שום דבר לא ידמה לרגע הזה שבו השמש זורחת על רחבת הריקודים. את מקומם של החשכה והקור תופס יום חדש. תחילה ישנו השמיים את צבעם משחור לכחול עמוק, כוכב אחרון עקשן במיוחד ינצנץ ממרחק, ואז ייצבע הרקיע כיד הדמיון הטובה של א־לוהים – סגול, צהוב, כתום, אדום. הרגעים האלו הם ההוכחה הניצחת לכך שבסוף – גם אם הלכת לאיבוד במהלך הלילה, גם אם המוזיקה הייתה קשוחה מדי ואכלת סרטים, גם אם החברים שלך הלכו לישון ונשארת לבד על הרחבה – תמיד־תמיד השמש תפציע בסוף. ההבטחה תמיד מתקיימת. יש סיבה טובה להאמין בעולם.
הרוקדים שעד עתה רקדו ממול לבמת הדי־ג'יי יחפשו איזה הר לטפס עליו לראות את השמש העולה או רק ישנו את כיוון הריקוד, יגששו בתנועותיהם אחר מקור האור. אלו שפרשו לנוח בקאנטות יתחילו לנהור חזרה אל הרחבה. הפרצופים שנראו זרים ומאיימים בחושך הופכים למוכרים ונעימים. חיוכים מתלבשים עליהם. חיוכים נשלחים חזרה. בסֶט־זריחה, הצלילים יהפכו למלודיים יותר, ההרמוניות רכות ומלטפות יותר. וכך גם העולם כולו. מובן יותר, פשוט יותר, אוהב יותר. אם בלילה חוויית הפירוד והבדידות, ולפעמים המאבק של האדם בשדים שלו, יהיו אלו שישלטו, בבוקר חוויית אחדות מיסטית תורגש בכל נים ונים בגוף.
באותה שבת ארורה ב־7 באוקטובר, כשהשמש הפציעה מעל לרחבת הריקודים בחניון רעים, כמו תמיד, החושך הפך לאור, הלילה לבוקר – אבל רק לזמן קצר, שכן אז שוב התהפך הכול – והאור הפך לחושך בלתי נתפס. אם השבר הגדול במתקפות של מחבלי חמאס הארורים על בתי תושבי העוטף היה שהן התרחשו בבית, במקום הבטוח והמוגן של האדם, לכאורה, בהתקפה על מסיבת הנובה ומסיבות נוספות שהתקיימו באזור – השבר הוא על ציר הזמן – הרגע שבו הכול הופך מואר, שכולו טוב והתעלוּת – התנפץ לאלפי רסיסים.
זהו, לעולם לא נוכל לרקוד יותר בארץ הזו. יותר לא נוכל לעצום עיניים, לבטוח בבוקר שיבוא, בצלילים שירפאו. גם זה נלקח לנו, חשבתי לעצמי בשבועות הראשונים למלחמה.
*
יום שמש יפה בחניון רעים חודשיים אחרי אותה שבת ארורה. הדשא צמח והאדמה החומה הוריקה. בין בומים מחרישי אוזניים מסוללות התותחים של צה"ל הפרושׂות בקרבת מקום, אפילו אפשר לשמוע את ציוץ הציפורים. כן, החיים הם קלישאה. כשאני מצלמת את תצלומי הנרצחים והחטופים במיצב שהוקם לזכרם, לוכדת מצלמת האייפון קרני שמש שחודרות בין עצי האקליפטוס שמקיפים את קרחת היער שבה התקיימה מסיבת הטבע נובה שהפכה למרחץ דמים מצמית. אי אפשר שלא לשים לב ליופיים של הנרצחים הצעירים. לזוהר העלומים שקורן מהם, לחיוכים הרחבים, לאור ולחופש בעיניהם.
"האדמה הזאת שעליה אנחנו עומדים מגואלת בדם של מלאכים", נכתב בשלט שמלווה את תמונות ושמות הנרצחים, "אחינו ואחיותינו שנרצחו על ידי כוחות החושך המתועבים מעבר לגדר. לעולם לא נשכח את 394 הנשמות שבמותם ציוו לנו את המורשת לרקוד. תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים".
אז מהו טראנס? בשונה מז'אנרים שונים החוסים תחת המוזיקה האלקטרונית, מוזיקת טראנס במהותה, נועדה להעביר את האדם ממצב תודעה "רגיל" למצב תודעה אקסטטי שבו הוא חווה התעלות. מקור המילה אקסטזה ביוונית מתורגם לשתי המילים "מחוץ לגוף" או "יציאה מהגוף". מוזיקת טראנס מתאפיינת בטמפו – BPM מהיר ("Beats Per Minute – כמות הפעימות בדקה), ובשכבות צליל רבות שחוזרות על עצמן בלופים עם שינויים קלים, כשלכל שכבה תנועה עצמאית משלה ובו בזמן היא מתקשרת עם שאר השכבות, והן נעות יחד באיזושהי הרמוניה. הרפטטיביות של המוזיקה יוצרת השפעה מהפנטת, כמו בריטואלים דתיים שיש בהם אפקט של חזרתיות. הסאונדים בטראנס לרוב מופקים באמצעים אלקטרוניים על ידי סינתיסייזרים וכמעט אין בה ווקאליות.
לכל טרק יש סיפור – התחלה, אמצע וסוף – שבמהלכו נצבר המתח ששואף להגיע לפתרון ולשחרור, וכל סט שינגן כל די־ג'יי ינסה לספר סיפור בעזרת סדר הטרקים שיבחר. בדומה לצורה שבה בנוי הטרק האחד, גם במהלך הכללי של הסט תחול התפתחות עד לקתרזיס המיוחל. אם זכיתם לרקוד במקום הנכון ובזמן הנכון, והלב שלכם היה מכוון, למדתם על בשרכם מה ההרגשה כששערי השמיים נפתחים.
כנראה כל ניסיון להסביר במילים מה קורה כשרוקדים טראנס נועד לכישלון. מילים תמיד מנסות להתחקות אחר המציאות, לפעמים הן מצליחות לפגוע בול, לפעמים ליד, לפעמים אין להן סיכוי. נגיד עכשיו.
"בשונה מסגנונות מוזיקה אחרים, הטראנס הוא לא רק צורת בילוי אלא מרחב של הילינג וריפוי, הטראנס הוא באופיו כזה. לא מדובר ב'עוד מסיבה'", מסבירה גלית קידר, המוכרת בשם הבמה שלה Dj gula k, אמנית מוותיקות שבט הטראנס. היא מוסיפה ואומרת ש"ביום שישי (בשבוע שעבר, ב"ק) ניגנתי בפעם הראשונה אחרי שלא ניגנתי כל התקופה האחרונה. זה היה מאוד קשה מבחינה רגשית וכל הסט היה מלווה בדמעות, אבל בסופו יצאתי בתחושה של ריפוי וכוח מחודש – וזה הכוח של הרחבה".
*
קהילת הטראנס היא רוחנית ביסודה. יש כאלו שידברו על הטראנס כחיבור לטאטע, ואצל אחרים תוחלף הטרמינולוגיה הדתית־הקלאסית במילים אחרות כמו ספיריט, בריאה, הוויה – כשלמעשה הם מדברים על אותו הדבר ומחפשים אחר הנסתר והנשגב באותה דבקות.
"הייתי בן אדם אחד מסוים לפני שהגעתי למסיבה הראשונה שלי ושעה פנימה כבר הייתי בן אדם אחר. חוויתי כמו מיני מעמד הר סיני", מעיד על עצמו אלעד קורד, יזם תרבותי, שותף ומייסד ראשי של קבוצת Fusion Culture המשמשת בית למוזיקה אלקטרונית אלטרנטיבית בשילוב אמנות חיה. קורד שגדל בציונות הדתית של בני־ברק של שנות התשעים, מדבר על אחוזים גבוהים של דתל"שים בשבט הטראנס. "זה לא מגובה בסטטיסטיקה אלא בהיכרות של השטח", הוא מסביר שרבים מבני הציונות הדתית שעזבו את דרך התורה והמצוות הקלאסית מוצאים את עצמם בקהילת הטראנס בגלל החיבור להוויה רוחנית ולערכים חזקים של שבט ולקהילה חמה ומחבקת. "כשיצאתי מהחברה הדתית הרגשתי את החוסר הגדול בשבטיות. כילד, הוקסמתי מהחברתיות והשבטיות של החברה הדתית לאומית עם ערכים ברורים ואמונה, יחד עם צדקת דרך אלוהית חזקה. כשעזבתי את האתוס הציוני דתי הבנתי שאין לזה תחליף בחברה הישראלית, עד שבגיל 17 הגעתי למסיבת הטבע הראשונה שלי.
"זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לאיזשהו פולקלור, תנועה חברתית, שעושה משהו מאוד דומה לדבר הזה שגדלתי איתו בבית. שבט הטראנס היה המקום הראשון שאני, בתור ילד דתי לשעבר, מצאתי בו הזדהות מחדש". הוא לא מתעלם בדבריו מתופעות הסמים והשתייה או בליינות־יתר שקיימת באזור הזה – "אבל מעל כל זה", הוא אומר, "נמצאים ערכים חזקים של ערבות הדדית, של שמחה ושחרור ושל חיבור למשהו עליון, יחד עם אווירה, שלי לפחות הזכירה בית כנסת. יש אמונה קיומית מאוד חזקה בתוך מסיבת טבע, מסיבת טראנס או פסטיבל חופש, וגם הם מתהדרים באותה זיקה של הוויה שהיא כמעט־כמעט א־לוהית".
כמו רבים משבט הטראנס, גם שני לוק ז"ל, שנרצחה בנובה, השתמשה בשפה דתית כדי לנסות להסביר מה היא עושה כשהיא רוקדת ברחבה. "שאלתי אותה פעם באמת: 'שני, כשאת רוקדת שם, מה את מרגישה?', והיא אמרה לי: 'אבא, כשאנחנו רוקדים, אנחנו ממש מתפללים'", סיפר אביה ניסים לוק בריאיון לכאן חדשות. לוק ז"ל היא אחת מאותן בחורות צעירות שתמונתן הפכה לסמל לטבח המחריד – צעירה שכל אחת מתמונותיה רוקדת משדרת שמחה ותום נעורים. יש רק אפשרות אחת לראות את הסרטון שפרסם חמאס שבו נראית לוק שרועה על טנדר לצד חמישה מחבלי חמאס – כתשליל של פני הטוב אל מול פני הרוע.
"העובדה שהרוע הזה פגש את החבר'ה של הנובה בזריחה זה משהו שאי אפשר להכיל. זו נקודת זמן שגם אם יעמוד מולך מישהו עם אקדח ויירה בך כדור, אתה כולך מוקף בטוב, אתה תמשיך לחייך כי לא תוכל להכיל את האינפורמציה הזו, ופשוט אין לה יכולת להיכנס, לא תוכל לתת במצב הזה לרוע כזה ממשות וקיימות", אומר אשר חביב (59), אחד מעמודי התווך של סצנת הטראנס הישראלית, הפעיל בה יותר מ־30 שנה. שועל טראנס ותיק למוד קרבות.
חביב, שעבר דרך המפגש עם הטראנס תהליך של תשובה, אומר ש"אין הרבה דברים שהגוף והנשמה מסכימים עליהם, הגוף רוצה לאכול או לישון והנשמה לא בקטע, הנשמה רוצה להרוות איזה צימאון והגוף נרדם. זה מצב נדיר שהגוף והנשמה משלימים ויש ביניהם הסכמה. בריקוד זה קורה, ואז החוויה הופכת לאינסופית. בשלב מסוים כשאתה משיג את הדבר תוך כדי תנועה, אתה מתחיל לחבר את הקצוות של הגוף ומבין שזה אינסוף. יש כאלו שמדברים על החוויה הזו כמדיטציה בתנועה, לי ברור שזו תפילה, ומהנדירות שקיימות".
"מי שלא מכיר טראנס מדמיין שזה מה שקורה במועדוני ריקודים ודיסקו, אבל טעות בידו", אומר רועי פינצי, במאי ויוצר המיני־סדרת דוקו "להיות עם חופשי – סיפורו של שבט הטראנס הישראלי", הסוקרת את מסכת התעללות רבת־שנים שעוברת תרבות מוזיקת הטראנס הישראלית מצד הרשויות. "הטראנס זו פעולה רוחנית מאוד עמוקה. למסיבת טראנס אתה אולי הולך עם חברים שלך אבל אתה באמת מגיע לבד. זה אתה מול עצמך והרבה אנשים יגידו שזה אתה מול א־לוהים. כשאני מגיע למצב של להיות בתוך הריקוד, בתוך התנועה – יש שם מוטיב של תפילה. אין דרך אחרת לתאר את זה. אתה מתחבר לעצמך ופוגש מקומות הכי עמוקים בנפש".
בישראל של שנות השמונים והתשעים סצנת הטראנס עברה רדיפות קשות מטעם הממסד שחש שהמוזיקה החדשה הזו מאיימת על הסדר הטוב. המלחמה בסמים והמלחמה בטראנס הפכו למקשה אחת. הסצנה התחילה להתפתח במסיבות מחתרת קטנות ביוזמת אנשים שייבאו את המוזיקה הזו ממסיבות הפול מון של חופי גואה. כמו היום, גם אז, להודו הגיעו אז ישראלים רבים יוצאי צבא שחיפשו חוויות רוחניות, ושם נפתחו אל סגנון המוזיקה החדש, אז קראו לזה מוזיקת אסיד. עם השנים מסיבות המחתרת הקטנות הפכו לרייבים ענקיים, ואת הגדול שבהם הפיק אשר חביב – "דראגלס גני חוגה" בשנת 1997 – רייב של שלושה ימים שבו היו 15 אלף איש, אבל הן דעכו בגלל אותן הרדיפות.
אותה תקופה נחתמה בהפגנת הענק שהתקיימה בתל־אביב ב־1998, שאליה הגיעו כ־30 אלף איש שנאבקו על זכותם להאזין למוזיקת טראנס ולרקוד לצליליה. "תנו צ'אנס לטראנס" הייתה סיסמת המאבק, וגם אם הממסד לא פסק מרדיפותיו, המטרה העיקרית הושגה: לגיטימציה ציבורית לקיום תרבות הטראנס. "הצלחנו לשנות את דעת הציבור הרווחת", אומר חביב, ממרחק השנים.
"לאורך כל השנים התקיפו אותנו בלי רחמים", הוא אומר, "ההיסטוריה של הטראנס היא עקובה מדם, אם פנימית ואם ויזואלית. אני ראיתי בעיניים שלי את השריטות בנפש שהמערכת שרדפה את אוהבי הטראנס, עשתה לאנשים". הוא מזכיר פשיטה של המשטרה על מסיבה בחוף אכזיב שבה הגיעו שוטרים מהים, והרוקדים חשבו שמדובר במחבלים, ופשיטה אחרת, ביער באזור ירושלים, שהסתיימה בתאונה קשה. "השוטרים אילצו אנשים לעלות על רכבים למרות שהם לא היו במצב הגיוני לנהוג כי היו תחת השפעת אלכוהול ומשני תודעה, אבל תחנוניהם לא עזרו. קרו דברים איומים ונוראים".
לאחד האירועים הראשונים שהפיק בהאנגר 11 בתקופת האינתיפאדה הראשונה שאליו הביא את ההרכב הגרמני x Dream, הגיעו עשרה ג'יפים עם 60 מג"בניקים שכיתרו את האירוע, כיבו את המוזיקה והושיבו אלף איש על הרצפה. "עמדתי ליד ההרכב כמו שגריר של מדינת ישראל, כשאחד האמנים אמר לי באנגלית: 'אם זה מה שאתם עושים אחד לשני איך אתם מצפים שלא נאמין למה שאנחנו רואים ב־CNN'. התביישתי".
"הטראנס הוא הישראליות", אומר פינצי, "הערכים שמצויים בתוך תרבות הטראנס הם בדיוק אותם ערכים שהחברה הישראלית הקימה על גבם את מדינת ישראל. כל השנים שרודפים אותנו כעם ייצרו בועה מאוד חזקה של הביחד הישראלי – וזה בדיוק הדבר שמייחד אותנו כעם ישראל ומחזיק אותנו. ובעוד שבכל שאר המקומות הכוח הזה הלך לאיבוד, דווקא ברחבת הריקודים בטראנס הוא נשמר במלוא העוצמה והיופי, ואני מציע לכל מי שצוחק עכשיו שיגיע לרחבה ויבין הלכה למעשה מה זה ואהבת לרעך כמוך.
"מאז שנות התשעים מדינת ישראל איבדה את הכיוון שלה מבחינה חברתית־תרבותית, בטח מבחינה פוליטית. תהליך האמריקניזציה הפך אותנו למדינה שסובלת מסדקים ובעיניי זו הקרקע הכי פורייה למשבר שקרה לנו – זו הסיבה הכי מהותית למה שקרה לנו ב־7 באוקטובר. זה לא סתם שקהילת הטראנס נמצאת בלב של האירוע הטראומטי הזה", אומר פינצי, "לא סתם זה קרה ברחבה של ריקוד טראנס סביב חומרים משני תודעה, לא סתם האנשים שנרצחו אלו הנשמות הכי טהורות, יש איזה סימן בשבילנו – שבעיניי הוא באמת דתי.
"הדבר שקורה עכשיו הרבה יותר גדול מהמאבק של קומץ רוקדים לעומת פוליטיקאים שלא מבינים מה זה טראנס. במשך עשרות שנים ניסינו להסביר להם ולא הצלחנו. בתקופה הזו רק הולך ומתברר כמה הממסד כפי שאנחנו מכירים אותו, לא רלוונטי – מוסד ארכאי שהערך שלו פג מהעולם, ולכן גם לא משנה אם הם יבינו או לא. עכשיו זה גדול פי מיליון. קטונתי מלנבא מה יקרה, אבל אין לי ספק שיהיה פה שינוי עמוק בחברה הישראלית ובעם ישראל".
"מה שקרה עכשיו", אומר קורד, "זה שהאתוס הישראלי־ציוני הכללי, לצערנו או לשמחתנו, מה שבטוח על כורחנו, שלוב יחד עם סצנת הטראנס בצורה מאוחדת, ואין רגע נכון יותר מזה לקבע את זה גם בציבור הדתי לאומי".
"איך יכול להיות שטראנס כל כמה שנים מושך כזו ארטילריה, על מה? צריך להתבונן בזה", אומר חביב. התשובה ברורה לו: "טוב שמתקיים מושך את הרע עליו. רע יכול להתקיים רק בבחירות של בני אדם ולכן יש לנו יכולת למגר אותו. הנרצחים מהמסיבה הם עלי כותרת של המנורה הקדושה אחד־אחד, בנים ובנות אהובים של כולנו".
ואיך נוכל לחזור לרקוד?
"הכוח שמניע הוא הרבה יותר גדול מאיתנו, הכוח להמשיך לרקוד ולשמוח. היינו רוקדים בכל שבוע במקום אחר בארץ ועולים על אוטובוסים בתקופה שהם היו מתפוצצים, ואנחנו נמשיך גם עכשיו. עד כמה נהיה באבלות, עד כמה ניתן לרוע לנצח? זה תלוי בנו, תאמיני לי, אפילו הרע הופתע מהרוע שיצא ממנו, ואסור לנו לתת לזה לקרות שוב".
*
האם איך ומתי נצליח שוב לרקוד, זה משהו שאני כל הזמן שואלת את עצמי. "עוד מוקדם מדי להבין מה יקרה עוד איקס זמן, אבל מבחינת הנפש של האדם אנחנו ממש מאמינים שהנפש תתאושש", אומרת קארינה דסאו, מייסדת שותפה ומנהלת תיאום טיפול בעמותת "לב בטוח", שהוקמה בעקבות אירועי 7 באוקטובר, במטרה להציע עזרה ראשונה נפשית מונעת טראומה על ידי מטפלים מיודעי טראומה ומיודעי פסיכדליה. המטפלים בעמותה נתנו מענה ראשוני לכ־70 אחוז מנפגעי המסיבות, ומתוך הטיפולים שהתקיימו עד כה בחסות העמותה היא אומרת שכנראה שהרבה משורדי המסיבות לא יצאו עם פוסט טראומה כי הנפש שלנו חזקה הרבה יותר ממה שנדמה לנו.
"ספר ידוע בתוך עולם הטראומה נקרא 'להעיר את הנמר' ובו מדובר על פעולת הבריחה. ברגע שאנחנו נמצאים בחוויה טראומטית מתחדד ההבדל בין אנשים שקופאים במקום ואין להם אפשרות לעשות איזושהי תנועה לעומת אנשים שנוקטים בפעולה כלשהי. המשמעות שרבים מהם היו בבריחה היא שהנפש תדע להירפא מהטראומה", אומרת דסאו.
עד כה, הגיעו לארגון כ־2,500 פניות, מתוכן מטופלים כעת בפועל יותר מ־500 משורדי המסיבות. "בטווח של החודשים הראשונים ניתן בחינם מענה חירום בתחום הטראומה לכל הפונים, שהם כ־70 אחוז מהנפגעים". אומר יו"ר הארגון שירן מאור. "יש חלון הזדמנויות מאוד קצר למניעת פוסט־טראומה. בספרות המקצועית מדברים על ארבעה שבועות עד שלושה חודשים. ככל שההתערבות תהיה מהירה יותר בשבועות הראשונים, אפשר יהיה להקטין את המשך החוויות הטראומטיות, ולכן בהתחלה היה ניסיון להגיע לכמה שיותר אנשים כמה שיותר מהר".
כיום פועלת העמותה תחת "נוהל חרדה" – סיוע לנפגעי חרדה בעקבות המצב הביטחוני שנוצר בשלהי מלחמת לבנון השנייה דרך המוסד לביטוח לאומי ומעניק 12 מפגשים למטופל מטעם המדינה. "בהתחלה הרבה מהחבר'ה היו כמו כלי שהמים נשפכים ממנו מכל כיוון ורק היו צריכים מישהו שיעזור להם לחזור להתאפס", אומרת דסאו, "עכשיו כבר יש מוכנות לעבוד עם החוויה שקרתה ואף צצים סימפטומים – קושי לחזור לעבוד, התפרצויות זעם וכולי. הדברים כמו מתחילים לשקוע, והחבר'ה כרגע גם יותר פנויים לקבל טיפול וגם מבינים את האקוטיות שלו בשביל להמשיך לתפקד".
יחד עם חוקרים מאוניברסיטת חיפה – פרופ' רועי סלומון וד"ר רואי אדמון – החלה העמותה במחקר שבו כבר עברו מעל 500 איש משורדי המסיבות, במטרה להבין את השפעת החומרים השונים על הטראומה.
אני שואלת את דסאו על האפשרות לחזור לרקוד והיא עונה: "לצד החשש קיים גם הרצון לחזור לרקוד, לחזור לחוויית חופש ומוגנות. משהו התנפץ שם בחוויית המוגנות, ויש כמיהה לחזור אליה. להרגיש שאני מוגנת ובטוחה, שאני יכולה לרקוד, יכולה לחזור לשמחת חיים ולאנרגיית החיים הזו. זה יקרה עקב בצד אגודל. באיזשהו רגע הם יהיו מוכנים או בשלים לחזור לרקוד, כל אחד בזמן שלו".
"הטראנס – המהות שלו – זה לרקוד את זה". אומרת שלי בראל (40), בעלת עסק לביגוד ואקססוריז במסיבות ופסטיבלים. "לרקוד כל דבר, אם זה שמחה, אם זה כאב. אי אפשר להפסיק ואי אפשר לעצור. הטראנס יכול לפרק כל דבר. העיקר להיות בתנועה". כשהתחילו מטחי הירי היא ובעלה קיפלו את הדוכן וברחו ממתחם המסיבה. בפקק הידוע לשמצה לבארי, הם החליטו לפנות ימינה לכיוון רעים, מה שהציל את חייהם. "החלטנו לצאת ולהמשיך לנוע. חייבים להיות בתנועה כל הזמן", היא חוזרת על האני מאמין שלה. "רק לאחרונה הפסקתי לבכות בבקרים, בצהריים התחושות הקשות היו משתחררות, בערב נהיה קל, ואז שוב הבוקר היה מגיע".
אחרי 30 יום מהטבח הגיעה למסיבה הראשונה, גם כדי לרקוד, גם כדי לפגוש שורדים אחרים, וגם כדי לחזור להעמיד את העסק. "לא הרגשתי קושי, זה היה מאוד טבעי, למרות שגם אני כמו אחרים חשבתי בהתחלה שלא אוכל לחזור לרקוד. חשבתי שאולי אגיע למסיבה ראשונה בפורים, אבל אני שמחה שחזרתי יותר מהר ממה שחשבתי. הכול בחיים זה תנועה. ככה העולם עובד".
קורד, שמתגורר במטולה, "נכון לעכשיו, מגורש ממטולה", כלשונו, מדבר על המאבק הנוסף שהוא פעיל בו מעבר לזירת המלחמה שכולנו חווים – אובדן חיי התרבות. כמו כולם, בכל פעם שהוא שומע חדשות, הוא חרד לגורל בני משפחתו וחבריו שנלחמים בעזה, אבל הוא מדגיש: "אם אנחנו מאבדים מורל וחיי תרבות, אם אנחנו מפסיקים לחיות אז אנחנו מפסידים – וזה ההפסד הכי גדול. בזמן שאנשים יוצאים להגן על המדינה, אנשים אחרים בונים פה בית כדי שיהיה להם לאן לחזור. אחרי שחברים שלנו נהרגו, נטבחו ונאנסו, אנחנו פה כדי להביא חיים חדשים לעולם הזה, וכדי להביא חיים חדשים צריך סיבה לקום בבוקר, אמונה.
"לנו המפיקים, אותם אנשים שהרווחנו כספים מהתרבות, יש מחויבות דווקא עכשיו לייצר חוסן תרבותי של המדינה. אם לא יהיו פה מסיבות, מוזיקאים, סדרות חדשות, עוד עונה של 'קופה ראשית' – לא יהיה לכולנו למה לחזור ולקום בבוקר, ולא פולקלור ותרבות להתחבר סביבה. למרות שזה נראה מוקדם מדי, אין זמן אחר, אנחנו לא יודעים מתי עוד פעם דבר כזה יכול לקרות או האם המצב הזה ייגמר אי פעם. יש לנו מחויבות לתת הזדמנות לכל אותם אנשים שחוו טראומה או זקוקים למוזיקה ולריקוד ככלים תרפויטיים לצלם תמונות חדשות בתוך הזיכרון הרגשי שלהם".
