בצל קולות הנפץ של המלחמה ארבעת הקירות הבטוחים שלנו עברו טלטלה: אלה שעזבו את ביתם במנוסה, זה שלכתו שינתה לחלוטין את החלל, מי שכבר ימים רבים לא ראה את הבית ואלה שגרים מעבר לים אבל ליבם בבית של כולנו בארץ הזו
נגד הניסיון השפל לפגוע בבתים היקרים שלנו, נאיר את הבשורה שאנחנו כאן, חיים ואוהבים מאי פעם
ילדות בין הרי חברון היפים בצל האינתיפאדה השנייה מובילה ילדים למחשבות ולהתמודדויות לא שגרתיות ולא ילדותיות במיוחד. אחת החוויות שהיו מנת חלקנו היה למשל סבב שהתרחש אחת לאיזו תקופה בין בנות הכיתה שבו כל אחת סיפרה איפה היא תתחבא או איך היא תברח מהבית במקרה שמחבלים ידפקו על דלתה. לא הייתה אחת שלא ניסחה תוכנית סדורה שעברה שפצורים אסטרטגיים מעת לעת. כמעט מיותר לציין שהבסיס למנהג המוזר היה כמובן חדירות המחבלים לבתים רנדומליים סביבנו, בתדירות גבוהה מדי.נזכרתי בסבבים האלה אחרי אותו יום שחור לפני חודשיים, כשפתאום שמעתי את הסבב הישן קם לתחייה, ובכל מקום אנשים דנו סביבי בשאלה איך ינהגו אם וכאשר יידרשו להילחם בתוך ביתם, איך יבצרו את הממ"ד ובאיזה ארון כפול יסתירו את הילדים. נכון, זו לא הפעם הראשונה שמרחף איום מעל הגגות האדומים שלנו אבל לפני הזוועות שחוללו מחבלי החמאס בעוטף, הענן הסמיך לא הצליח לטפטף ולנזול באכזריות מצמיתה לתוך הקירות המוגנים של כל כך הרבה בתים במדינה.לטרור פנים רבות. באחת הגזרות הפחות ידועות שגזרו היוונים, היהודים נדרשו להסיר את דלתות הבתים. איך אפשר לתאר בכלל חיים בלי דלת, בלי אפשרות אחרי יום ארוך להיסגר מהעולם בחוץ, מכל העיניים הזרות, ולחבק בחום את אהוביך. במעשה זה הם ביקשו לעקור את האינטימיות הבסיסית ואת הידיעה שיש מרחב בטוח, שאליו איש אינו נכנס ללא רשות מפורשת. היוונים הבינו שפריצה כזו של הגבולות, חילול של הלב הפועם בזוג ובמשפחה, משאירה את האדם כצל חולף ופוגעת באפשרות להיטען בכוח. זוהי שבירה מנטלית כל כך קשה שבוודאי יהיה קל מאוד לשלוט בעם ללא דלת. כנגד אותה גזרה מדליקים נרות בפתח הבית, על מפתן הדלת.
אלפי שנים עברו אבל הרוע נושא את אותה בשורה. הביטוי רגל גסה בהחלט לא מספיק חריף כדי לתאר את הברבריות שבה דרסו המחבלים את בתינו, חמסו, בזזו והשחיתו, נכנסו להיכלות הקודש הקטנים שכל משפחה בנתה לה וחיללו אותם. מיטות מוצעות מגואלות בדם, ספרי ילדים שאכלה האש, פיח ואבק שריפה על השולחן המנופץ וקליעי ירי בחלונות הם תיאורים עדינים לתמונות הבלהה שהשאירו אחריהם שליחי השטן. הפגיעה החמורה וזריעת הפחד דווקא בתוככי חלקת הא־לוהים הקטנה הייתה מכוונת ונחושה, לא יד המקרה אלא רצון נבזה לפגוע דווקא שם, היכן שמונחת האהבה, היכן שנמצא אור וחום.
ומול הנקודה הכואבת הזאת, במקום שהם ביקשו לזרוע שממה אנחנו נצמיח מחדש חיים. כך, בתקופה עם הלילות החשוכים והארוכים בשנה, בכל בית שעומד על תילו נדליק השבוע נרות, לא של זיכרון ולא של נחמה, לא למטרות תאורה וגם לא כדי לחמם את האצבעות בחורף הקודר, אלה הם נרות ששימושם היחיד הוא לבשר את מה שרעי הלב הארורים כל כך לא רוצים לשמוע, יש כאן בית, ובו אנשים חיים ואורם לא כבה.
בית בקיבוץ בארי. צילום: AFP
לבנות ולהיבנות | תמר פרלשטיין קשדן
הבתים שעוד נכונו לנו יהיו תשובה ומרפא לכאב
יש בתים שמחכים להיבנות. בתים של חיילים וחיילות בשדה הקרב כשהמחשבות נודדות לשאלות מי מחכה לי ועבור מה אני נלחם. בתים של רווקים ורווקות שמרגישים את הבדידות שבעתיים במלחמה ומחכים למצוא את העוגן ואת המקום הקבוע שלהם. חלקם גם שואלים את עצמם האם בתוך כל מניין ההורגים מת גם החצי השני.יש בתים שנשברו לשניים בגירושין ואמהות שמגדלות את הילדים לבד, לא חלק מהזמן אלא כל הזמן. והאבות שבמילואים שואלים את עצמם האם הילדים שכחו שיש גם אותי. והבתים האלו מחכים להזדמנות שנייה לרפא את הכאב, לבנות משהו אחר וחדש, בתקווה ובחלום שיהיה מיטיב יותר.וישנם הבתים שלעולם לא ייבנו, בתים של טובי בנינו ובנותינו שנפלו בקרב, שהסיפורים עליהם והפנים הטובות המשתקפות מתמונותיהם מעידים שהבתים שהיו בונים היו יכולים להיות מלאי ערכים ואור. וישנם הבתים שהיו אמורים להקים אלו שנרצחו וחייהם נגדעו באחת. חובה עלינו לבנות בתים עבורם. בתוך ליבנו ובין ארבעה קירות. בתים שיהיו ראויים להקרבה שלהם. כאלו שאבני היסוד בהם הם אחדות, אומץ, אהבת הארץ ומסירות כלפיה.
והבתים האלה שעוד ייבנו הם התשובה האמיתית של המלחמה הזו, הם ההוכחה שיש בנו רצון לחיות ועוצמה לנצח. להרים את הראש ולהכריז שאנחנו לא נסוגים אחורה, להפך: אנחנו שועטים קדימה.
צילום: שאטרסטוק
איש ושם | יהודית טל
אחרי שהלך לבלי שוב גם הבית שינה את פניו
בכל פעם שמתעדכנים בחדשות, עולה החשש משתי מילים – הותר לפרסום. שמותיהם של הילדים־של, והאחים־של, והנכדים־של, ושל הלב שלנו שהפך להיות בית לדאגה.הבית שממנו יצאו לא ישוב להיות מה שהיה, הופר השקט והשתנו סדרי הכוחות. זוג הורים ואחים או אישה וילדים נאחזים בתמונה האחרונה, תופסים את המילים האחרונות ומנסים לשמר את הזיכרון, לכתוב את הסיפור שיסופר. מה אהב לאכול ולשתות וכמה אהב וכמה אהבנו אנחנו. טעם השניצלים שרק הוא ידע לטגן, בקבוק הבירה ששתה ערב קודם עוד מונח בדיוק במקום שהשאיר כמבקש להנציח איזה רגע, והריח על החולצה שמסרבת להיאסף אל מקום שיחתום את החיים שלא יהיו עוד. הקירות מהדהדים אותו וקולו לא יישמע מהדיוקן שנתלה על הקיר, נאספים אליו סיפורים שלא נשמעו והסלון מתמלא בגאווה. מילים כמו אבל ושכול עומדות על המפתן, מתגנבות אל חלל הבית והלב מתרוצץ בין החדרים הריקים ומחפש נחמה. חלקת אדמה ואבן שיש קרה הוסיפו עוד קומה לבית.יש מי שהלך, ולא ישוב. היה איש ואיננו עוד. יש בית, ועכשיו הוא אחר.
צילום: נעם רבקין-פנטון, פלאש 90
בא הביתה | ריקי רט
דווקא עכשיו ולמרות הכול, ישראל היא המקום שבו יהודים צריכים לחיות
זה לא התחיל ב־7.10, הדיווחים על אנטישמיות בעבעו כבר קודם. פה תקרית באוניברסיטה, שם אמירה פרו־פלסטינית בוטה, בערים באירופה ששנים נחשבו בטוחות ליהודים, התחילו להרגיש קצת פחות נעים. פגשתי אתכם, אחיי יהודי התפוצות, לא מעט פעמים. דיברנו לא מעט על מה זה להיות יהודי בחו"ל, על החשש שלכם מפני ההתבוללות בקרב הדור הצעיר, על המצב בארץ, על הקשר שלכם למדינה והדאגה לנו. השאלה האם לעלות ארצה ומתי תמיד הייתה שם. אצל חלקכם בדמיון שלא יתממש, אצל אחרים בתור אופציה לפנסיה, לסיים כאן את החיים בבית נוח ברחביה, ואצל חלק קטן כאפשרות ריאלית לעלות בתור צעירים שיחיו כאן את רוב חייהם.לפרקים, אני מודה, קינאתי בכם. אתם חיים במקומות כל כך יפים, עם מערכות חינוך מעולות (ויקרות), מוסדות תרבות מובילים, רכבת יעילה, אנשים סביבכם רגועים ולא עצבניים, האננס תמיד זול ומושלם, ואתם חיים בידיעה שבגיל 18 ילדיכם ילכו לאוניברסיטה ולא לצבא.אבל בשבועות האחרונים רחובות הערים האירופיות – לונדון, פריז, מילנו ועוד, נשטפו בהפגנות פרו־פלסטיניות, הקריאה "מהים עד הנהר פלסטין תשוחרר" נשמעה בכל הכיכרות היפות שבהן אהבנו לטייל, והיום לא הייתי מוציאה שם מילה בעברית. מגיני דוד צוירו על בתי יהודים ופוסטרים של חטופים נתלשו מהקירות. חברים טובים בניו־יורק מספרים כי הם חוששים לנסוע ברכבת התחתית, ותאי סטודנטים באוניברסיטאות יוקרתיות בארצות הברית קוראים לצדק עבור פלסטין. לא פשוט להיות היום סטודנט יהודי בקמפוס.
ההסתדרות הציונית העולמית, משרד התפוצות והסוכנות היהודית פרסמו חודש לאחר פרוץ המלחמה את דו"ח נתוני האנטישמיות בעולם במלחמת חרבות ברזל. בדו"ח מוצגת עלייה של כ־500 אחוז בכמות אירועי האנטישמיות, בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד. כמו כן מוצגת עלייה של כ־400 אחוז בשיח האנטישמי ברשתות חברתיות נבחרות, בהשוואה לתקופת הזמן שקדמה למלחמה. מהדו"ח עולה כי לא רק שיש יותר מקרים של אנטישמיות מודרנית וקריאות להשמדתה של ישראל, אלא נשמעת גם קריאה לפגיעה בקהילות יהודיות ברחבי העולם על רקע המלחמה. ארגון הטרור דאעש קרא למאמיניו לפגוע בכל נוכחות יהודית שהיא ולסייע צבאית ל"פלסטין" באמצעות התקפה על שכונות יהודיות בארה"ב, באירופה, ובכל רחבי העולם.
מפרוץ המלחמה הרגשנו ביתר שאת את התמיכה שלכם ואת הערבות ההדדית – הצפתם אותנו בתרומות כספיות ותרומות ציוד לחיילים. 750 מיליון דולר, אם נדייק, הועברו לכאן מיהדות התפוצות מפרוץ המלחמה. החיבוק שלכם חשוב, נצרך ומורגש. ועכשיו הקשר הזה צריך לעלות מדרגה. אחים אהובים, בואו הביתה.
הבעיות שהיו כאן טרום המלחמה עדיין כאן, וימשיכו איתנו גם כשהיא תסתיים. יוקר המחיה ככל הנראה יאמיר, מערכת החינוך והבריאות ומערכות נוספות זקוקות לתיקון, אנשים ככל הנראה יחתכו אתכם בכביש בדרך לעבודה, והטרור לא ייעלם, ועדיין זה הבית. אני לא נאיבית, ככל הנראה לא תארזו ברגע חיים שלמים לתוך מזוודות ותעלו על המטוס הראשון, ובכל זאת הרעיון הזה חייב לחלחל, בואו הביתה, אנחנו מחכים לכם.
הפגנה פרו פלסטינית בצרפת. צילום: איי.אף.פי
פרטים קטנים | מיכל אורבך
בלי קורת הגג היציבה, כביסה מקופלת ומפית על השולחן הופכות למשאת נפש
נשאלנו פעם בשיעור על חפצים, מה היינו לוקחים מהבית אילו היינו צריכים לצאת ממנו בחיפזון. התשובה של רוב הקבוצה הייתה תמונות ומסמכים. תמונות לחיבור לעבר, ומסמכים כדי להמשיך לתפקד בעתיד. מנחם קלמנזון סיפר שלמרות הצורך למהר כשחילצו את תושבי קיבוץ בארי מהתופת אחיו אלחנן ז"ל חשב על כבוד האדם ואמר לו ולאחיינם איתיאל זהר, שיציעו לאנשים שייקחו כמה דברים, טלפון, משקפיים, והדגיש "שלא יצאו כמו פליטים".
ככל שהלחץ לצאת גדול יותר, כך אנשים נאלצים לצאת עם פחות פריטים מביתם, לפעמים כותנתם לעורם, יחפים.כמה מחשבה אנחנו משקיעים בפרטים הקטנים שסביבנו. אדם טורח על עיצוב ביתו, בוחר ריהוט וכלים שיתאימו ויהיו נוחים ונעימים, מסדר את העציץ בזווית הנכונה למפית ולאור החלון, ולפתע סכנת חיים מיידית או אפשרית גורמות לכל אלה להיעזב. פתאום תפיסת המציאות מתעדכנת, ועצם החיים מקבלים חשיבות עליונה, מעבר לכל פריט יוקרתי שנקנה בטיול בחו"ל.
ומתברר שכשהבית ננטש מאחור גם עבודות התחזוקה שלנו, המאוסות על רבים מאיתנו, הופכות למשאת נפש ולסמל של נורמליות. בריאיון עם אמהות מפונות הן אמרו שמה שחסר להן זה קיפול כביסה, וכמובן גם בישול אוכל של בית, לא משנה כמה גורמה יהיו הארוחות במלון.
הלוואי שכולם יוכלו לחזור לפרופורציות הישנות, שבהן קיפול כביסה, בישול וניקוי הבית יהיו מטלות יומיומיות ולא תקווה רחוקה, ואולי תישאר בכולנו הכרת הטוב, שיש בית לטפל בפריטיו ובמטלותיו.
המפונים במלון יערים. צילום: עטרה גרמן
שעות ביציאה | גילעד גולדברג
אחרי כל כך הרבה ימים בלי בית, רק המילה הזו מעבירה צמרמורת
הוא כבר חווה תקופות שבהן לא היה בבית: היו החודשיים וחצי בשביעית שהם ממש רצו שהוא ייפרד מעדי וזה עצבן אותו כי מה הם מתערבים בכלל, אז הוא העניש אותם. זה היה, כמו שאומר השיר, בול בפוני. אמא שלו בכתה בלילות ואבא דאג בימים. אבל הוא הסתדר. בין הפנימייה לבתים של חברים לבית של עדי (ההורים שלה גרושים, הבתים ריקים). בסוף ההורים שלו נשברו. הם נתנו אוקיי, הוא בא עם עדי אליהם הביתה. אחרי חודש הם נפרדו.בסוף השמינית הוא התעקש לקחת את הטיסה קצת יותר רחוק. מה זה התעקש, רצה. וכך עשה. התחיל בגאורגיה עם החבר'ה מהשבט, והמשיך לבולגריה עם אלה שפגש שם וככה התגלגל מפה לשם. אחרי 32 יום (וחמש שעות, הם ספרו) הם חיכו לו בנתב"ג. סוף־סוף.היה גם זמן אלול של שיעור ב'. ארבעים יום וארבעים לילה של התעלות ודבקות והתקרבות לה' שהשכיחו ממנו לגמרי את הצרכים החומריים שלו כמו לאכול משהו שהוא לא לחם וטחינה עם טונה לארוחת בוקר ולכבס את הבגדים עם המרכך של אמא. אחרי עשרת ימי תשובה הגיע יום כיפור ואחרי כל השיא הזה הוא חזר הביתה והם קיבלו אותו באהבה. בחגים הם סיפרו לו שהוא היה חסר. שאבא שלו, שלא בוכה אף פעם, כבר העלה לחלוחית בזווית העין בברכת הבנים בליל שבת האחרונה.
אבל עכשיו הם לא כועסים ולא עצבניים ואבא שלו שלא בוכה אף פעם לא מצליח לברך את ברכת הבנים כי הגרון חנוק ואם רק היה נתב"ג ללכת אליו הם היו הולכים אבל אין נתב"ג יש רק שטחי כינוס ומשם כניסה לעזה. וזה כבר היום ה־63 למלחמה, ואפילו לספור את הדקות נהיה טריגר אז הם הפסיקו. מדי פעם הם מקבלים דיווחים שהוא נהנה, שהוא מקבל ארוחה חמה או שהייתה לו הזדמנות להתקלח. אבל הוא לא מתקלח במקלחת של הבית והם רק רוצים לפגוש אותו לרגע ולהריח אותו ולהגיד לו שהוא נורא הרזה.
וגם הוא, שהקשיח ליבו, כבר מתקשה להישאר אדיש. וכיף לו לפעמים אבל עכשיו, כשהוא שומע את המילה "בית" היא מעבירה בו צמרמורת.
ובסוף מחכה להם איזו חצי נחמה: זה הסיפור של כולם.
יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. צילום: יונתן זינדל -פלאש 90
מקום בעולם | רועי קדם
כמה קווים וצורות בסיסיות אומנם עדיין יוצרים בית, אבל כבר לא ברור מה הוא מסמל
אחרי קריסת הקונספציות הגדולות ורעידת האדמה שהתחוללה תחת רגלינו באותה שבת, נותרנו עם סדק עמוק בתפיסה של הבית שלנו, באופן שבו אנחנו מתייחסים אליו וביחסי הגומלין בינינו. מעטה הביטחון שהתרגלנו להתעטף בו כשאנחנו נכנסים הביתה נפגם, כמו גם הידיעה הבסיסית שלנו, עוד מאז היינו ילדים, שהבית שלנו הוא המקום הבטוח ביותר שיש.באחד מהציורים שתלויים מולי על המקרר מופיעים אוסף של קווים אנכיים ואופקיים שיוצרים בחיבור ביניהם צורות בסיסיות, בפשטות ובתמימות מעניקים מרחב סגור וחמים אך בו זמנית גם פתוח ומזמין – בית. אולי מהדברים הבודדים שכולנו יודעים לצייר ובמקביל גם משהו שכולנו נצטרך ללמוד מחדש ליצור.אם עד עכשיו יכולנו להסתפק בכמה קווים על הדף כדי להפיח בנו ובילדינו את תחושת הביטחון ואת החמימות העוטפת הזו, נראה שמעכשיו נצטרך להתאמץ קצת יותר. אנחנו צריכים להצליח להשתקם מהטראומה, לקחת דף חדש ולהתחיל לשרטט, לקבע שוב את הנחות היסוד שלנו, להבין מחדש את מקומו של הבית ואת מקומנו בתוכו.
בצל קולות הנפץ של המלחמה, ארבעת הקירות הבטוחים שלנו עברו טלטלה: אלה שעזבו את ביתם במנוסה, זה שלכתו שינתה לחלוטין את החלל, מי שכבר ימים רבים לא ראה את הבית ואלה שגרים מעבר לים אבל ליבם בבית של כולנו בארץ הזו.
בית שהועלה באש על ידי מחבלים בבארי. צילום: AFP
רחוק מהעין | דותן מלאך
גם מעבר לים ובאדמת נכר יש מקום אחד שתמיד יהיה בית
לקום בבוקר, לפקוח עיניים, לדעת שכדאי לקחת רגע לנשימה אבל מיד להציץ באתרים הישראליים: חדשות, ספורט, תרבות – לראות שהכול בסדר או ממש לא, להרגיש קרוב למקום מוכר. ללכת למטבח, להוציא את צנצנת הקפה ולראות את שקיות הבמבה הקטנות מחכות בסדר מופתי בארון. בצהריים מכבי משחקת ואחר כך הנבחרת מארחת בארץ רחוקה, וקבוצת החברים בוואטסאפ גועשת ורועשת בבדיחות, תסכולים וביקורות, כי כמו תמיד שוב הפסדנו. ואז שוב סבב אתרים וכבר כותרות הערב אבל כאן רק צהריים.עבורי היום הבית הוא היכן שהלב שלי, מאז שפגשתי את ג'וליה לפני שש שנים הוא בניו־יורק, כי במקום שאנחנו יחד, שם הבית. אבל הלב, פינות רבות לו וגם אם תוכל להוציא ישראלי מבסיס אמו, יהיה קשה לך להוציא את הישראלי שבו בכל מקום שאליו יפסע. הבית הוא גם האוכל, המוזיקה, החגים, המנהגים, ההתרגשות לגלות ביסלי גריל בבית קפה שכונתי וכמובן, החברים והמשפחה. בשנים שאני חי הרחק מישראל מעולם לא ניסיתי או רציתי להוציא את ישראל ואת הנעשה בה מחוץ לשגרת היום שלי. כי ישראל זה הבית שהיה ותמיד יהיה.אני מקרה קל. סביבי נמצאת קהילה ענקית, שאולי קמה בבוקר והולכת לישון במדינה אחרת, אבל חיה לחלוטין בישראל. זו קהילה שמורכבת רק מישראלים, שמבלה ומתנהלת רק עם עצמה, יודעת, עוקבת ומכירה כל דבר שקורה בארץ בכל מישור שהוא: משיר שתפס ברדיו, להיט הריאליטי התורן, תוכנית התחקירים הסנסציונית על עוקץ הקומקומים או המערכון החדש והקורע של ארץ נהדרת. כל שכונה בעיר וקבוצת הוואטסאפ שלה בעברית, שבה מתנהלת קהילה תוססת משלה עם פעילויות משותפות, ערבי אמנות, היכרויות, הופעות ומה בעצם לא. חיים בלי אבל מרגישים עם.
אומרים שברגע שאתה עוזב את הבית המקורי שלך, לא תרגיש יותר בשום מקום את תחושת הביתיות שהרגשת לפני כן, ואפילו אם תחזור לשם תרגיש קצת זר. יכול מאוד להיות שזה נכון. אבל כל תחושת בית היא עבורי תמיד נחמה גדולה מחממת לב – אם זו אהבת חיי, שיר של אריק איינשטיין, ברכת שבת שלום לאמא בשישי בצהריים, זמן איכות עם חברים מישראל, פנים מול פנים או בטלפון, שניצל עם פירה או סלט קצוץ דק־דק. ודאי בימים עצובים ומפחידים כמו שעוברים על כולנו כבר חודשיים ארוכים.
