"ההתמודדות של גרושים דתיים היא הרבה מעבר לחילונים"

הילדים של שלומית יודעים שבזמן שאמא צופה ב“חתונמי" אסור להפריע. לילה אחד, אחרי שסיימה לצפות בעוד פרק וכוס השוקו ששתתה כבר התרוקנה, חשבה לעצמה, למה דבר כזה לא יכול לקרות גם לה, גרושה שמעוניינת בזוגיות פרק ב'.
״למה שמישהו לא יבוא ויודיע לי חגיגית, איזו בת קול שתצא מהשמיים ותכריז: שלומית, תכירי, זה האיש שלך. בלי אור הזרקורים של הפריים טיים, רק ודאות כזו. כמו שכשאת חולה, להבדיל, את סומכת במאה אחוז על הרופא שאומר לך מה לעשות, גם כאן. שיהיה איש מקצוע שיאמר 'זה הבאשערט שלך', או אפילו פשוט יותר, שהמיועד עצמו ידפוק בדלת ויגיד 'זה אני, הגעתי'".

מתוך הרעיון הזה נולד ספרה החדש של אשר, “קליפות”. גיבור הספר הוא יאיר. חברתו זורקת אותו בדיוק ביום השנה להיכרות שלהם בעודו מתכנן להציע לה נישואים והוא חוזר לשוק הפנויים הפנויות שהוא כל כך שונא. ליאיר נמאס מאפליקציות ההיכרויות, מדייטים מביכים ומאינסוף האפשרויות שלעולם לא מניבות דבר, והוא רוצה למצוא מישהי לאהוב ושגם היא תאהב אותו בחזרה. כשהוא שומע על ניסוי שבמסגרתו מתחייבים למצוא עבורו התאמה זוגית מושלמת מבחינה גנטית הוא מחליט ללכת על זה, ולתת לאנשי מקצוע למצוא עבורו את אשת חלומותיו.
נשמע מושלם.

״אנשים חושבים שזוגיות כזו שנעשית בהתאמה חיצונית היא נורא קלה, אך למעשה האתגר האמיתי של זוגות שמכירים ככה רק מתחיל ברגע ההכרזה על המאץ׳. עכשיו הם צריכים להבין את סיבת ההתאמה ביניהם ולהתחיל להילחם כדי שהקשר הזה יצליח".

[ ]

אשר היא בת 42, אם לארבעה. היא גדלה בפתח־תקווה כילדה מפונקת ב"מסלול רגיל של כל דתית לאומית, יסודי, תיכון, שירות לאומי, בר אילן, נישואים, התנחלות״. בגיל 16 הכירה את מי שלימים יהיה בעלה. באוניברסיטה למדה חינוך בלתי פורמלי וקרימינולוגיה. אחרי החתונה התגוררו בני הזוג בעלי ומשם עברו לקריית־נטפים שבשומרון. לאחר לידת בתם הבכורה קיבלו בני הזוג החלטה משותפת שהיא תישאר לגדל את הילדים בבית בעוד בעלה לשעבר, איש היי־טק, יפרנס את המשפחה.

"אמרתי לעצמי שאני רוצה לגדל את הילדה בנחת״, היא מספרת, ״עד גיל שלוש היא הייתה איתי בבית, ואחר כך נולדו שאר הילדים וזה נמשך כך. שכנעתי את עצמי שבעלי מרוויח טוב, אז אני לא צריכה לצאת לעבוד. באותו זמן גם רישיון נהיגה לא היה לי כי את כל משימות החוץ עשה בעלי לשעבר״.

״אני אוהבת לקחת את החיים שלי ולפרוס אותם לפרוסות, כמו עוגה. הפרוסה של הקריירה, הפרוסה של הכתיבה, הפרוסה של הילדים, התקדמתי במודע בכל הפרוסות, אבל בפרוסה הזו של הזוגיות שום דבר לא קרה״

אחרי עשר שנות נישואים וארבעה ילדים, הם החליטו להתגרש. "א־לוהים נתן לי סטירה מצלצלת. היום בדיעבד אני יודעת שבלי הסטירה הזאת הייתי עדיין באותו מצב. בבית, בלי עבודה, בלי רישיון". אחרי הגירושים, מחוסר ברירה, יצאה אשר לעבוד, למדה לנהוג, וכיום היא מנהלת את חייה בעצמאות מלאה, מרצה ומנחת סדנאות כתיבה. ״קליפות״ הוא ספרה השלישי.

"אני אוהבת לקחת את החיים שלי ולפרוס אותם לפרוסות, כמו עוגה. הפרוסה של הקריירה, הפרוסה של הכתיבה, הפרוסה של הילדים, התקדמתי במודע בכל הפרוסות, אבל בפרוסה הזו של הזוגיות שום דבר לא קרה, אפילו לא דייט אחד לרפואה".

ומה עם השיטה המסורתית של חברים שמכירים חברים?
"לא ממש הראיתי נכונות שזה יקרה. לא ביקשתי שיחפשו לי או ימצאו לי, זה פשוט אף פעם לא עלה. בן אדם צריך להיות מודע למה שמעכב אותו, ואותי זוגיות מלחיצה ומפחידה. לכן תיעלתי את זה לסיפור שאולי יעזור לי לצאת מהביצה הזאת, להשתחרר מהפחד הזה. מי יודע? אולי הספר יביא לי משהו".

את הספר בחרת להקדיש "לחבר הכי טוב שלי, בוא כבר".
”נכון. ההקדשה הזו דרשה ממני הרבה אומץ, והסיבה שבסוף כתבתי אותה היא כי ידעתי שכל אלו שהזמינו את הספר דרך קמפיין ההמונים שעשיתי, הם אנשים שאוהבים אותי ומאוד רוצים שאצליח למצוא בן זוג, אז ההקדשה הזו היא סוג של תזכורת עבורם שאני כאן ואשמח להכיר מישהו. אני לא אחת שתכתוב פוסט בפייסבוק על זה שאני מחפשת חתן״.

ניסית אתרי היכרויות?
"אתרי היכרויות מלחיצים אותי מאוד. אני לא אוהבת את מה שקורה בהם. ניסיתי פעם להיכנס ולהציץ, אבל מצאתי שוק. אני באמת חושבת שיש לאתרים האלו המון זכויות, הם מצליחים לחתן המון זוגות ואפילו פרגנתי להם בספר על זה כי מגיע להם, אבל זה לא אני.

"אני צריכה לקלף את הבן־אדם שנמצא מאחורי התמונה ואני לא בטוחה שאצליח למצוא שם את מי שאני מחפשת, את הוודאות הזאת. בכל זאת, אני משתתפת בקבוצות וירטואליות של גרושים וגרושות דתיים. האנשים בקבוצות האלה מבינים אותי הכי טוב. יש קבוצות ואטסאפ, קבוצות פייסבוק ואפילו מפגשים ושבתות שעושים יחד. אנשים נמצאים שם אחד בשביל השני, גם כעזרה הדדית וגם להתייעצויות, זה מערך חברתי של תמיכה כדי לא להתמודד לבד עם האתגרים שמביאים איתם החיים של גרושה דתייה״.

״חברה נשואה שבעלה מגויס ביקשה ממני עזרה במילוי אוויר בגלגלי הרכב, בקבוצות הנשים ביישוב שלחו הנחיות מדויקות איך מדליקים חנוכייה או איך מכוונים שעון שבת, אלו דברים שאנחנו הגרושות מכירות ויודעות בעל פה"

אילו אתגרים למשל?
"ההתמודדות של גרושים דתיים היא הרבה מעבר לגרושים מהמגזר הכללי. העולם הדתי מורכב מהרבה מפגשים משפחתיים, קידוש, שבתות, חגים, שמחות וכדומה. ואפילו טכנית, בברכת כוהנים שמישהו יכניס את הילד מתחת לטלית, שמישהו יבנה סוכה, וכולי. בבתי הספר, למרות הניסיון לגלות הבנה עדיין יום לימוד הוא בדרך כלל לאבות ובנים, ועוד המון אתגרים ופעולות שקשה לאישה דתית לעשות לבד. חוץ מזה, ישנה גם ההתמודדות הרוחנית. שאלות כמו: למה זה מגיע לי? למה צדיק ורע לו? אני הרי מאמינה במונוגמיה, גבר, אישה, ילדים – ככה אני רואה את החיים שלי וזה לא קורה. זה בא לידי ביטוי גם בהיכרויות, בסוגיית שמירת נגיעה למשל. את לוחצת את היד לבן אדם שאת נפגשת איתו? לא לוחצת? מי שהלכה עם כיסוי ראש בנישואים מורידה אותו כשהיא גרושה? לא מורידה אותו? כל הדברים שהיו ברורים למי שהיינו בתקופת האולפנה והישיבה, לא תמיד רלוונטיים כיום. זו כבר לא זוגיות של שני בני נוער בבני עקיבא.

"קיימות אפילו התמודדויות מורכבות יותר. כמו תופעת אנשי הוואטסאפ בשבת, הבדידות הורגת אותם, אז הם מורידים את הווי הכחול, ומשתמשים בנייד, אפילו שהם מגדירים את עצמם דתיים. באיזשהו מקום אני יכולה להבין אותם, הבדידות הזו איומה. יש שבתות שהילדים נמצאים ומשחקים ועושים רעש ואז שבת אחר כך הבית ריק והכול שקט ועצוב. זה קשה. על אף שאני אישית נהנית מהשבתות שלי לבד. אני נכנסת למיטה עם ארבעה ספרים, לא הולכת לחברים או למשפחה. ובכל זאת זה דיסוננס לא פשוט".

[ ]

התקופה הזו קשה לכולם. לנשות המילואימניקים, למילואימיניקים, להורים הדואגים, למפונים, למי לא. בתוך הקושי הקולקטיבי הזה לא תמיד זוכרים את הגרושים והגרושות שמתמודדים עם אי־זוגיות כדבר שבשגרה, ולשלומית אשר יש התמודדות נוספת. "נובמבר הוא חודש קשוח עבורי. זה החודש שבו התגרשתי. במשך השנה אני חוגגת את ההצלחות שלי וההתקדמות שלי ובנובמבר אני מקפידה לציין גם את חורבן הבית הפרטי שלי. את השבר והכאב. השנה צמצמתי את 'פסטיבל האבל', ליומיים בלבד. יש כל כך הרבה מאורעות עצובים ברמה הלאומית, ועם זאת – כמו שכתבתי באחד הפוסטים שלי שזכו לתהודה – יש מקום לאבל פרטי במקביל לאבל כללי. כמו שניסחה חברה טובה שלי 'לא משווים בין כאבי לב ובין סוגי דמעות'".

״את לוחצת את היד לבן אדם שאת נפגשת איתו? לא לוחצת? מי שהלכה עם כיסוי ראש בנישואין מורידה אותו כשהיא גרושה? לא מורידה אותו? כל הדברים שהיו ברורים למי שהיינו בתקופת האולפנה והישיבה, לא תמיד רלוונטיים כיום״

ועדיין כולם מרימים לנשות המילואימיניקים, וזה צורב כשאתן חיות ככה יום יום ואף אחד לא שם לב אליכן.
"שמעתי הדים כאלו. אבל אני אישית לא חשה כך. ובכלל אין טעם בהשוואות מיותרות, מה גם שהן לא מדויקות. דווקא בשעה כזו אני מחבקת את כל נשות המילואים שנקלעו פתאום באמצע החיים לתקופה מלאה בדידות וקושי. בדיוק על הנושא הזה כתבתי פוסט שבסיומו חתמתי ב'ברוך שעשני גרושה' וקיבלתי המון הדים ותגובות. דווקא ממקום של בעלת ניסיון, של התמודדות עם הקשיים האלו בשגרה, ליבי יוצא עוד יותר אל נשות המגויסים. מה שכן, המצב הזה יוצר סיטואציות משעשעות במיוחד. למשל כשחברה נשואה שבעלה מגויס ביקשה ממני עזרה במילוי אוויר בגלגלי הרכב, או כששלחו בקבוצות הנשים הנחיות מדויקות איך מדליקים חנוכייה, או איך מכוונים שעון שבת, אלו דברים שאנחנו הגרושות מכירות ויודעות בעל פה“.

יש קושי מיוחד להיות גרושה בזמן מלחמה?
"הקושי הוא בעיקר למצוא נחמה ולחלוק את הדאגות עם מישהו. אין מי שיחבק בסוף היום וירגיע. לאמהות של חיילים אין עם מי לחלוק את הדאגה לילדים שמשרתים בחזית. חברותיי הגרושות שאבי ילדיהן מגויס, טוענות שזה להיות כמו 'אשת מילואימניק' רק בלי ההטבות הנלוות. האב בצבא, האם כל הזמן עם הילדים, לוקחת לחוגים, ללימודים ועושה את כל מה שכרוך, בלי כתף להישען עליה, ובלי הערכה או הכרה מהסביבה ובלי המענקים הכספיים שמשולמים לגבר שמשרת ולא לגרושתו שמטפלת בילדים. ביישובים רבים פתחו קבוצות וואטסאפ של "נשות הברזל" אולם לא תמיד זכרו להכניס לשם גם נשים שהגרוש שלהן מגויס. מבאס, אבל זה המצב".

כשהיא לא כותבת ספרים, אשר עובדת במחלקת התיירות במועצה האזורית שומרון. לא מזמן סיימה לימודי תסריטאות וניהול מדיה ותוכן והחלום שלה הוא לפתח סדרה על גרושים דתיים. אם תרצו, "סרוגים" גרסת הגרושים. ״רוב הסדרות שנעשו על דתיים התמקדו בעולם החרדי והזניחו את המגזר הסרוג״, היא אומרת, ״אני חושבת שיש לנו הרבה מה להראות ושזו יכולה להיות זווית מעניינת״.

לסיום, את מאמינה שיש סיכוי למצוא זוגיות במלחמה?
"נתקלתי בהרבה פרסומים של חיילים רווקים שמחפשים זוגיות. בעיניי זה בעיקר משעשע, משהו טוב להרים איתו את המורל בעורף, אבל קשה לי להאמין שיצא מזה משהו רציני. כמו בעוד הרבה תחומים, המלחמה נותנת את אותותיה וגם נושא ההיכרויות נמצא כרגע ב'הולד'. אבל בסוף, המלחמה תיגמר ובעזרת השם יגיע הזמן ל'התנערי מעפר קומי'. זמן לבניית בתים בישראל, אין לי ספק בכך".