החדר של הירש גולדברג־פולין נותר בדיוק כשהיה. צעיפים של הפועל ירושלים מונחים על המיטה ברישול. על דופן הארון לא נותר כמעט סנטימטר חף מסטיקרים – "יש בנו אהבה והיא תנצח", "אוהדי הפועל נגד הומופוביה", דיוקנים של צ'ה גווארה. את הספר של הדלאי למה הוא לא הספיק לסיים לקרוא, הוא ממתין לו על השידה, עם סימנייה, בתחילת פרק שש. מעל המכתבה נערמו הדפים האחרונים שנגע בהם, ובראשם מכתב ברכה ליום ההולדת מסבתו. "זה מכתב שנשלח ב־25 בספטמבר והגיע אחרי 7 באוקטובר", מספרת אמו רייצ'ל, "הירש בדיוק חגג יומולדת 23 כשהכול קרה. אנחנו עדיין מחכים שהוא יבוא ויפתח אותו".
הנער שוחר השלום, שתמיד האמין בדו־קיום והיה שותף למיזמים של הידברות מרגע שעמד על דעתו, נמצא כבר 87 ימים בשבי חמאס. המספר הזה גם מודבק מעל ליבה של רייצ'ל. "זה הדבר הראשון שאני עושה כל בוקר", היא מספרת, "מעדכנת בטוש שחור כמה ימים עברו. מבחינתי זה היום שבו הלב שלי נקרע ממקומו. כשאנשים מבחינים במדבקה אני שמה לב שזה גורם להם לאי־נוחות. וכשהם אומרים לי את זה, אני עונה – יופי. אתם צריכים להרגיש מאוד לא בנוח עם העובדה שהבן שלי בשבי".
התחושה בביתם הירושלמי היא שהזמן קפא מלכת. לוחות עם תמונתו מפוזרים בכל פינה – פנים מזוקנות קלות, בלורית מוגבהת, מבט נערי. הירש גדל בחינוך דתי, סיים את לימודיו בתיכון הימלפרב, ובדיוק הגיע לשלב שבו חוגגים את החיים. על אף שבחייו הבוגרים בחר שלא להישאר דתי, הוריו מציינים שהוא מעולם לא עשה זאת בהתרסה. "הוא התנהל בהרבה כבוד", מספר אביו ג'ון, "כשהיה מגיע אלינו הוא תמיד הופיע עם כיפה. לפני אכילת לחם הקפיד ליטול ידיים. גם לבית הכנסת המשיך להגיע. אולי קצת באיחור, אבל הגיע. היו מחשבות עומק מאחורי ההחלטה שלו".
הירש בדיוק חזר מקיץ ארוך באירופה. המסיבה הייתה חלק מחגיגות יום הולדתו ומשם היה אמור להמשיך במסעותיו בעולם. "לפני כמה ימים הוא היה אמור לטוס להודו", נזכרת רייצ'ל, "נסענו לשדה התעופה עם התרמיל שלו, הסתובבנו שם וחילקנו מדבקות עם תמונה שלו לכל מי שטס. חברים של אורלי עמדו שם במעגל ושרנו כמה שירים. אני רק מתפללת שיום יבוא והוא יזכה להשלים את הנסיעה הזו".
מאז אותה שבת שחורה, השבת הפכה להיות עבורם היום הקשה ביותר בשבוע. "תמיד הסתכלתי על שבת כמקור הברכה", מתארת רייצ'ל, "ואז חטפו לי את הילד, ושבת הפכה להיות מקור הכאב. אני לא יודעת למה, אבל יש לי תחושה שהוא גם יחזור בשבת. הסיפור שלי עם היום הזה חייב להיסגר, כדי שהשבת שוב תחזור להיות היום שאני מחכה לו".
קשה לתאר את השגרה הכואבת של חיים חסרי ודאות. כשרייצ'ל מדברת עליהם, לא אחת היא נאלצת לעצור ולהסדיר נשימה. "בכל ערב שבת אני מדליקה נרות לי, לג'ון, לשלושת הילדים, ועוד שני נרות לזכור ושמור. ואני מבקשת מכל הסבים והסבתות שנפטרו שישמרו עליו ואומרת להם 'בשבילכם, ובשביל כל המעשים הטובים והזכויות שצברתם בעולם, בבקשה תדאגו שהירש יחזור'. תמיד היינו הולכים יחד לבית הכנסת, וזה היה הזמן הכי אהוב עליי בשבוע כי היו לנו 20 דקות משפחתיות לדבר ולפטפט. אני לא מסוגלת ללכת לבית הכנסת מאז. במקום זה אנחנו עושים פה קבלת שבת בבית. אני עורכת את השולחן ומשאירה לו כיסא עם צלחת וכוס וסכו"ם. אחרי הקידוש, כשמגיע הזמן לברכת הבנים, אני צועדת למרפסת, מרימה את ידיי בשׂיכול וצועקת בקול לעברו בכל הכוח: 'ישימך א־לוהים כאפרים וכמנשה'. תמיד היינו מתארחים לפחות באחת הארוחות. גם עכשיו אנחנו לפעמים עושים את זה, רק כי הבנות מבקשות, אבל זה כואב. אפילו כשאנחנו עם החברים הכי טובים זה קשה. בשבועות האחרונים ג'ון אמר לי 'אולי פשוט נישאר בבית. שנוכל לבכות מתי שאנחנו רוצים".
רייצ'ל: "תמיד בשבת היינו מתארחים לפחות באחת הארוחות. גם עכשיו אנחנו לפעמים עושים את זה, רק כי הבנות מבקשות, אבל זה כואב. אפילו כשאנחנו עם החברים הכי טובים זה קשה. בשבועות האחרונים ג'ון אמר לי 'אולי פשוט נישאר בבית. שנוכל לבכות מתי שאנחנו רוצים'"
מי שיתבונן בתמונותיה של רייצ'ל מלפני 7 באוקטובר יתקשה לזהות אותה. היא השילה מגופה משקל רב. "קשה לי לאכול כשאני יודעת שהוא לא אוכל. הגרון פשוט סוגר עליי. אני מנסה לאכול ארוחה אחת בריאה ביום, אבל אני חייבת לעשות את זה מהר כי אם אחשוב על זה יותר מדי לא אצליח. אני לובשת את הבגדים של הבת שלי, ואפילו את ההלבשה התחתונה שלה, כי כל הבגדים שלי כבר גדולים עליי. אני גם לא מסוגלת להקשיב למוזיקה מאז, ולא אוכלת שום דבר עם סוכר. אני מרגישה לא בנוח, אפילו גסות רוח, ליהנות ממשהו בחיים האלה כשהוא סובל".
"אני לא מצליח מאז לגעת באופניים שלי", מוסיף ג'ון. "לפני כן הייתי רוכב הרבה. הייתי הולך לחדר כושר כמה פעמים בשבוע. מ־7 באוקטובר לא הלכתי. ואני יודע שזה לא טוב, כולם אומרים לנו שכדי להיות יעילים אנחנו צריכים לישון ולאכול ולהיות חיוניים. אבל אני פשוט לא מסוגל".
*
עוברות כמה דקות עד שהמשפחה מתכנסת. לשיחה בסלון מצטרפות גם האחיות אורלי (18) וליבי (20). כבר 15 שנה הם בארץ, עולים חדשים־ישנים שבשנת 2008 עזבו חיים משגשגים ועלו מווירג'יניה לירושלים. ג'ון (53) הוא יזם בעולם ההייטק, רייצ'ל (54) היא יועצת חינוכית בתיכון אמריקני. אף אחד מהם לא ישכח את הרגע שבו החיים התהפכו עליהם. "אבא שלי היה בבית כנסת", משחזרת ליבי, "בבוקר אמא שלי העירה אותי וביקשה שאיכנס לממ"ד כי היו אזעקות. לילה לפני כן חזרנו מבית כנסת ותכננו לאכול אצל חברים. הירש בא להיפרד מאיתנו והודיע שהוא הולך לקמפינג בדרום עם חבר שלו, ענר שפירא (שנהרג לאחר שנאבק בגבורה במחבלים שהשליכו רימונים לתוך מיגונית, רמ"ב). אבל לא ידענו לאן הם מתכננים בדיוק ללכת. כשנכנסנו לממ"ד אמא שלי דאגה והחליטה לבדוק איפה הוא, למרות שבדרך כלל היא שומרת שבת. היא פתחה את הטלפון בשעה 8:20, ופתאום קפצו לה שתי הודעות מהירש בשעה 8:11. היה כתוב שם באנגלית 'אני אוהב אתכם', ואחר כך: 'אני מצטער'".
ליבי מיד הבינה שמשהו לא טוב מתרחש. היא נכנסה לרשתות החברתיות שלה ולא האמינה למראה עיניה. "קפץ לי סרטון של נערים בורחים ממסיבה בדרום. ניחשתי שהוא בטח שם, כי הוא תמיד הלך למסיבות. הירש היה חלק משלישייה שהלכו שנים ביחד – הוא, ענר ועוד חבר, שבכלל שהה בקפריסין באותו יום. אמא שלי שאלה אותו אם ענר והירש היו במסיבה הזאת, והוא ענה לה שכן.
"בהתחלה הייתי אופטימית", היא ממשיכה לשחזר, "העדפתי לחשוב שהם אולי ברחו. דמיינתי שבטח נפלו להם הטלפונים ושהם בדרך לירושלים ועוד מעט הם ידפקו לנו בדלת מסריחים ומלוכלכים ויצחקו שבכלל דאגנו להם".
אבל במוצאי שבת קיבלה המשפחה באחת מקבוצות הווטסאפ שפתחה תמונה של ענר והירש בתוך המיגונית. "כשהגיע הערב לא הצלחנו לישון", מספרת רייצ'ל, "חשבנו שאם לא נוצר קשר עד עכשיו, הוא בטח מת. אפילו הייתה לנו שיחה על איך זה יהיה להיות משפחה שכולה. אני זוכרת ששלחנו אנשים לחפש את הגופה שלו בבתי החולים. המשטרה כבר ביקשה מאיתנו דגימות די־אן־איי".
ג'ון: "אם יש משהו שמחמם את ליבי זה מגוון האנשים שאנחנו מקבלים מהם תמיכה. אבל בכל מוצאי שבת, בעצרת בתל־אביב, אני יכול לספור על יד אחת את כמות הכיפות שאני רואה בקהל. הייתי שמח לראות אותם יותר. ואני רוצה להגיד להם שזה לא פוליטי – אנחנו רק רוצים שהם יחזרו, זה הכול"
רק לאחר מספר ימים, כשהצליחו לתשאל כמה משורדי המיגונית, התמונה החלה להתבהר: "מחבלי חמאס ירו בכל מי שניסה לצאת מהמסיבה. כשהם ראו שהם לא מצליחים לברוח עם הרכב הם נכנסו למיגונית. 29 צעירים נדחסו שם תוך כדי שחמאס זורק עליהם רימונים. שלושה מהרימונים חדרו פנימה ופצעו רבים מהם. אחר כך ירו לשם אר־פי־ג'י ואז בתת־מקלע. צעירים מתו שם אחד על השני, חלקם העמידו פני מתים, והירש ועוד שני צעירים היו פצועים אבל חיים. המחבלים הוציאו אותם החוצה, והעדים סיפרו לנו שהירש יצא בלי יד שמאל משם. לצערנו, זו גם היד שהוא כותב בה".
אילו מחשבות עוברות לכם בראש באותו רגע?
"באותו רגע שום תגובה היא לא באמת נורמלית. אני זוכרת שאמרתי 'תודה לא־ל שהוא רק נחטף', שזה משפט שאנשים רגילים לא אומרים. אבל פחדנו שהוא מת. ואז כששמענו על היד התחלתי לפחד. האם הוא מת? האם הוא דימם למוות?"
ימים ארוכים נעה המשפחה בין ייאוש לתקווה, עד שההוכחות לגבי מה שעלה בגורלו של בנה הגיעו בדרך הכי פחות צפויה. "כמה ימים לאחר מכן התראיינתי אצל אנדרסון קופר ב־CNN", נזכרת רייצ'ל, "בסוף הריאיון הוא התקשר אלינו וחשבנו שזה קצת מוזר. הוא סיפר לג'ון שיש לו את סרטון החטיפה של הירש. חיילי צה"ל מצאו מצלמה שנפלה מאחת הקסדות של מחבלי חמאס והסרטון הגיע אליו במהלך עבודה על סרט דוקומנטרי על נובה. קופר שלח לנו את התיעוד וראינו איך מוליכים את הירש באיומי אקדח למשאית. כשהוא הסתובב לשבת ראינו את הגדם עם עצם שבלטה החוצה. באותו רגע ידענו שזה באמת קרה".
ככל שהימים נוקפים, כך מתגלה הקושי הבלתי נסבל של החיים בהיעדרו. "אני מרגישה כאילו עבר רק יום אחד מאז, לא תקופה", מתארת רייצ'ל, "כשהיו בעזה ילדים, נהגתי לדמיין שהוא איתם ואולי עוזר להם להעביר את הזמן. אולי הוא מכין להם כדורגל מנייר ומשחק איתם או משהו, זה משהו שמתאים לו לעשות. אבל מאז העסקה אני אפילו לא יודעת אם הוא ראה ילדים או בכלל פגש שם חטופים אחרים. אני רק מתארת לעצמי שהוא בכאב גדול מאוד בגלל היד, ואני שולחת לו מסרים דרך המחשבה", היא לוחשת ועוצמת את עיניה: "'תישאר חזק. תישאר חזק. תשרוד'. אני כל הזמן חושבת על זה שהוא לא יודע שאנחנו יודעים על היד שלו, ואני יודעת שהדבר שתמיד הכי הדאיג אותו הוא להדאיג אותנו. כשהוא יחזור, לפני שהוא רואה אותנו, הייתי רוצה שמישהו יגיד לו שאנחנו יודעים על היד. הייתי רוצה שמישהו יוריד את הדאגה הזאת ממנו".
אורלי: "בכל יום אני מדמיינת את הרגע שהוא חוזר. את החיבוק שניתן לו. תמיד כששואלים את אמא מה עם הבנות, אנחנו מיד מתקנות ואומרות 'הבנות והירש, הוא חוזר'"
"אני חושב לפעמים על מה שהוא עושה בשבי", מדמיין ג'ון, "האם הוא ומי שמחזיק אותו נהיו חברים? האם הם מדברים על דת, תרבות או פוליטיקה? באיזשהו מקום אני מקווה שכן, כי זאת הדרך לשרוד שם, וככה אולי פחות משעמם. אני יודע שהוא טיפוס שאוהב לדבר עם אנשים, ואני תוהה הרבה האם זה מה שקורה עכשיו. אני תוהה אם יש שיחות כאלה, ואם כן מה הן".
"לפני כמה ימים יצא לי לחלום עליו חלום", נזכרת רייצ'ל, "ראיתי את היד שלו, היא הייתה הרבה יותר בהירה מהעור שלו. והגדם שלו הופיע משום מה מתחת למרפק. אני גם אוהבת שאנשים אומרים לי שהם חולמים עליו. לא מזמן קיבלתי הודעת ואטסאפ ממישהי בארבע לפנות בוקר, היא כתבה שהיא התעוררה מחלום עליו וסיפרה שבחלום מצאנו את הירש, ועפתי בשמיים יחד איתו כל הדרך חזרה, כאילו הייתי מרי פופינס".
"אני אפילו לא מצליח לחלום", מתאר ג'ון, "לאחרונה גם התחלתי לקחת כדורי שינה כדי להצליח להירדם. אני לא ישן הרבה, אבל כשאני מצליח לישון לכמה שעות זה עמוק, ואז אני כבר לא זוכר את החלומות שלי".
*
בשבועיים הראשונים לא הייתה להם שום תקשורת עם הממשלה. רייצ'ל מבהירה שהם גם לא מסוג האנשים שישבו בבית ויחכו שיעדכנו אותם. "כבר בצהרי 7 באוקטובר ההחלטה המשפחתית שלנו הייתה שנשמח לקבל עזרה ממשלת ישראל וארה"ב, אבל אנחנו לא מחכים לאף אחד. ידענו שהעולם מסביב בקריסה, לא ציפינו שביום הזה מישהו יפעל. באותו יום התקשרתי לשגרירות ארה"ב והודעתי להם שאזרח שלהם נעדר מהמסיבה, ומאז, במשך כמה שבועות, לפחות כל יום הם התקשרו אלינו. הרגשנו תמיכה מהם, אבל לגבי ישראל? אני לא זוכרת מתי יצרו קשר. זה לקח כמה שבועות".
ג'ון: "אני לא נותן לממשלת ישראל שום תירוץ, אבל היה תוהו ובוהו במדינה. גם אחרי שנוצר קשר עם הממשלה, ח"כ אחד אמר לי 'יש המון משפחות, קשה להיות בקשר עם כולן'. בעיניי זו תשובה מאוד מוזרה".
אתם כועסים על ההתנהלות הזאת?
"אין לנו כעס, זה לא הסגנון שלנו. אולי מתישהו בעתיד נרגיש ככה. כרגע אנחנו ממוקדים במטרה אחת – להביא הביתה את הירש וכל החטופים. כעס לא עוזר למטרה הזו".
ליבי: "אם זו לא הייתה המשפחה שלי, כנראה היה בי כעס וזעם. אבל אני מרגישה שאין כרגע מקום לזה, אין לי אפילו כוחות נפש לכעוס. כרגע אני עסוקה רק במה שפרקטי".
כגבר צעיר הירש לא נכלל באף אחת מרשימות החטופים ששוחררו בעסקה. "הרבה אנשים שואלים אותנו אם קשה לנו לשמוע על אלו שהשתחררו בעסקה הקודמת", מספר אביו, "אבל אני מרגיש שכולנו, כל משפחות החטופים, באמת חגגנו כל שחרור. הפכנו בתקופה הזו להיות מעין משפחה גדולה".
"כשהודיעו את השמות רק אמרנו 'או מאי גאד, זו הבת של משה, זה אשתו של דוד'", מתארת רייצ'ל, "היינו באמת נרגשים בשבילם, לא היו לנו ציפיות".
"הרבה אנשים אמרו לי 'את בטח קצת מקנאה, זה לא קשה לך?'", משחזרת ליבי. "לרגע לא היה בי מקום של קנאה. הרגשתי ממש מוזר עם השאלה הזאת. למה שיהיה לי קשה אם מישהו חוזר הביתה? גם אם אני לא מכירה את השמות שמחתי עבורם".
ועכשיו כשהעסקה הבאה הולכת ומתרחקת, עולות לכם שאלות מדוע לא מתייחסים לגברים החטופים?
רייצ'ל: "האמת שהייתה לי מחשבה לגבי זה. אמרתי לחברות שלי 'אתן יודעות את מי הכי לא מעריכים? גברים'. אנחנו תמיד מדברים על הדרה חברתית של נשים, ועל ילדים מוחרמים, ופתאום נוכחתי לדעת שהאנשים הכי חסרי ערך בחברה הם בעצם גברים. כשהם אמרו שנשים וילדים יוצאים קודם זה נשמע לי הגיוני, אבל קיווינו שכשיגיעו לנקודה שבה כבר לא יוכלו לבצע תעדוף בין החטופים תיפתח קטגוריה לפצועים. אז אם את שואלת איך אנחנו מרגישים, אנחנו מרגישים נורא. כל התקופה הזו הייתה רוויה בכאב ובאומללות, אבל תמיד הרגשתי שבאיזשהו מקום ישראל עובדת על זה – אבל אנחנו כבר לא מרגישים ככה".
"הרבה זמן מדברים על שתי מטרות שוות – המלחמה והשבת החטופים", מסביר ג'ון, "על המלחמה אני יודע שעובדים 24/7, ואפשר לומר שבצדק. אבל באשר למשא ומתן – יש אנשים שעובדים על זה, שולחים אותם לכמה ימים לאיפשהו בעולם, ואז הם חוזרים ואומרים לא, אנחנו עוד לא במשא ומתן. כלומר, על השבת החטופים פועלים פה ושם, זאת התחושה. לפני כמה ימים הייתי בכנסת. שמעתי כמה אנשים, כולל נתניהו, אומרים שהם צריכים עוד זמן. הדבר האחרון שיש עכשיו לחטופים זה זמן. כל דקה שהם נמצאים שם מסכנת את החיים שלהם".
"תמיד גדלתי בתחושה שיהודים דואגים ליהודים", מוסיפה רייצ'ל, "אבל עכשיו אני נמצאת בדיסוננס קוגניטיבי. פתאום הבנתי שלאנשים לא באמת אכפת. יש שם המון אנשים ואנחנו אומרים להם שאנחנו לא באים לקחת אותם – זה כל כך לא מסתדר לי. זה לא רק הכאב, כאב זה דיסנילנד לעומת מה שאנחנו עוברים, זה הגילוי שכל העולם שהאמנת בו מפנה לך עורף".
אתם מחוברים למטה החטופים? מרגישים מזוהים עם האסטרטגיה?
ג'ון: "אנחנו חלק מהמטה, משתתפים באירועים והצהרות, אבל יש לנו את העמדה שלנו והיא לא סותרת. בגדול, העמדה של המטה היא כולם תמורת כולם. אנחנו אומרים מההתחלה שכל מי שאפשר להוציא משם, חייבים להוציא. ידענו שהבן שלנו לא יהיה מהראשונים, וגם אז אמרנו – שזה לא משנה, חייבים להוציא את כל מי שאפשר. כל אחד הוא עולם ומלואו".
נכון לעכשיו, רוב ניסיונות החילוץ לא הסתיימו בטוב.
"אני חושב שבסוף זה חייב להיות במשא ומתן. אנחנו מנסים הכול, אבל מה שיביא אותם הביתה זה משא ומתן".
מה אתם חושבים על ההחלטה לקחת את רונן צור לניהול הקמפיין?
ליבי: "זו אחריות גדולה מאוד. זה תפקיד שאף אחד לא רוצה להיכנס אליו".
ג'ון: "לא היינו בשיח הזה, היינו מנותקים מההחלטה הזאת. אני חושב שהוא עושה עבודה טובה, וזה לא קל. קשה עד בלתי אפשרי לעשות בתפקיד כזה משהו שכולם יסכימו עליו. אני רוצה לומר לך משהו אחר בהקשר הזה – אם יש משהו שמחמם את ליבי זה מגוון האנשים שאנחנו מקבלים מהם תמיכה. אנשים מכל הסוגים והמינים. אבל בכל מוצאי שבת, כשאני הולך לעצרת בתל־אביב, אני יכול לספור על יד אחת את כמות הכיפות שאני רואה בקהל. הייתי שמח לראות אותם יותר. ואני רוצה להגיד להם שזה לא פוליטי, אנחנו כל כך מתרחקים שם מפוליטיקה – אנחנו רק רוצים שהם יחזרו, זה הכול".
המציאות שהשתנתה ברגע ממשיכה להכות. "כל יום הוא התמודדות", מתארת ליבי, "זה דבר אחד להגיד שהחיים שלי השתנו לנצח וזה דבר אחר לחוות את זה. אני יודעת שהחיים שלי לא יחזרו להיות מה שהם היו קודם, אבל להפנים ולראות את ההשלכות, זה כבר סיפור אחר. כשיש לך חדשות רעות או טובות את יודעת איך להתאים את עצמך, אבל כשאין לך חדשות, זה הכי קשה. חוסר ודאות זו הגזירה הכי קשה שיכולה להיות לבני אדם".
"טראומה היא בדרך כלל משהו שמכה בך", מוסיפה רייצ'ל, "לכן היא מאוד דרמטית, כי היא באה משום מקום – בין אם זה מוות או אונס או גירושין, היא מכה בך, ואת צריכה לברר לאן את פונה מכאן, איך את עומדת על הרגליים וממשיכה ללכת. אבל אירוע כמו חטיפה של ילד הוא טראומה בסלואו מושן. הטראומה שלנו עדיין מתרחשת, ואנחנו צריכים כל הזמן להבין איך מתקדמים. עוד לא סיימנו עם הטראומה, והיא גם תלויה במה שהעולם יעשה. לנו מאוד ברור מה צריך לעשות – יש לנו ילד אחד, משימה אחת. אבל לכל אחד אחר מסביבנו יש אינטרס שונה וכל אחד מהם מחליט מתי לשחק את א־לוהים".
ליבי: "אם זו לא הייתה המשפחה שלי, כנראה היה בי כעס וזעם. אבל אני מרגישה שאין כרגע מקום לזה, אין לי אפילו כוחות נפש לכעוס. כרגע אני עסוקה רק במה שפרקטי"
ליבי: "אני לא חושבת שלאנשים או לממשלה לא אכפת. פשוט יש להם סדר עדיפויות אחר כשהם נמצאים בתפקיד של כוח. שתי המטרות חשובות – לחסל את חמאס ולהחזיר את החטופים – אין נכון או לא נכון, זה בעיני המתבונן. ברור והגיוני שלצבא יש דעה שונה, אבל הציפייה המינימלית שלנו היא שתהיה כנות. מאוד מפחדים להשתמש בכנות כרגע מול המשפחות, ובכל זאת אני מרגישה שזה המינימום. במקום להגיד לנו 'אנחנו צריכים עוד זמן', תגידו 'זה לא הדבר הראשון בסדר העדיפויות', לפחות תבואו עם הכנות הבסיסית הזאת".
"אני בטוח שמתרחשת פעילות מאחורי הקלעים", מסכם ג'ון, "אני רק מקווה שזה סודי מכדי להגיד לנו. למדנו מהחטופים ששוחררו על כמה התנאים שם גרועים, ואחרי תקרית שלושת החטופים החשש עלה בעוד רמה, כי אנחנו מבינים כמה המלחמה עצמה מסכנת את חיי החטופים".
רייצ'ל: "כשאני חושבת על המחסור באוכל ובשתייה, על החורף, המחלות. כשאני מבינה שהם לא מתקלחים, שחיילים חוטפים שם פטריות שגם העזתים חוטפים אותם – אני לא רואה איך אפשר לשרוד בתנאים כאלה לאורך זמן".
קיבלתם אינדיקציה לגבי המצב של הירש?
"אנחנו לא יודעים כלום, אבל יש סיבה טובה להאמין שהוא קיבל טיפול רפואי, אפילו ניתוח. הם אומרים שמאחר שהוא נחטף יחסית מוקדם, בשעה תשע בבוקר, אפשר להניח שאולי הספיקו לטפל בו. האם הוא קיבל אנטיביוטיקה? מה היה אחרי? אנחנו לא יודעים. אף אחד ממי ששוחרר בעסקה הראשונה לא הכיר אותו".
*
רייצ'ל: "קשה לי לאכול כשאני יודעת שהוא לא אוכל. הגרון פשוט סוגר עליי. אני מנסה לאכול ארוחה אחת בריאה ביום, אבל אני חייבת לעשות את זה מהר כי אם אחשוב על זה יותר מדי לא אצליח"
בינתיים, במשפחת גולדברג־פולין ממשיכים להיאחז בקצוות התקווה. "בכל יום אני מדמיינת את הרגע שהוא חוזר. את החיבוק שניתן לו", מתארת אורלי. "תמיד כששואלים את אמא מה עם הבנות, אנחנו מיד מתקנות ואומרות 'והירש. הוא חוזר'. להירש תמיד היה קטע בין האחים להפוך כל דבר שקורא לנו לאירוע מאחד של חבורה. לא מזמן נסענו יחד שלושתנו לאסוף חבילה מהדואר והוא אמר 'יאללה, נסיעת אחים!'. יכולנו לאכול ארוחת ערב שגרתית, והוא היה קורא לזה 'ארוחת ערב אחים'. כל פעולה פשוטה הייתה אצלו אחווה קבוצתית. הוא אח גדול קלאסי שנכנס לחדר ורוצה לריב מכות ואחר כך מבקש טרמפ הביתה בשתיים בבוקר אחרי שיצא עם החבר'ה".
במהלך הימים שעברו מאז, הפכה רייצ'ל לאחד הפנים היותר מוכרות במאבק למען השבת החטופים. היא הספיקה לפגוש נשיאים ודיפלומטים, לדבר אל ליבם של שועי עולם. אבל אם תשאלו אותה, היא הייתה מעדיפה לחזור להיות פשוט אמא של הירש. "ביום־יום אני מעמידה פני אדם", היא מתארת בקול כאוב, "כשדיברתי מול קבוצה של נשים חרדיות אמרתי להן 'אני נראית כמוכן, אני מדברת אתכן, אבל אני מעמידה פנים של בן אדם, כי בעצם אני חיה בעולם אחר עכשיו'. כל החיים הייתי אדם אנונימי, זה מאוד עצוב להפוך להיות מוכרת בנסיבות כאלה. מבקשים ממני להתראיין להמון מקומות ואני לא מעיזה לסרב לשום דבר, כי בכל פעם אני אומרת לעצמי שאולי זה יהיה הריאיון שיעזור לו. אז ביקשו שאדבר באו"ם ואמרתי כן, וביקשו שאדבר בעצרת בוושינגטון ואמרתי כן, וביקשו שאדבר עם האפיפיור ואילון מאסק ואמרתי כן. וקשה לי. קשה לי כל כך. אני עושה את זה רק בשביל הסיכוי שזה יציל אותו. אבל באמת רציתי להיות מורה ואמא. לא מישהי שמדברת באו"ם".
החיים לימדו את משפחת גולדברג־פולין בצורה הכי כואבת לנהל שגרה של אופטימיות לצד כאב. זו נוסחה שיודעים להמציא רק מי שתלויים בין שמיים וארץ. מרייצ'ל למדתי תקווה מהי. לפני שקבענו את הריאיון, כאשר הודיעה לי על שעת השיחה, לא היססה לציין ש'אם הירש חוזר לפני כן, הכול מתבטל'. והיא באמת התכוונה לזה. באמת־באמת. גם כעת, לפני שאנחנו נפרדות ואני על סף ביתה, היא נותנת לי חיבוק חזק ולוחשת: "אמן שעד סוף השבוע הכתבה שלך תהיה מיותרת".
