. "יש הרבה ערבות הדדית. אם אגש לנער ואומר לו 'חבר שלך גמור', הוא יגיד 'בסדר, הוא עליי, אני לוקח אותו'", אומר בן־עטר.
מתחמי "נקודה טובה" מופעלים במסגרת התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון של משרד הרווחה, וממוקמים בשבעה מוקדים בארץ. "הרעיון המרכזי הוא לא לחכות שיבואו אלינו, אלא ליצור התערבות בתוך מרכזי הבילוי שלהם ושם להעניק להם אי של שפיות", מסבירה ראוכברגר. "המטרה הראשונה היא באמת להיות נוכחים. ליצור קשר ולהעניק עזרה למצבים אקוטיים כמו שיכרות ופגיעות. מעין חדר מיון כזה. המטרה השנייה היא להיות חוליה מקשרת ולהפנות אותם למסגרות מתאימות ואנשי מקצוע במידת הצורך".
והם לא נרתעים שאתם מתעדים אותם?
"כשאני יושבת עם נער מוטלת עליי חובת סודיות. שום דבר לא יוצא למעט חובת דיווח, ואז גם הנער יודע. אם אני מרגישה שזה הולך לכיוון של חובת דיווח אגיד לו את זה, ועל פי רוב העניין ידווח. הם יסמכו עלייך מספיק כי את נותנת להם רשת ביטחון. אנחנו כל הזמן אומרים את זה לסטודנטיות הפעילות – את מגיעה לכאן, ועצם הסיפוק הוא מיצירת הקשר. את מגיעה כדי להיות. לא חותרת לשום דבר. ואני גם מגיעה ממקום של סקרנות, אבל לא חטטנות. אם יעלה פה סיפור קשה אצטרך לווסת אותו, לא לתת לילד לחשוף בפניי את כל המידע".
עבור חלק מבני הנוער החוף הוא עצירת ביניים, מקום לינה במהלך טיול. אולם חלקם נשארים במקום ימים ואף שבועות. רק אחרי שעות ולפעמים ימים של גישושים, הנער אולי יפתח את ליבו בפני המדריכים. "הם מגיעים לכאן בעצמם. את לא מאמינה באיזו קלות. זו לא מלאכת חיזור במאמץ. יש עבודת איתור, אבל הנערים שמחים לבוא. כשפתחנו את המתחם הוא התמלא מיד. הם חיכו לזה".
ולמה לא לאתר אותם כבר קודם, לפני שהם מידרדרים לפה?
"המחקרים אומרים שבני הנוער לא פונים באופן טבעי לעזרה. דמויות פורמליות כמו עובדים סוציאליים ואנשי טיפול מהווים מבחינתם איום על הערך העצמי שלהם. לכן יש משהו בעצם הקליק הזה, כשאת מגיעה לתוך הטריטוריה שלהם. כאן מקום ההתרחשות שלהם, ויש לכך ערך גדול מאוד".
איך את אמורה להגיב אם את רואה ילדים שצורכים סמים קשים, יש לך השפעה עליהם?
"לא, אבל כשאת שואלת על זה – מה שמונח לך ביסוד הוא שמדובר בדבר נורא ושצריך למנוע את זה, ולי מונח ביסוד שיש איזו מצוקה עמוקה יותר שאני רוצה להגיע אליה".
מצוקת גיל ההתבגרות
הנתונים לגבי היקף הנוער שמגיע למתחמים האלו אינם רשמיים, אבל לו הייתי הורה לילד בגיל ההתבגרות שמטייל כרגע בצפון, לא הייתי ישנה בשקט. "בכל המתחמים של המיזם עוברים קרוב ל־4,000 בני נוער", אומרת ראוכברגר. "אינטואיטיבית אני יכולה להגיד לך שאף אחד לא חסין. שום ישיבה, שום אולפנה, שום יישוב, שום משפחה. יש כאן שיח שדורש מאיתנו ללמוד ולהבין מה הם מבקשים".
מנקודת מבט כלל־ישראלית אפשר לטעות ולהקל ראש במצב. אלכוהול, סמים קלים וגישושי קרבה בין בנים לבנות נחשבים להתנסות טיפוסית בגיל הטיפש־עשרה. אבל ראוכברגר מדגישה שמדובר בנורת אזהרה. "חלק מהחוקרים יגדירו את גיל ההתבגרות כמצב סיכוני אבל זה מעבר לכך, יש כאן מצוקות שעלולות להתעצם בתוך הסיטואציה".
באיזה אופן?
"למשל, ילד שנשר ממסגרת טובה מסתובב כאן ומחפש את עצמו. הוא מתחבר לאיזו חבורה של נערי גבעות
ובגלל שהיה מחובר אליהם הוא נקלע לאחד מאירועי תג מחיר. צריך להבין שנוער בסיכון הוא לא נוער הברזלים, היום הרחוב הוא לגמרי בתוך הבית שלך. הילד שלך יושב מול המחשב ויכול לראות הכול ולהגיע להכול בלי בעיה. בעצם מה שמבחין בין נוער נורמטיבי לבין נוער בסיכון הוא דרכי ההתמודדות שלהם. נוער נורמטיבי ימצא דרכים יעילות ונוער בסיכון יבחר בהימנעות, ויאמץ כל מיני התנהגויות שמנסות לנטרל את הכאב – סמים ואלכוהול בעיקר".
אבל ישנם גם מקרים קשים יותר. "פגשתי ילד שאמא שלו נכנסה לדיכאון והוא נורא נבהל מזה. נכנס חזק לסמים ואף אחד לא היה שם בשבילו. האבא רב והתווכח איתו ונשארו לו המון פלאשים וזיכרונות מהתקופה ההיא. לא הבינו אותו. חשבו שאלו תופעות לוואי של הסמים. לא הבינו שהוא פשוט היה צריך עיבוד של האירוע.
"אחד הסיפורים הקשים שנתקלתי בהם היה של נער בן 15 שמספר לי דרך שיחה ושירים על איזו התעללות שעבר, אבל לא אומר זאת במפורש. הוא עזב את הבית ומצא דירת שותפים בתל־אביב. פתאום בהמשך הערב מגיע אדם גדול עם זקן ושיער ארוך ואומר לי 'הבן שלי פה', ואני קולטת שזה לא הבן שלו אלא השותף שלו לדירה. האיש הזה אסף את הילד לביתו ודי ברור שניצל אותו".
"נוער בסיכון הוא לא נוער הברזלים, היום הרחוב הוא לגמרי בתוך הבית שלך. מה שמבחין בין נוער נורמטיבי לבין נוער בסיכון הוא דרכי ההתמודדות שלהם. נוער נורמטיבי ימצא דרכים יעילות ונוער בסיכון יבחר בהימנעות, ויאמץ כל מיני התנהגויות שמנסות לנטרל את הכאב – סמים ואלכוהול בעיקר"
אני מנסה להבין דרך ראוכברגר האם ישנם ביטויי מרד שהם ייחודיים דווקא לבני נוער מהמגזר הדתי. "כשמדברים על הציבור הדתי, שלושה מעגלים עובדים יחד", היא מסבירה, "הקהילה, הסמכות ההלכתית, והמעגל המשפחתי. הכול עובר דרכם. הפרשנות שתינתן להתנהגות מסוימת של נערה תלויה בהם. כמה המשפחה שלה מושפעת מהקהילה, כמה הקהילה מושפעת מהסמכות ההלכתית, זה מין לופ כזה, וכדי לטפל בו חייבים להבין את המעגלים".
לא תמיד ההורים מצליחים בזה. לפעמים הם פשוט מעורבים מדי רגשית. "ראיתי נערה אחת שאמא שלה התקשרה אליה וממש כיסחה אותה בטלפון על זה שהיא פה. יכולתי ממש לחזות את המשך הערב שלה. איך הוא הולך להיראות", אומרת ראוכברגר בדאגה. "יש בני נוער שירצו לבוא לפה וההורים יגידו שזה לא נראה להם מתאים. אבל יש ילדים שאי אפשר לומר להם את זה. ילד כזה, אם אין לכם כבר השפעה עליו, לפחות תראו שהוא מגיע עם חברים, שיש לו מספיק כסף ושהוא חירותי. יש שלושה דברים שאסור לוותר עליהם – חברים, כסף וזמינות".
למה זמינות?
"כי הילד כבר כאן, וצריך להבין שזה המצב שלו כרגע. האמון היציב הזה צריך להישאר כל הדרך. זה אחד הדברים הכי חשובים. שהילד לא יפחד לחזור הביתה. וצריך לדעת שהוא ימצא בסוף את הדרך שלו".
וזה הסיפור האמיתי כאן, אם תרצו. לא רק טרגדיות מסמרות שיער, לפעמים סתם ילדים שלא מצאו את מקומם במסגרות ומתקשים להתגבר על תחושת הכישלון. תעודת עניות אחת גדולה לחלק ממנהלי המוסדות במגזר. "יש פה ילדים שעברו ארבע וחמש מסגרות", היא אומרת, "הציבור שלנו נורא אוהב להיות אליטיסטי ולצעוד קדימה, וזה מהמם בעיניי, אבל צריך לזכור שכשאתה מחליט לסלק ילד ממסגרת יש לכך מחיר גם בקרב הילדים שנשארים. זה לא רק מולו. הרבה פעמים יש טענה 'אני מוציא אותו כדי לשמור על האחרים'. אם אתה ממשיך להיות איתו בקשר כדי למצוא לו מסגרת מתאימה זה משהו אחד, אבל אם הוצאת אותו כדי לשמור על האחרים – לא בטוח ששמרת. ייתכן שאם תחזיק אותו במסגרת שלך והחבר'ה יראו את זה ויֵדעו שזה אפשרי – שמרת עליו, ועליהם לא פחות".
