הבוילר שלנו התקלקל, זה קרה ביום הכי גשום וקר ואפור שהיה עד עכשיו, זה קרה ביום שבו היינו זקוקים למים חמים, ובתקופה קשה ומחניקה, שבה כולם זקוקים לחום. דווקא אז הבוילר שלנו התקלקל. קודם כול טיפסתי לגג כדי להבין מה המצב שם, הסתכלתי על החיבורים מתחת לבוילר, וראיתי שכל חוטי החשמל שמתחת למאיץ חום שרופים ומפוחמים. אכלנו אותה.
נ"ב – אתם בטח לא זוכרים אבל פעם לפני מאתיים שנה כתבתי כאן טור על בחור אחד, שעזרתי לו פעם להניע את האוטו עם כבלים, באמצע כביש מהיר, ומרוב התרגשות שעזרתי לו, הוא ניגש לאוטו והביא לי מאיץ חום, ואני אמרתי לו אין לי מה לעשות עם מאיץ חום, והאיש אמר לי, קח שיהיה לך, ואני לקחתי את המאיץ חום שלו, והבאתי אותו לאיזה שיפוצניק שהכרתי, חחחחח, ומאז אני יודע מה זה מאיץ חום.
באותו לילה התקלחנו כולנו כמו בהודו, עם הוט באקט כזה, מילאנו דלי עם מים חמים שהרתחנו, והוספנו לו מים קרים מהברז, עד שהמים היו חמימים כאלה ונעימים, והלכנו למקלחת עם קערה קטנה כזאת, ושפכנו על עצמנו מים עם הקערה, והסתבנו, ושפכנו עוד מים. זה אולי נשמע מבאס, אבל זאת חתיכת חוויה להתקלח ככה, בפשטות זכה כזו, גם הילדים נהנו מזה, וגם אנחנו המבוגרים נהנינו מזה. שהרי גם אנחנו, מתחת לכל הקליפות וההדחקות, גם אנחנו ילדים.
למחרת בבוקר השמיים עדיין היו אפורים, ושיזינג התחילה לחפש טכנאי שמטפל בדודים. מתברר שבאותו היום כל הטכנאים היו עמוסים, כי לא מעט בוילרים קרסו תחת העומס, ושיזינג עברה מטכנאי לטכנאי לטכנאי לטכנאי, עד שהיא הגיעה לאיזה בחור אחד ששמו ישי. רוב הזמן הוא טכנאי מזגנים, אבל הוא מבין גם בדודים, והוא פנוי לקפוץ אלינו עוד כמה שעות. ככה הוא אמר.
ובאמת אחרי שעתיים בערך ישי דפק בדלת, ואני פתחתי לו, והצעתי לו קפה, וישי אמר, לא לא, יש לי עוד יום ארוך, בוא נעלה לגג, ואני אמרתי לו סבבה, ובדיוק אז התחיל גשם מטורף, כזה שלא מאפשר לעלות לגג, וישי אמר, טוב יאללה תביא קפה, ואני הכנתי לו קפה, וישבתי איתו קצת ודיברנו. ישי סיפר לי, ככה, על ההתחלה של השיחה, שבשבעה באוקטובר הוא וכל הצוות שלו, קפצו לדרום. הוא כבר לא צעיר, ובכל זאת, בשעה אחת וחצי בצהריים של אותה שבת, הוא מצא את עצמו, ביחד עם החבר'ה שלו מהיחידה, בקיבוץ בארי. אתה לא מבין איזה דברים ראיתי שם, אתה לא מבין מה הלך שם, ככה הוא אמר.
ואחרי כמה דקות הגשם נפסק, וישי עלה לגג, והתחיל לבדוק את הדוד, הוא אמר שהדוד כבר די דפוק, שעדיף להחליף דוד, זה סיפור של כמה אלפי שקלים, אבל הוא יכול גם לתקן אותו, לנקות אותו, להחליף מאיץ, לסדר את החשמל, זה יעלה הרבה פחות. אני אמרתי לו, בלי להתבלבל, שנלך על התיקון הזול, בגלל שאנחנו ברוך השם בתקופה לא פשוטה כלכלית, וגם בגלל שזו גם ככה תקופה כזו, של טיפולי שורש כואבים, תקופה שבה יותר מדי דברים לא מודחקים, ורציתי לאזן את זה קצת. זאת האמת, אני לא כותב את זה בצחוק.
ישי תיקן את הדוד בתוך עשרים דקות בערך. וכשהוא סיים את העבודה הוא אמר לי, בוא תדליק את הבוילר לכמה דקות, נראה שהוא עובד. ואני שאלתי אותו אם הוא רוצה עוד קפה בינתיים, והוא אמר, למה לא. ואז הוסיף, בעצם, אני רוצה תה, פשוט, שחור, עם כפית סוכר, תודה. ואני הכנתי לנו תה, וכשהבאתי אותו, הרגשתי שישי רוצה קצת לדבר איתי, אז התיישבתי לידו עם כוס תה, ודיברנו קצת. בעצם, דיברנו קצת הרבה. דיברנו על שבעה באוקטובר. על הדברים שהוא ראה. על התחושות שלו מאז. ישי אמר שכל החיים שלו השתנו מאותו היום. כל סדר העדיפויות שלו השתנה. הוא עובד הרבה פחות. אני מעדיף להיות עם המשפחה שלו. כמה שיותר. מי יודע מה יכול לקרות, מי יודע כמה זמן יש לנו כאן, עדיף לחיות אותו באהבה, ובשמחה, עם האנשים שאתה אוהב. ככה ישי אמר.
זאת הייתה שיחה מרגשת וארוכה ומחניקה. ישי לא רצה ללכת, ואני לא רציתי שהוא ילך. לקוחות התקשרו אליו כדי לשאול למה הוא מאחר, והוא אמר להם שהוא בדרך. רק אחרי שעה, אולי קצת יותר, ישי נעמד, ואמר, יאללה בוא נבדוק אם המים חמים. ניגשנו ביחד לברז של המטבח, ופתחנו את המים החמים. יש בתים שבהם המים החמים מגיעים צ'יק צ'אק, אבל אצלנו זה לוקח זמן. החום מגיע לאט, בזהירות ובסבלנות. בסוף המים החמים הגיעו. ישי נגע בהם, ואמר, או אה, זה ממש רותח, ואני אמרתי לו, כן, דיברנו הרבה. אחר כך הוא הלך לדרכו, ובידיו מאיץ החום הישן, שהתקלקל. לפני שהוא יצא התחבקנו. אמרתי לו, תחזיק מעמד. ישי אמר לי, תודה על הקפה. ואני סגרתי את הדלת, וחזרתי לכיור, ופתחתי את הברז, כי רציתי גם אני להרגיש את הזרם החם. והמים החמים זרמו לי על היד, הם היו חמים מדי, כמעט רותחים, אבל אני לא הזזתי אותה.
כולם זקוקים לחום עכשיו. כולם זקוקים למישהו שישב איתם, ויקשיב להם, ויחבק אותם. זו התקופה שבה אנחנו נמצאים. כולם זקוקים לחום עכשיו. אלה הימים.
