באחת הקריקטורות של אשר שוורץ נראים שני מתאגרפים עומדים זה מול זה בזירה וביניהם ניצב שופט. הסיטואציה המתוארת היא בסיומו של קרב, כשהשופט מכריז GAME OVER. בעוד המתאגרף מהפינה השמאלית כבר מסיר את הכפפה ללחיצת יד – שולח יריבו מהפינה הימנית אגרוף אחרון ישר אל פניו, כאילו מנסה לנצל עד תום את הזמן שיש לו – ואולי אפילו מעבר לכך – כדי להנחית עליו מהלומה נוספת, גם אם היא לא ממש מתקיימת במסגרת החוקים, בלשון המעטה.
את הנמשל המקומם אין ממש צורך להסביר למי שחי כאן ורגיל לראות שוב ושוב כיצד מדינת ישראל נאלצת להתמודד מול ארגון טרור רצחני שפועל בציניות אכזרית ולפי החוקים שלו – סבב אחרי סבב, מלחמה אחרי מלחמה. אבל הקריקטורה שהכיתובים בה מופיעים באנגלית ומסבירים מי המתאגרף הישראלי ומי העזתי ושכך נראית כאן "הפסקת אש" מיועדים בעיקר לקהל העולמי שצופה בנו מהצד ולא פעם בוחר למתוח ביקורת דווקא על ישראל.
"בשלב מסוים בחודשיים האחרונים התחלתי להתמקד יותר בקהל יעד חיצוני בחו"ל", מספר שוורץ, שמתחילת המלחמה מקפיד להעלות קריקטורות על בסיס שבועי כדי לתרום את חלקו באופן עצמאי למאמץ ההסברה הישראלית ברשת. "אני נמצא יחסית הרבה ב־X ובאינסטגרם וקלטתי דפוסים חוזרים של טענות וביקורת שמופנים נגד ישראל. התחלתי לגבש כמה רעיונות ולתרגם אותם לקריקטורות, באופן כזה שתומכי ישראל ירגישו בזה ייצוג של הדעה שלהם ותומכי חמאס אולי, ולו לרגע אחד, יקבלו מראה בפנים ויבינו את הצד השני".
בתחילת המלחמה הוא דווקא פנה אלינו, הקהל הישראלי. "כשהתיישבתי לצייר את הקריקטורה הראשונה שלי, התחושה שלי וכנראה גם של רובנו הייתה של חוסר ודאות וחששות ממה שעתיד לקרות. חשבתי לצייר קריקטורה שממחישה את התחושה הירודה שלי, אבל החלטתי שבאותה נקודת זמן עדיף לפרסם משהו שמייצג את התקוות שלי. משהו חיובי ומעצים. אפילו שבאותו רגע חשתי בעצמי סוג של אפוקליפסה סביבי, הדגשתי בציור הזה את הכוח של צה"ל ואת הוודאות שאכן נצא מזה בניצחון. במקרה הזה קהל היעד שלי היה החיילים בחזית, המשפחות השכולות, כל מי שישב בממ"ד ובבית וגלל בלי סוף סרטונים מזוויעים, כל מי שהיה צריך באותו רגע איזה טפיחה על הכתף".
בשמחת תורה שוורץ (34) היה עם אשתו ושתי בנותיהם בביתם שביישוב רתמים שברמת־נגב. "במילואים אני משרת בתפקיד קרבי אבל יומיים לפני פרוץ המלחמה נפצעתי בחוף, בכף הרגל. באותו יום מצאתי את עצמי עם קביים, מסתכל על שכניי ליישוב רצים אחד־אחד לכלי הרכב שלהם, עולים על מדים ונעלמים". כך עשה גם מנחם קלמנזון, בעלה של גיסתו, שהתארח עם אשתו וילדיו אצלם בשבת. עם הישמע הידיעות הנוראיות מהעוטף, מנחם יצא לדרך וחבָר אל אחיו אלחנן ז"ל ולאחיינם איתיאל, ויחד הם דהרו לעוטף והצילו תושבים רבים מהתופת בקיבוץ בארי.
"בערך ב־11 בבוקר מנחם הודיע לנו שהוא יוצא לכיוון. לנו הוא אמר שהוא נוסע לכיוון עתניאל. אני לא יודע אם הוא כבר ידע אז שהוא נוסע לעוטף. למחרת, ביום ראשון בבוקר אחרי שאשתי נסעה עם הבנות מהיישוב וממש נהיה פה ריק לחלוטין – זה היה רגע מדכא והייתה פה באמת הרגשה לא בטוחה. מיד אחר כך גיסתי התקשרה ואמרה לי שמנחם נפצע ואח שלו אלחנן נהרג. זה היה כמו סטירה בפנים. ואז אתה אומר גם התקווה הזו נגמרה, כאילו זהו, הולך עלינו".
"הסיפור של יוני אשר, שאשתו ושתי בנותיו נחטפו לעזה, טלטל אותי. הקבלתי את עצמי אליו כי אנחנו כאילו באותו סטטוס. הוא נשוי ואב לשתי בנות, והן פחות או יותר בגיל של הבנות שלי. הבנתי שנכון לי להביע ולבטא את הסיפור גם דרך האיור"
איך מצאת את עצמך מתחיל לאייר את המלחמה הזו?
"אנחנו גרים לא רחוק מאוד מהמקום שבו כל הבלגן התרחש. בימים הראשונים של המלחמה היה כאן חשש כבד לחדירות מחבלים ולכן התארגנו מהר על נשקים לכיתת הכוננות שכוללת את הגברים שנשארו ביישוב, והפכנו ברגע לצוות ששומר בסיורים ובתצפיות על גגות. למעשה גויסתי למילואים לשמירה על היישוב. אשתי עזבה את היישוב עם הבנות, וככה גם משפחות אחרות. התנחמתי בעובדה שאני תורם לכיתת כוננות, אבל כשהייתי חוזר הביתה אחרי השמירות הייתה לי תחושה של ריק וחוסר תועלת. באותם רגעים היה לי פתאום דחף רציני לשבת ולצייר ולהביע. זה דבר שאני יודע לעשות טוב וגם נוח לי להביע ככה רעיונות, יש לי ניסיון בזה. בנוסף הבנתי שיכול להיות לזה ערך גדול יותר אצל מי שיראה את העבודות שלי".
אז לקחת את העיפרון והתחלת לצייר?
"מהר מאוד מצאתי את עצמי במשרד שלי שהוא גם המחסן שבחצר באמצע הלילה, כשהדלת נעולה והאורות כבוים והנשק עם מחסנית ב'הכנס'. יושב מול המחשב ומוציא את הרגשות שלי דרך העט.
"בהתחלה החלטתי שאני מאייר קריקטורה אחת ביום, אבל ככל שעובר הזמן ואחרי שאשתי והבנות חזרו הביתה ובמקביל היו גם השמירות ביישוב הבנתי שזה לא יקרה", הוא אומר בחיוך. "אבל השתדלתי בכל זאת לשמור על קצב מסוים".
איך זה עובד מבחינת תהליך החשיבה? איך אתה בוחר אילו אירועים לאייר?
"אני מעביר לא מעט מהשמירות במחשבות על זה וכותב בטלפון שלי רעיונות שצצים. אחר כך, כשאני מתיישב וניגש לאייר, אני עוד לא יודע איזה מהרעיונות יתפוס. לפעמים זה נראה לי מוצלח ברמת הרעיון אבל בביצוע זה לא קורה – וההפך. קורה גם שהמסר יותר שנון ויותר חד ממה שדמיינתי בהתחלה. אני לא עושה סקיצות. אני מתחיל לצייר וזהו. זה חלק מהסגנון ומהכיף שזה פשוט זורם לי מהיד".
כששוורץ מפרסם את הקריקטורות ברשתות הוא מוסיף לרוב טקסט בגוף הפוסט, מעניק את הזווית האישית שלו לקריקטורה ובתוך כך למצב. "בעיקרון אני אדם ביישן ושקט ומופנם, אז היה לי קצת קשה בהתחלה גם לכתוב משהו שלי. אבל חבר מהסטודיו שעבדתי בו שאל למה אני לא מוסיף את האמירה שלי שם. התחלתי להוסיף כמה מילים. זה חס ושלום לא בא להשלים את המסר של הקריקטורה, ואפשר לצפות בה כשהיא עומדת בפני עצמה. ברור לי שלא כל מי שיראה את הקריקטורה יראה גם את הטקסט ולכן הטקסט מבחינתי זה בונוס, והקריקטורה מתפקדת באופן עצמאי מבחינת המסר שאני מנסה להעביר".
והטקסטים עצמם שמופיעים על גבי הקריקטורות – יש חשיבה כמה מקום הם תופסים ביחס לדימוי החזותי?
אני לרוב משלב בועות וטקסטים, אפילו שאני מבין שכשעושים משהו חד וקצר עדיף להמעיט במילים. זה גם הופך את זה להרבה יותר בינלאומי. אבל כיוון שאני נמצא הרבה ב־X ואני קורא כל כך הרבה דברים הזויים שאנשים אומרים, אני נורא רוצה לצטט אותם ולהשתמש במילים שלהם. אלה אמירות כל כך מקוממות שאני מרגיש שאני חייב להשתמש במילים האלה ובתוך כך גם להגיב עליהן".
"ביום ראשון למחרת שמחת תורה, כשהיישוב היה ריק לחלוטין – זה היה רגע מדכא והייתה הרגשה לא בטוחה. מיד אחר כך גיסתי התקשרה ואמרה לי שבעלה מנחם קלמנזון נפצע ואח שלו אלחנן נהרג. זה היה כמו סטירה בפנים"
שוורץ למד לימודי אנימציה, עובד כמאייר ואנימטור ולאחרונה הפך לעצמאי בתחום. במשך יותר מעשור אייר קריקטורות לעיתון האמריקני Jewish Press שקהל היעד שלו הוא יהודים שומרי הלכה בארצות הברית. "אני מאוד חי את המתח הזה בין פה ושם. אני מכיר הרבה אנשים בארה"ב – משפחה וחברים. ההורים שלי עלו משם, וגם אשתי אריאלה נולדה שם. אני בעצמי גדלתי באפרת בשכונה של אמריקנים ובכל קיץ היינו טסים לארה"ב, בהמשך גם גרתי שם לפרק זמן של שנה. ככה שבלי לחשוב הרבה – אני פונה אליהם ואני מדמיין איך הקהל הזה הולך לראות את הקריקטורה הזאת".
"יש בארץ הרבה מאיירים מצוינים שעושים עבודה מדהימה בהסברה, ויש גם קריקטוריסטים אמריקנים תומכי ישראל, אבל חסרים מאיירים דוברי אנגלית שגרים פה ומפיצים לחו"ל את התחושות שלנו. מבחינתי זו הנישה – היכולת לפנות אל הקהל האמריקני בשפה שלו אבל עם המסרים שלי. כלומר מצד אחד אני מאייר ששירת בצבא בגולני וגר במשך שבע שנים באשקלון תחת איום יומיומי של רקטות, וגם גדלתי באפרת, מה שנקרא מבחינתם 'השטחים', אבל מצד שני אני גם מאוד כמוהם. מדבר את השפה שלהם, תרתי משמע. וכן, אני חוגג את חג ההודיה. אז נכנסתי לנישה הקטנה הזאת של מאיירים דוברי אנגלית שגרים בישראל. לא כולם שם יודעים שאני ישראלי, קצת תחושה של משת"פ".
אילו תגובות אתה מקבל מהקהל הזה?
"מי שתומך בישראל מתלהב ומפרגן, אבל מי שמתנגד, לרוב יסתפק בלכתוב Free Palestine. אני באופן אישי התאכזבתי כי הם לא באמת מתעמתים עם התוכן ולא מתמודדים עם הטענות".
אז מה אנחנו לא מבינים לגבי הקהל האמריקני ולאיך תופסים אותנו בעולם?
"ראיתי סקר שיצא לאחרונה שתוצאותיו הראו רוב של סטודנטים אמריקנים התומכים בחמאס, אני חושב שרק עכשיו לצערי התחלנו סוף־סוף באמת להבין מה חושבים עלינו בעולם".
חלק מהקריקטורות של שוורץ עסקו בחטופים ובמשפחותיהם וכללו גם כמה סיפורים בולטים שקרעו לכולנו את הלב. באחת מהקריקטורות רואים את הילדה אמילי הנד ששוחררה מהשבי וחזרה לזרועות אביה אחרי שהודיעו לו שנרצחה בשבת ההיא. באיור היא יוצאת מתוך הקבר ורצה לזרעותיו. באיור אחר רואים את משפחת כץ־אשר בזמן קידוש ליל שבת כשהאם דורון והילדות חסרות ומופיעות על מודעת החטופים שעל הקיר. פריימים שבהחלט נותנים בוקס לבטן. אני שואל את שוורץ אם היה לו חשש מסוים לעסוק בנושא כה רגיש וקשה. "זו לא שאלה של חשש אם לעשות או לא לעשות, זה נושא שבער בי מאוד. הסיפור של יוני אשר, שאשתו ושתי בנותיו נחטפו לעזה, טלטל אותי. הקבלתי את עצמי אליו כי אנחנו כאילו באותו סטטוס – הוא נשוי ואב לשתי בנות, והן פחות או יותר בגיל של הבנות שלי. הרגשתי מאוד קרוב לסיפור הזה והבנתי שנכון להביע ולבטא את הסיפור של החטופים גם דרך האיור. אחר כך עולה באמת השאלה איך לעשות את זה נכון ובצורה רגישה, כזו שבה אני חלילה לא פוגע באף אחד ואני לא איכשהו מעניק תקווה היכן שאולי שכרגע עדיף שלא.
"אני גם לא מתעסק בפוליטיקה הפנימית של המלחמה ובכלל אני פונה דווקא לאלה שלא צורכים הרבה חדשות. אני מתעסק בסיפורים ובאנשים ובאמירה".
מה הנושא של הקריקטורות שאתה מאייר עכשיו?
"רוב־רובן של הקריקטורות שלי לאחרונה עוסקות בנושא ההכחשה של האירועים ב־7 באוקטובר, וגם אלו שקורים ממש עכשיו. הן מכוונות כלפי כל אותם מכחישים. אני מוכן להתווכח עם בעלי דעות שונות שחושבים אחרת, אבל ההכחשה הגמורה של אירועים קשים שאנחנו חווינו פה – זה כבר חציה של קו אדום.
"קיבלתי לאחרונה תגובה מעוררת מחשבה", הוא מספר, "והיא דווקא לא באה מהצד של המאבק בתומכי חמאס. איירתי שתי קריקטורות בנושא ההכחשה של הזוועות של 7 לאוקטובר, וספציפית התמקדתי במקרי האונס. כאב לי כל כך לשמוע את העדויות של השורדות ולשמוע מארגוני הנשים הבינלאומיים שתיקה צורמת במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב ממש הכחשות נוראיות. השתדלתי מאוד להתייחס לנושא הזה בשיא הרגישות.
"אחת התגובות הייתה של אישה שכתבה לי 'גבר, מי אתה שתעשה טייק על אונס נשים'. הבנתי שהיא נפגעה מהעובדה שאני כגבר, מתיימר להבין מהן תחושותיה של אישה שנפגעה מינית. לרגע לקחתי צעד אחורה וניסיתי בעצמי להבין האם ההתייחסות לנושא הייתה טעות. הנושא הזה הוא אכן רגיש, ושאלתי את עצמי אם אולי בלי כוונה עברתי איזשהו קו שלא שמתי לב אליו. אחרי מחשבה רבה עניתי לה בעדינות שתפקידי כקריקטוריסט הוא להפיץ לעולם את הסיפור שלנו. ובדיוק כמו שאני חס ושלום לא מתיימר להיות מהחטופים בעזה ומצייר קריקטורות אשר זועקות את הזעקה שלהם, כך אני לא מתיימר לדבר בשם אישה שנפגעה בעצמי, אך עם הכלים שיש לי חשוב ואפילו הכרחי להפיץ את זעקותיהן ואת זעקנתנו בכל צורה לעולם".
אני שואל את שוורץ אילו עוד רעיונות מופיעים כרגע ברשימה. "יש לא מעט, אבל הבעיה היא שכל יום הדברים משתנים, קורה כל כך הרבה שרבים מהרעיונות הופכים להיות לא רלוונטיים".
זה נשמע כמו פורמט מאוד חדשותי.
"נכון. לפעמים אני עושה קריקטורות של כאן ועכשיו, ולפעמים הם כאלה שמספרות משהו יותר לטווח הארוך. לא מזמן חפרתי בקריקטורות שאיירתי לאורך השנים, וזה מטורף. יש שם כמה כאלה שאפשר לקחת, לשכפל ולהגיד שזה מעכשיו מרוב שזה אקטואלי. מתברר שאנחנו חיים במציאות מאוד מעגלית. הסיפור כאן חוזר על עצמו כל פעם מחדש".
