הכירו את יגל אושרי, את השיר שלו אתם כבר מכירים היטב

תוך הזולה שבחצר ביתו, ליד ספות רביצה ושולחן קפה אני מביטה ביגל אושרי. הוא רק בן 23, הגיל שבו עדיין יושבים בזולות. אמא שלו נכנסת ומגישה לנו שתייה וכיבוד. אין כל קשר בין פניו הילדיות־משהו לבין הבגרות והרהיטות שלו. מאז המלחמה הפך אושרי לאחד האנשים המוכרים ביותר בארץ. עם שיא של השמעות במצעדי המוזיקה וסרטונים של חיילים ומילאומיניקים שמפתיעים את קרובי משפחתם לצלילי "לצאת מדיכאון", השיר שלו הוכתר לאחד מסמלי התקופה.
מתחשק לי לשמוע אם לא נמאס לך כבר מהשיר של עצמך.

"אני אגיד לך למה לא נמאס", הוא משיב בחיוך, "כי בכל פעם שאני שר, תמיד זו סיטואציה אחרת. זה יכול להיות ברדיו, ואחר כך כשאני מבקר פצועים, ואז בערב אני שר לפלוגה של חיילים, אז התחושה באוויר היא שונה, וגם הביצוע אחר. לא יודע, אני מתחבר לשיר הזה כל פעם מחדש".

מילות השיר, "גם בשעות החשוכות של הלילה, תמיד יהיה כוכב קטן שיאיר לך", לא נכתבו במקור למלחמות. השיר יצא באוגוסט האחרון, ונכתב בכלל על רקע אישי. "ידידה שלי הייתה בדיכאון אחרי שהיא והחבר שלה נפרדו. ניסיתי לחוות את הדיכאון דרכה, אבל לא באמת הצלחתי. ואז קרה שאני נכנסתי לדיכאון סביב איזו התרחשות שהייתה לי בחיים באותה תקופה. אחרי שיצאתי ממנו, פתאום נוצר בי צורך לתמלל את הרגשות האלו יחד עם אופיר כהן, שמלווה אותי כבר תקופה".

מה הרגשת באותם ימים?
"היה שם מנעד רחב של רגשות. בגדול, אתה מסתגר. לא כל כך יוצא למסיבות, פחות בעניין של לפגוש אנשים חדשים, פחות בעניין של לדאוג לעצמך פיזית. באותה תקופה פחות התאמנתי ופחות כתבתי, הייתי בהסתגרות. אני חושב שאולי בגלל זה השיר התחבר גם למלחמה. כי באיזשהו מקום כל מדינת ישראל הייתה בדיכאון לאומי".

עוד לפני הפריצה הזו, שנתיים קודם לכן, אושרי ניסה את כוחו בעולם המוזיקה. הוא בדיוק השתחרר מהצבא והוציא את "סיני וגיטרה". "באותה תקופה חשבתי שזו הפריצה הראשונה שלי. השיר הצליח אצל בני נוער בעיקר, ופתאום התחלתי להרגיש את אהבת הקהל. התחילו הופעות, האנגרים, אפילו עשיתי רידינג. באותה תקופה חשבתי שהגעתי לפסגת שאיפותיי, אבל מה שקורה עכשיו לא מזכיר בקמצוץ את מה שחוויתי אז. קודם הייתי מוכר בקרב קהלים ספציפיים, ועכשיו השירים שלי מדברים לקהלים הרבה יותר רחבים".

///

בימי המלחמה רבים מהחברים של אושרי מגויסים, גם חברי הצוות הקרוב שלו נקראו למילואים ומבחינתו הוא משתדל לתת מה שהוא יכול לטובת מצב הרוח הלאומי. "אני חושב שלכל אחד יש את התפקיד שלו בתרומה למדינת ישראל. אנחנו באים כולנו, כל הצוות שלי, להופיע בהתנדבות. אנחנו מגיעים למקומות שאיבדו המון חיילים, חברים ולוחמים, והמוזיקה נותנת לאנשים שם מקום להתפרק. זה פותח להם מרחב בטוח לנפש. לרגע אחד אני מראה להם שמותר לשמוח, מותר לחייך, מותר לצחוק. בשבועות הראשונים שהופענו, לאנשים לא היה נעים לצחוק, ואנחנו באנו והראינו להם שזה בסדר.

"יום אחד הגעתי לבסיס מסווג. אמרו לי להיכנס בלי הטלפון, עם מלווה צמודה. פתאום ניגשת אליי מישהי ומספרת לי שהילד שלה עבר התעללות בידי המורה שלו, ומאז קשה לו לישון, הוא ישן רק בתנוחה מסוימת, הוא כנראה פיתח תגובה פסיכולוגית ממש קיצונית למה שקרה לו. היא סיפרה שהוא מצליח להירדם רק עם השיר שלי. אמרתי לה, תקשיבי, אני מגיע גם מחר, תביאי אותו לכאן. נפגשתי איתו, והוא היה סופר־חמוד. היה מדהים לראות איזה פלאים יכולים לעורר שירים".

המסעות שלו ברחבי הארץ כללו גם מפגש עם חטופות שחזרו מעזה. "פגשתי אותן במקריות", הוא מבהיר, "יד א־לוהים. פעם אחת הלכתי לבקר פצועים בתל השומר, כל הצוות שלי חנה בחניון אחד ואני משום מה חניתי בחניון אחר, פתאום אני שומע שקוראים לי, 'יגל'. אני מסתובב ורואה שתי ילדות חמודות. חשבתי שהן בטח רוצות איזו ברכה או סרטון אז אני אומר להן בסדר, בואו נעשה את זה זריז כי אני ממהר להופעה באופקים. ואז אחת הילדות מצביעה על החברה שלה ואומרת לי 'אתה יודע מי זאת? זאת נגה וייס ששוחררה משבי חמאס בשבת בערב'".

איך הגבת?
"באותו רגע העולם נעצר. ישבתי איתה איזה חצי שעה, לא הצלחתי למצוא את המילים הנכונות. ניסיתי להבין אם אני יכול לשאול אותה שאלות על השבי. היא אמרה אתה יכול, הכול בסדר. אמרתי לה שאשאל אבל אם זה יהיה לה קשה שתעצור אותי. היא סיפרה סיפורים קשים מאוד. אחר כך החברה שלה סיפרה שהיא מבארי ושאלתי אותה איך עוברים עליה הימים האחרונים, 'עכשיו הרבה יותר טוב', היא אמרה, 'אמא שלי אמורה להשתחרר בערב'. ואני חושב לעצמי – איזה משפט, זה לא אמא שלי סיימה לעבוד, זה אמא משתחררת משבי חמאס אחרי 50 יום.

"למחרת קיבלתי הודעה לאינסטגרם מאותה חברה, נטלי בן־עמי, התברר שהיא ואמא שלה רז אוהבות את השירים שלי עוד מלפני המלחמה, היא חפרה על השיר 'לצאת מדיכאון' עוד לפני כן. אז היא ביקשה שאבוא לשיר לאמא את השיר באיכילוב. יש לי היסטוריה עם איכילוב. בחודשים האחרונים לשירות הצבאי שלי התאשפזתי שם באיזושהי מחלקה בגלל חשד למשהו שהיה צריך לבדוק. הגעתי לשם, אני רואה את רז, ונופל לי האסימון – הייתי מאושפז שם באותו חדר, באותה מיטה".

אם היית צריך לומר למה דווקא השיר הזה תפס כשיר המלחמה, מה ההסבר שלך?
"אני חושב שזה שיר שמדבר על כאב אבל מסתכל עליו באופטימיות, ואנחנו בדי־אן־איי שלנו אנשים שמחים. יש מעט מאוד שירים שהם עצובים במלודיה אבל בטקסט משדרים אופטימיות. לאופי של השיר, אני חושב, מצטרף הטיימינג שבו השיר יצא, זה גם שיחק תפקיד. כשהוצאתי אותו אנשים הרימו גבה, אמרו לי שהשם של השיר קיצוני מדי, אבל זה מה שהרגשתי. המילים לצאת מדיכאון אפילו לא מופיעות ממש בשיר, אלא רק בשורת הפתיחה".

///

אושרי נולד בנתניה וגדל ביישוב אליכין. הוא הבכור משלושה בנים, אחיהם של לידור (21) ולירן (17). אביו הוא קצין אג"מ בשירות בתי הסוהר, אמו היא קוסמטיקאית ופדיקוריסטית רפואית וכל המשפחה מככבת בחשבון הטיקטוק המצליח (525K עוקבים) שיגל מתחזק: oshri.family. את לימודיו היסודיים סיים בבית ספר דתי ("אני חולה על מחשבת ישראל"), ומשם עבר לבית ספר חילוני בתיכון רופין שבעמק חפר.

לאחר מכן התגייס לאיסוף קרבי ושירת כלוחם. הוא יצא לקורס מ"כים ושימש סמל טירונים במשך שמונה חודשים ("התפקיד הכי קשה שעשיתי בחיים שלי, אבל גם הכי משמעותי"). את שירותו סיים בתור מנהל ידע פלוגתי בעזה.
ההצלחה המטאורית של השיר במלחמה תפסה אותו לצד טרגדיה משפחתית קשה כאשר קצינת מג"ב קים דוקרקר, חברתו של אחיו לידור, נרצחה במסיבה ברעים. "השיחה האחרונה איתה הייתה קצת מעורפלת. היא לא ענתה 24 שעות והבנו שקרה משהו, שלא סתם נגמרה לה הסוללה. ידענו שאם זה היה הסיפור היא הייתה מוצאת דרך ליצור קשר, כי לכולם יש טלפון. לידור עצמו היה במסיבה אחרת, והוא רצה ללכת לרעים, להפתיע אותה שם, ובסוף החברים שכנעו אותו להישאר. עברו ארבעה ימים מורטי עצבים עד שקיבלנו את ההודעה הרשמית על מותה.

"עברנו שבועות לא פשוטים מאז. הרבה אנשים לא מבינים אולי מה זה לאבד בת זוג. אני חושב על אחי, על זה שהוא יכול להאשים את עצמו במה שקרה, ומה יקרה כשהוא ירצה להמשיך הלאה, זה משהו שהוא יצטרך לספר בכל דייט ראשון, הוא יצטרך להגיד שהייתה לו אהבה. הרבה אנשים גם לא מבינים מה קים הייתה פה בבית, מה היא הייתה גם בשבילנו. אבל אני לא בא להסביר את האבל שלי".

הכישרון המוזיקלי שלו התגלה במקרה. "יום אחד אבא שלי הביא הביתה קלידים שקיבל מחבר לעבודה, משהו ב־50 שקל כזה. שמנו אותם במחסן שבעליית הגג, התחלתי לשחק שם עם הכפתורים, לימדתי את עצמי לנגן משמיעה ומהר מאוד התחלתי גם לכתוב טקסטים. מגיל 16 אני כותב".

ההורים תמכו בפיתוח הכישרון הזה?
"זה לא היה נראה להם ריאלי, במיוחד כשבגיל 16 עוד לא ממש היה לי את הקול שלי, אז החלום להיות זמר היה נראה לא רלוונטי. ובאופן כללי אנחנו משפחה עם מקצועות מעשיים, בצד של אבא שלי כמעט כולם קצינים, הרבה מהם עובדים בצבא, במשטרה ובשב"ס. לסבא שלי היה חלום שאהיה קצין והאמת שכשהייתי בצבא גם אני חשבתי שאצא לקצונה, אבל בקורס מ"כים משהו השתנה. הקצין שלי התאכזר אליי, הוא ממש שנא אותי. זה היה אישי לגמרי, וזה הוריד לי את הרוח מהמפרשׂים.

"בין קורס מ"כים לזמן שהייתי סמל טירונים גם הוצאתי איזשהו שיר ואז החלטתי שאני רוצה ליצור מוזיקה בחיים. כשאמרתי לאבא שלי את זה עשינו איזה מין טבלה כזאת של יתרונות וחסרונות, ויצא שיש הרבה יותר יתרונות בלהיות קצין בקבע. ואז הוא שאל אותי 'מה אתה חושב על התוצאה?', אמרתי לו 'כל הבאסה'. ואז הוא אמר: 'אז זאת התשובה. אם אתה מתבאס להיות קצין, אתה צריך לעשות את הדבר השני'".

החלום לאט־לאט קורם עור וגידים ועם ההצלחה הראשונית הגיעה עוד התפתחות מעניינת, הזמר אייל גולן החליט להחתים את אושרי ולקחת אותו תחת חסותו. "בתור ילד, לפני שבע שנים, כשאייל היה מוציא אלבום הייתי מבריז מבית הספר, הולך לתחנת הדלק וקונה את האלבום שלו שנייה אחרי שהודיעו שיצא. הייתי חוזר הביתה ומאזין לו ואסור היה לאף אחד לדבר איתי עד שאני שומע את כולו. לפני כמה שנים הלכתי לשמוע אותו בקיסריה ואבא שלי הפתיע אותי ודאג שנצטלם יחד. העליתי את התמונה לסטורי וכתבתי 'תזכרו מה אני אומר לכם, בעוד חמש שנים מהיום אני כותב לו שיר'. יש משפט כזה שאומר: Never meet your heroes, אבל זה לא נכון במקרה שלי. אני עובד איתו כבר כמה חודשים ומאוד נהנה מהעבודה. אם יש משהו שאייל טוב בו, חוץ מלשיר, זה לבחור את השירים שלו. יש לו אוזן מאוד טובה".

יש לא מעט ביקורת עליו, זה לא מפריע לך?
"אני מסתכל בעיקר על הדרך המוזיקלית שלו. אנחנו לא מדברים יותר מדי על הדברים שהוא עבר, כי זה אישי מדי, אני לא נכנס לדברים האישיים האלה".

מעל העבודה המאומצת לקראת הוצאה של שירים נוספים מרחפת העננה שמאפיינת זמרים מתחילים שפורצים בבת־אחת, להיות זמר של שיר אחד. "זמר של שיר אחד צריך להיות בן אדם שהוא לא באמת אמן בכל נשמתו", מסביר אושרי את הרציונל שעוזר לו להתמודד עם הקולות האלה, "זה משהו שאנשים מבחוץ יכולים להגיד עליי, אבל בלב שלם אני אומר שאני לא יכול להגדיר את עצמי כזמר של שיר אחד. אני אמן, ברור שכרגע כובד המשקל הוא על הכתפיים שלי, אני צריך להוכיח שאני לא כזה גם בעיני אחרים. בינתיים אני מסיר את הפחד הזה של מה שהתקשורת והעולם חושבים עליי, ומתרכז בלהוציא את השיר הבא שלי, עם המון מחשבה, כי אני לא מתפשר. כשאוציא אותו אנשים ישמעו, אם הם יאהבו, הם לא יקראו לי זמר של שיר אחד. אם הם לא יאהבו, הם ימשיכו לקרוא לי ככה. עד הלהיט הבא".

יש כבר שם לשיר הבא?
"יש חילוקי דעות על השם של השיר. אני יכול להגיד לך שזה גם שיר שנכתב לפני המלחמה עם אופיר כהן, וגם שיר שמדבר לכלל האוכלוסייה. וזה הכי הרבה שאני יכול להגיד עליו".

///

חוץ מכתיבת שירים, אושרי מתַחזק גם חשבונות אינסטגרם וטיקטוק די פעילים, שבהם הוא מרבה לצלם חוויות מהחיים בבית הוריו וגם מחייו האישיים, כמו סיפורי דייטים הזויים וכל מה שקורה לבחורים בני גילו ("לא ידעתי שזה כזה מעניין, ויש לי המון כאלה. עשו לי פוליגרף לא מזמן כדי לבדוק אם הסיפורים אמיתיים. יצאתי דובר אמת") הוא עורך, מביים וכותב לבד את הכול.

ועם כל הדייטים האלה שאתה מספר עליהם, יש כבר זוגיות?
"לא, אין חברה כרגע".

איזה סוג של בחורה את מחפש?
"מישהי מסורתית כמוני, חד משמעית".

עכשיו כבר מזהים אותך ברחוב?
"גם קודם זיהו אותי, אבל עכשיו זה גם אנשים בגיל 30 פלוס".

כמה ברכות אתה מצלם ביום?
"וואו, יותר מ־50. הבעיה היא שאי אפשר באמת להגיע לכולם. הווליום פה מאוד גבוה".

בטבלאות ההשמעה שפורסמו מאז המלחמה אושרי מככב לצד אמנים כמו יסמין מועלם, אייל גולן וששון איפרם־שאולוב. במלחמת יום הכיפורים היו אלה נעמי שמר והגבעטרון.

הפסקול כאן השתנה, זו מהפכה?

"אני לא חושב שהיינו זקוקים למהפכה. זה עניין של דורות, עניין של שפה. אם תשימי את הנאומים של בגין מלפני 50 שנה ואת הנאומים של מנהיגינו היום, גם שם משהו השתנה. אז השתמשו בשפה עברית תקנית, יפה, צברית, והיום השפה היא אחרת. השפה משתנה עם הזמן. שירים כמו 'לו יהי' ו'ירושלים של זהב' תמיד יישארו קלאסיקות, אבל היום כדי לדבר לכולם, אתה חייב שהשפה שלך תהיה של כולם.

"אגב, כשהוצאתי את לצאת מדיכאון, הייתי מוכר רק אצל הנוער, אז חברים שלי אמנים אמרו לי שאני לא יכול לקרוא לשיר 'לצאת מדיכאון'. אמרתי להם שגם אם ילד בן 13 שומע את השיר ולא הבין מה ניסיתי לומר, הוא עדיין יבין משהו ברמה שלו. וכשהוא יהיה בן 18 והשיר שוב יקפוץ לו בספוטיפיי, אז אולי הוא יבין אותו קצת אחרת. לכן לא הייתי קורא לזה מהפכה, השתדרגנו".

ואולי גם אפשר לומר שהשירים של אושרי וחבריו מגדירים את הסאונד הישראלי מחדש. "אני שמח שהמדינה מקבלת שירים וטקסטים כל כך טובים. ואני חושב שהמוזיקה שלנו רק נעשית טובה יותר".

גם האמנים הוותיקים מפרגנים?
"יום אחד הגעתי לליאור נרקיס הביתה. פתאום הבת שלו ניגשת אלינו ואומרת לאבא שלה 'אני לא מאמינה שיגל אושרי אצלנו בבית'. ואני מסתכל וחושב לעצמי – אבא שלך זה ליאור נרקיס. כשאמרתי לו את זה הוא צחק וסיפר לי שגם לו זה קרה כשהוא היה צעיר והגיע לשלומי שבת".

אחרי המלחמה, איפה תרצה לראות את עצמך?
"אם את שואלת על חלום לטווח הקרוב, הייתי רוצה לשיר את לצאת מדיכאון ביום העצמאות, במקום שבו לאנשים בא לשמוח. אבל אם את שואלת על חלום חלום, אז במילה אחת – מנורה".