כששומעים את צליליו של השקוהאצ'י (Shakuhachi), חליל הבמבוק היפני, האגדה על החלילן מהמלין מקבלת פתאום נופך מציאותי: צליליו המשכרים, מלאי האווירה, נשמעים מכושפים כמעט, וקל להבין איך נהרו העכברים והילדים אחרי צלילי חליל. כשאיתמר פוגל שמע את השקוהאצ'י לראשונה, גם הוא מיד נשבה בקסמיו, ומאז ועד היום הוא כרוך אחריו. "נתקלתי בו במקרה בבית של חבר", מספר פוגל, "והוא אמר לי שזה חליל יפני שעשוי משורש במבוק, ושמאוד קשה להוציא ממנו צליל. בעל החליל הדגים לי איך הוא מנגן עליו, והצליל נשמע לי מאוד מיוחד והוא מיד תפס אותי. זו הייתה הפעם הראשונה שקרה לי דבר כזה".
המפגש האקראי ההוא היה אות הפתיחה למסע ארוך ואוטודידקטי ברובו, שפוגל נשאב אליו בכל מאודו. הקשר של פוגל למוזיקה החל כשלמד לנגן בחליל צד. "בבית הספר שבו למדתי מתחילים לנגן על חלילית מכיתה א', ואני למדתי לנגן על חליל צד. עם השנים הרגשתי שקצת מיציתי את הכיוון הקלאסי הסטנדרטי, ואחרי הצבא התחלתי לחפש ולחקור כיוונים נוספים של חלילים, כולל כאלה שעשויים מחומרים אחרים".
לדבריו, תמיד נמשך לסגנון המוזיקה האתנית וחשב שהבנסורי, סוג של חליל צד הודי, יתאים לו, אבל אז כאמור נתקל בשקוהאצ'י והתאהב בו מצליל ראשון. הוא קיבל אותו בהשאלה מבעליו לשבוע, הלך לביתו וניסה לנגן עליו, ללא הצלחה מרובה. "רק אחרי מאמץ גדול הצלחתי להפיק צליל, אבל מאוד בסיסי". בכל זאת, הקושי לא ריפה את ידיו של פוגל, ובזכות הרקע שלו בנגינה על חליל צד הוא התמיד והתקדם בצעדים קטנים. הוא ניסה לחפש ברשת מידע על השקוהאצ'י – איך מנגנים עליו וכמה הוא עולה, אך גילה כי המידע על אודותיו דל ביותר.
במקביל לכך, נרשם ללימודי עיצוב מוצר בבצלאל וחיפש דרך לבנות לעצמו חליל. העובדה שאבא שלו עוסק בנגרות והכלים והחומרים היו זמינים, עזרה לו מאוד לסלול את הדרך לעבר חליל משלו. "מצאתי באינטרנט מדריך, ומחתיכת במבוק שמצאתי אצל אבא שלי במחסן בניתי לי חליל בסיסי. הייתי מאושר. הרגשתי שזה הכלי הכי מדהים בעולם".
פוגל ניגן על החליל שיצר במשך כשנה, עד שהרגיש שהוא רוצה יותר. "בשלב כלשהו החלטתי לרכוש חליל לימודי מפלסטיק ולהתחיל לקחת שיעורים בסקייפ ממורה מארצות־הברית. לא היו אנשים בארץ שהתעסקו בחליל או לימדו לנגן עליו, אז המורה הזה היה האפשרות הכי טובה. אחרי השיעור הראשון איתו ראיתי כי טוב, והמשכתי לקחת אצלו מדי פעם שיעורים. בין לבין התאמנתי לבד בעזרת ספר תווים שהוא שלח לי. התווים אמנם כתובים באותיות יפניות מלמעלה למטה והכול שונה, אבל מי שיודע ללמוד מוזיקה ויודע איך להתאמן על כלי ואיך צריכים להיראות שיעורי נגינה, יכול להתקדם".
אתה משקיע במשהו שלא קל ללמוד אותו, התווים ביפנית, המורה מארצות־הברית. מה גרם לך להמשיך עם זה? הייתה לך איזו מטרה בסוף?
"אני חושב שזו המשיכה הפנימית שהייתה לי לקסם של הכלי, לצליל שלו. יש בו משהו מאוד מדיטטיבי. מעבר לזה, הנגינה בכלי דורשת המון אוויר ויוצרת מצב של היפר־ונטילציה, וההאזנה אליו משרה תחושה של שקט ורוגע שעושה איזה משהו רגשי פנימי, שקשה להסביר באופן מילולי".
אחרי שהתחיל להתמקצע, הוא אומר, דברים התחילו לקרות מעצמם. "כמה שנים קודם לכן הייתי במכינה קדם־צבאית בקיבוץ בית־ישראל בירושלים. במפגש מחזור של המכינה כמה בנות שהיו איתי שם סיפרו לי על חברה שלהן מהקיבוץ שיש לה בן־זוג יפני, שמנגן על נבל יפני שנקרא קוטו (Koto). הן יצרו קשר בינינו, נפגשנו והתחלנו לנגן ביחד. השקוהאצ'י והקוטו הם המקבילה בעולם המערבי לחליל צד ולפסנתר, כלים שמנגנים באופן טבעי ביחד. היה לו רקע במוזיקה היפנית, ובאיזשהו מובן הוא גם נהיה המורה שלי. הוא הביא לי קטעים כדי לנגן ביחד, וזה דחף אותי קדימה.
"בתקופה ההיא ניגנתי עדיין על חליל פלסטיק ובניתי קצת חלילים בעצמי, והוא אמר לי: 'אני רוצה שתנגן על כלי רציני'. כשהוא גר ביפן הוא עבד בחנות לכלי נגינה מסורתיים, אז הוא החליט לארגן לי מאותה חנות במחיר סמלי כלים שבורים שניתנים לתיקון. לבמבוק יש נטייה להישבר ולהיסדק בשל שינויים במזג האוויר, ואפשר לתקן אותו. ככה התחלתי לתקן חלילים וגם לנגן על כלים טובים יותר. זו הייתה קפיצה קדימה מבחינתי".
פוגל והחבר היפני המשיכו לנגן ואף הופיעו יחדיו במופע רציני שנערך בארץ, אך בשלב מסוים החבר נפרד מחברתו הישראלית וחזר ליפן. באותה תקופה, פוגל לא שיער לעצמו שהם עתידים להיפגש שנית – ביפן.
צעצוע של סיפור
פוגל, 33, נולד וגדל בקריית־טבעון, בן בכור לאבא נגר (ביולוג במקור) ולאמא אמנית. בנעוריו למד בבית הספר וולדורף שבקיבוץ הרדוף. "הלימודים שם מאוד חווייתיים. אתה עושה דברים, ולא רק לומד עליהם. יצא לי להתנסות בנפחות, בקליעת סלים, צורפות, קדרות, עבודה בעץ – הרבה מלאכות מסורתיות ועבודה בידיים".
אחרי לימודי התיכון הלך למכינת בית־ישראל בירושלים, שלאחריה קיווה להתגייס ליחידה מובחרת בהנדסה קרבית. אלא שחלומותיו התנפצו חודש לפני הגיוס, לאחר ששבר את הקרסול באופן שהצריך שיקום רציני והוריד לו את הפרופיל. "התגייסתי עם שיברון לב מאוד גדול לחיל חינוך, ושם שלחו אותי להיות גרפיקאי".
בתום שירותו עבד כגרפיקאי בכל מיני עבודות מזדמנות, וגם הגשים את חלומו ללמוד בבית הספר לאמנות ועיצוב בצלאל. באותה תקופה פגש כאמור את החליל היפני, ולימודי העיצוב בבצלאל השפיעו גם על הניסיונות שלו לייצר חלילים בעצמו. "העיצוב התעשייתי היה מבחינתי הרצון לשלב בין אומנות מסורתית – צורפות קדרות, נגרות – לבין משהו פרקטי ומודרני יותר. זו הייתה השאיפה שלי וכך הגעתי לבצלאל".
"מצאתי באינטרנט מדריך, ומחתיכת במבוק שמצאתי אצל אבא שלי במחסן בניתי לי חליל בסיסי. הייתי מאושר. הרגשתי שזה הכלי הכי מדהים בעולם"
האהבה החדשה שמצא בחליל היפני ליוותה אותו לאורך כל הלימודים. "זה התבטא בין היתר בקורס עיצוב צעצועים, שבו תכננתי חלילים שהיה בהם משהו שבין אוקרינות (כלי נגינה עתיק שדומה לחליל) למשרוקיות: מעין יצורים קטנים שנושפים להם בזנב ומושכים להם בראש, והם מפיקים צליל משתנה".
פרויקט הצעצועים שלו הוכתר בהצלחה וזיכה אותו במקום הראשון בתחרות של חברת "ספין מאסטר" הקנדית, שנציגיה הגיעו לבצלאל כדי לשפוט בתחרות. בעקבות הזכייה הוטס פוגל עם כמה מחבריו לקנדה לסטאז' של חודש בחברת הצעצועים. "זה היה סוג של חלום, כי בעיצוב תעשייתי התחום של יצירת צעצועים הוא הכי פרוע, הכי יצירתי והכי מאפשר לאדם להביא את עצמו ולהשתולל".
מה בדיוק עשיתם שם?
"עבדנו על כמה דברים במקביל. הביאו לנו המון רעיונות והמון קצוות של דברים לנסות לפתח. רוב הרעיונות לא הופכים לצעצועים, אבל מתוך כל האפשרויות נבחרים הדברים המוצלחים יותר, ואותם מפתחים. למשל, עבדנו על מין מכונת תפירה לילדים. מכשיר שכולל מחט ללא חוט ותופר שני בדים ביחד. נתנו לנו לשחק עם זה. אני יצרתי משהו שנראה כמו ציפור שמנקרת בבד. זה היה כיף, וחוויה טובה מאוד".
בתקופת הלימודים בבצלאל, פוגל לא זנח את העיסוק בשקוהאצ'י. הידע שלו הלך ונצבר והוא לא הפסיק לרכוש באינטרנט כלים פגומים ולתקנם. "באי־ביי יש כל מיני מכירות פומביות של חלילים בכל מיני מצבים. לרוב הייתי קונה כלים פגומים וסדוקים, משפץ אותם במשך כמה חודשים, ומוכר בעיקר לחו"ל. מדי פעם היו מגיעים אליי גם אנשים מהארץ".
את לימודיו בבצלאל סיים פוגל ב־2014 בתום תקופה שהתארכה לחמש שנים. הוא עבר לחיפה ועבד בכל מיני פרויקטים של עיצוב מוצר, אך לא מצא בהם מקום לביטוי אישי והחליט לשוב לבית הוריו בטבעון. שם התבשל אצלו מחדש החלום שלא הרשה לעצמו קודם: לנסוע ליפן וללמוד על חליל השקוהאצ'י יותר ברצינות. "הרגשתי אז שזה יכול להתאים, וגם קיבלתי עידוד מהסביבה ומההורים. קדמה לכך עבודת בלשות קטנה באינטרנט ופנייה לכל מיני אנשים שהכרתי בפייסבוק כדי לנסות למצוא מורים שיסכימו לקחת אותי כשוליה ללמוד אצלם".
מה קיווית להשיג שם?
"רציתי ללמוד את צורת הבנייה המסורתית של החליל ממי שהוא מאסטר בתחום, וגם להתקדם בלימוד על החליל. השאיפה שלי הייתה לבוא ליפן וללמוד רק את זה, כמו שמישהו נוסע ליפן במיוחד כדי ללמוד קראטה. באותו שלב קראתי את כל הספרות באנגלית שעוסקת בבניית הכלי, וצברתי לא מעט ידע על נגינה בו. אגב, עזרה לי העובדה שבתקופת הלימודים בבצלאל עבר לגור בארץ נגן רציני מקנדה, והתחלנו לעבוד ביחד. אני תחזקתי לו את אוסף החלילים שלו, והוא נתן לי שיעורי נגינה. זה נתן לי קפיצה מאוד גדולה קדימה, אבל עדיין רציתי את החוויה הטוטאלית יותר ביפן".
כל זה, מספר פוגל, מתחבר לתוך פאזל מוקדם יותר בחייו. "עוד כילד למדתי ג'ודו ומאוד אהבתי את האנימציה היפנית, את הסמוראים ואת האוכל היפני. בגלל כל הדברים האלה, חשבתי שנסיעה לשם יכולה להיות חוויה מאוד גדולה ועוצמתית עבורי".
הנסיעה שלו ליפן יצאה לבסוף לפועל לפני פחות משנה. "חסכתי כסף ונסעתי לזמן הארוך ביותר האפשרי לתייר – שלושה חודשים. גרתי אצל החבר היפני שלי מהארץ, נגן הקוטו, והוא אירח אותי ברוחב לב לאורך כל התקופה הזאת. אבל זה לא היה פשוט, כי התרבות והמנטליות היפנית שונות מאוד משלנו. מבחינתי זה היה שיעור מאלף איך להתמודד עם תרבות שהיא פחות או יותר הפוכה משלי".
באיזה מובן?
"בשונה מישראל, ביפן הסביבה קודמת לאדם הפרטי. בתחבורה הציבורית אף אחד לא מדבר בטלפון. גם אסור לאכול ולשתות ברכבת או באוטובוס – זה נחשב לגסות־רוח, ואם אתה רוצה לדבר עם מישהו, זה צריך להיות מאוד בשקט. בכל מקום עומדים בתור מאוד מסודר. אלו דברים שלא הייתי מתנגד שיהיו גם בארץ, אבל היה להם גם צד הרבה פחות נעים – ניכור גדול מאוד שהרגשתי. במשך ימים שלמים הייתי לבד בבית של החבר. הוא מורה, וכמו כל היפנים הוא עובד סביב השעון, כולל שבת וראשון, וחוזר מאוחר מאוד הביתה.
"כשאתה זר, אתה מאוד בולט בשטח ומרגיש שונה. אנשים לא מדברים איתך בין שמתוך פחד או בין שמתוך נימוס. ככה הייתי מעביר ימים שלמים בשתיקה. חוץ מאמירת 'תודה' למוכר בחנות הקפה, לא הוצאתי מילה. היפנים לא מתחילים שיחה עם אדם זר ברחוב, בתחנת האוטובוס או ברכבת, זה לא מקובל. המקום היחיד שהם מרשים לעצמם להשתחרר הוא הברים. שם זו פתאום כבר חברה אחרת. תחושת הניכור הזאת לא קיימת בארץ. כולם כאן סחבקים. אנשים מדברים ומתלוצצים איתך. כל מה שאתה צריך לעשות זה להסתובב ברחוב".
אל המורה שלימד אותו לבנות ולנגן על החליל, הוא הגיע באמצעות החבר שאירח אותו. "אלה היו אבא ובן שעובדים יחד בסטודיו שלהם ובונים חלילים. כשפגשנו אותם היה טקס שלם של קידות ונתינת מתנות. הצגתי את עצמי וישבנו לשתות ביחד תה, ואז הם ערכו לי 'ריאיון עבודה': הם שאלו אותי כל מיני שאלות, כדי לבדוק אם הם מוכנים לקבל אותי".
מה הם שאלו?
"איך הגעתי אל הכלי, מה אני מנגן בו, איך אני מנגן. האמת ששלחתי מכתב מקדים שמספר עליי ותורגם מראש ליפנית, ובמפגש עצמו הם שאלו כמה אני רציני ומה אני רוצה לעשות אחרי שאחזור לארץ, ואיך אני רוצה לעבוד על זה. כבר באותו מפגש הם אמרו לי ששלושה חודשים זה מעט מאוד זמן, ושאלו מתי אני מתכנן לחזור ליפן להמשיך ללמוד".
"כשאתה זר ביפן, אתה מאוד בולט בשטח ומרגיש שונה. אנשים לא מדברים איתך בין שמתוך פחד או בין שמתוך נימוס. ככה הייתי מעביר ימים שלמים בשתיקה. חוץ מאמירת 'תודה' למוכר בחנות הקפה, לא הוצאתי מילה"
ללמוד עם גוגל טרנסלייט
פוגל עבר את מבחן הקבלה והחל לשתות בצמא את דברי מארחיו. "הלימודים היו מדהימים. תקשרתי עם המורה שלי, שידע מעט מאוד אנגלית, בשפת סימנים או בעזרת הגוגל טרנסלייט שהיה בטלפון שלו. אם היה לו הסבר מורכב יותר, הוא היה מבקש שאצלם אותו בווידאו ובערב החבר שלי היה מתרגם, ואני רשמתי. אחר כך בבית הייתי מתאמן בנגינה. מהבחינה הזאת זה היה מאלף. מבחינת השהות עצמה הייתי מאוד סטאטי".
התקדמת הרבה באותם שלושה חודשים?
"המון. זו הייתה קפיצת מדרגה מבחינת הידע המקצועי ומבחינת הנגינה. גם המוטיבציה שלי עלתה, וגם רכשתי כלים וחומרים שאפשר להשיג רק שם. מדובר בכלי עבודה מאוד ספציפיים. כל מיני פצירות שיוצר נפח זקן שעדיין מכיר את שיטות היצירה בעבודת יד".
מה אתה עושה מאז השיבה לארץ?
"השאיפה שלי היא לעבוד בעיצוב ובמקביל לבנות חלילים יפניים. עוד כשהייתי ביפן המורה שלי היה מודאג ממה שאעשה לאחר שאחזור לארץ. הרי אין לי כאן מורה או ציוד, וגם אין כמעט אנשים שמנגנים על הכלי הזה – אז הוא תהה איך אוכל להתפרנס רק מבנייה ומִנגינה על הכלי. אמרתי לו שאני מתכנן לעסוק בשני הדברים במקביל: עבודות בעיצוב ביחד עם עבודה על החליל. אני רואה בכך סוג של חלוציות – להביא עולם שלא קיים ולא מוכר פה בארץ. אני מרגיש שאני קצת שגריר של הכלי בארץ. אני מזמין אליי כל מי שמתעניין בו, ומוכן להשאיל לו כלי כדי שיתנסה בו ויראה איך הוא מרגיש איתו. אני עושה את זה לא רק בשביל להתפרנס, אלא מתוך רצון להנגיש את השקוהאצ'י ואת המוזיקה הזאת לאנשים בארץ. במקביל אני גם מוכר אותם באי־ביי לאנשים מכל העולם".
מי קהל המתעניינים בכלי?
"הקהל מגוון מאוד. אנשים שמחפשים כלי אחר, או שפעם נתקלו בו. בין אלה שרכשו ממני חליל היו תרפיסטים שמשתמשים בו כחלק מתרפיה במוזיקה, והיו גם עורך דין ורופא שקנו, וגם בחור דתי אורתודוקס שהגיע אל השקוהאצ'י מתוך רצון לשלב אותו במוזיקה חסידית. משהו בסולם הפנטטוני של החליל הזה ובהבעה שלו מתחבר מאוד לניגונים ולמוזיקה חסידית, ומתיישב טוב ביחד".
עלותו של חליל בסיסי, אם אתם מתעניינים, היא כמה מאות שקלים. "הבמבוק המיוחד יקר אפילו לי כחומר גלם", מסביר פוגל, "אז אם אני משיג חומר מקומי זול יותר, עלות הכלי היא משהו שבין 200 ל־500 שקל. הכלים המקצועיים כבר עולים אלפי שקלים. בנייה של חליל כזה מצריכה חומרים מיוחדים, הרבה מאוד עבודה ומומחיות מאוד גדולה".
את הכלים היקרים אתה מוכר לחו"ל?
"גם לאנשים בארץ. אם כי רוב האנשים פוחדים לקנות כלי יקר, כי הם לא מכירים אותו עדיין ולא יודעים איך הם יתחברו אליו. אם הם מחליטים להתפתח הם חוסכים כסף ומשקיעים בכלי מקצועי יותר. אבל יש גם אנשים שנדלקים עליו כמוני, ואומרים לי מראש – 'אני רוצה את הכלי הכי טוב שיש לך'. נגן שקוהאצ'י רציני צובר לעצמו עם השנים כל מיני כלים בגדלים, בצלילים ובסולמות שונים. לי יש כבר אוסף די מכובד, אם כי אני משתדל לצמצם אותו ולמכור מדי פעם כלים, ולא להיקשר אליהם רגשית יותר מדי. כשרק התחלתי לבנות זה היה קשה יותר. לכלים הראשונים הייתי מאוד מחובר רגשית, והיה כבר מישהו שרצה לקנות ממני חליל בכל מחיר שאציע, וסירבתי. אהבתי אותו יותר מדי".
תוכניות לעתיד? חלום?
"הייתי רוצה שהעיסוק בחלילים יתפוס חלק גדול יותר בחיים שלי ושאשלב את זה עם עיסוק בעיצוב. יש לי הרבה הערכה וכבוד לאומנויות של פעם ולעבודות שנעשו ביד ועברו מאב לבן בשושלת. לכן הייתי רוצה לנסוע שוב ליפן ולהעשיר עוד את היצירה והידע שלי, גם על מריחת הלקה וגם על עבודת העץ המסורתית היפנית, ששתיהן קיימות כבר בתהליך בניית החליל".
