השיר "מה אברך" הופיע לראשונה בשנת 1968 על גבי תקליט של להקת חיל הים עם הסולנית רבקה זהר. מאז ועד היום הוא השיר המושמע ביותר בימי הזיכרון לחללי צה“ל, ואין כמעט ישראלי שלא יודע לזמזם את הלחן של יאיר רוזנבלום למילותיה של רחל שפירא.
בימים אלה השיר מה אברך מקבל חיים חדשים במסגרת אלבום חדש שיראה אור בשבוע הבא ביוזמת הלייבל "צאן ברזל" מבית ארומה מיוזיק בשיתוף עם מכללת Bpm ועם משפחתו של יאיר רוזנבלום שמציינת שמונים שנה להולדתו.
האלבום שנושא את השם ”יאיר" יכלול שמונה שירים מוכרים שהלחין רוזנבלום, בעיבוד חדש ועדכני לימי המלחמה הנוכחיים. כך, למשל, עשרים שניות לאחר הפתיחה של "מה אברך" המבוצעת בידי מקהלת ילדים, נכנס היוצר אפק לאמור עם קטע ראפ מהיר ועצוב: "עצום עיניים ילד, הנח עליי ראשך / האש צורבת והריח לא מוכר לך / הבית שאהבת לא יהיה כמו שהיה / סליחה שלא הצלחתי לקיים מה שהבטחתי / אמרתי שאשמור אותך מכל צרה / והצרות הגיעו בצרורות בלי אזהרה".
לא רק קטע הראפ הזה מסמל את החידוש לגרסת המקור האיקונית, גם הקליפ המלווה את הביצוע החדש הוא מעין סרט מאויר המורכב מעשרות אלפי פריימים, מהיר מאוד, צבעוני ותזזיתי אך כזה שמעביר באופן מצמרר את המסר הכואב ומותאם למילות השיר. הקליפ של ״מה אברך״ ושבעת הקליפים הנוספים שמלווים את שירי האלבום נוצרו באמצעות בינה מלאכותית יוצרת, וכולם יחד נעשו בתוך פחות מ־48 שעות ובעלות כמעט אפסית, זאת לעומת ימי עבודה ארוכים ועלויות של עשרות אלפי שקלים בממוצע לקליפ רגיל.
מי שאחראית לכלי שמפיק את הקליפים האלו היא לי־אור קבליק (40), יזמית דתייה מכפר־פינס, שייסדה לפני כשנה וחצי סטארט־אפ בשם Muze Art, שמאפשר יצירת קליפים קצרים וארוכים באמצעות טכנולוגיה של בינה מלאכותית יוצרת. כבר בתחילת השיחה אני מבקש ממנה להסביר מהי בעצם בינה מלאכותית יוצרת ואיך מפיקים ממנה קליפים מושקעים בכמה דקות.
"קשה מאוד להתעלם מהכוח העולה של הבינה המלאכותית, ה־AI, שיש בה הרבה פוטנציאל לצד הרבה סכנות", פותחת קבליק, "אי אפשר להתעלם מהצדדים הפחות נעימים שלה, שיכולים להיות מורכבים יותר. אבל אנחנו כיזמים מנסים לנתב את הבינה המלאכותית למקומות טובים ובריאים. בהקשר של מוזיקה, ובהקשר של יצירת תוכן באופן כללי, נוצרה אפשרות לתת ביטוי חזותי לצלילים, ולייצר חוויה אודיו־ויזואלית מצוינת במהירות ובזול".
כדי להבין את המשמעות של קידום שירים באמצעות קליפים, יש להכיר את המספרים בתעשיית המוזיקה של היום: 67 אחוז מבני הנוער נחשפים למוזיקה חדשה דרך קליפים בצורות ובאופנים שונים ברשתות החברתיות. שמונה מתוך עשרת הסרטונים הכי נצפים אי פעם ביוטיוב הם סרטונים לשירים וגם בספוטיפיי יש כבר לא מעט קליפים.
״אם אתה יוצר שרוצה לפרוץ עם שיר ברשתות החברתיות, אתה חייב לייצר סרטון. ולא רק סרטון אחד אלא כמה: כזה שיתאים ל'רילס', לסטורי, אחד שיופץ כפוסט ואחד שיעלה ליוטיוב״, מסבירה קבליק. ״המוצר שלנו מאפשר גם ליוצרים עצמאיים וגם לחברות תקליטים לעשות את זה בקלות ובמהירות. מוזיקאים עצמאיים זה נתח שוק שגדל ביותר מ־30 אחוז בכל שנה. כיום, עם ההתפתחות הטכנולוגית, יוצרים כבר לא ממש צריכים חברות תקליטים ואנחנו נותנים להם עוד מוצר שמאפשר להם ליצור לבד, הפעם קליפים, עם ממשק ידידותי שכל אחד יכול להשתמש בו“.
איך זה עובד בפועל?
"יש כלי קיים של בינה מלאכותית לייצור תמונות שנבנה ב'קוד פתוח', כלומר, כל אחד יכול לקחת ממנו איזה פיצ'ר שהוא רוצה ולהשתמש בו לצרכיו. מתוך התמונות שמייצר לנו הכלי הזה, אנחנו בונים וידאו. ב־Muze Art בנינו אלגוריתמיקה של עיבוד אותות שיודעת לפרק את המוזיקה לשישה ערוצים נפרדים. בכל ערוץ נמצא המקצב ואליו אנחנו קושרים את תנועות המצלמה, והווידאו יזוז בהתאם למוזיקה״, מסבירה קבליק, ״בנוסף, אנחנו גם מנתחים את מילות השיר, שזה בעיניי אתגר מיוחד, כי אנחנו למעשה נדרשים לתת פרשנות ויזואלית למילים, לתת תשובה לשאלה למה התכוון המשורר.
"אחרי הניתוח של המוזיקה והמילים, התוכנה עוברת לשלב בניית הווידאו, בכלי שמשלב את היכולת של הבינה המלאכותית עם הפיצ׳רים שבנינו. הכלי נותן כמה סגנונות לבחירה שמהם היוצר בוחר את מה שמוצא חן בעיניו, הוא מכניס את השיר וכעבור עשר דקות מקבל קליפ מוכן.
״אנחנו כל הזמן משפרים את המודל", אומרת קבליק, ״למשל, יש לנו פיצ'ר שבו אנחנו מאפשרים להכניס אווטאר (דמות וירטואלית, א"ש) של היוצר לתוך הקליפ. מעלים למודל בין עשר לעשרים תמונות של היוצר, בוחרים סגנון, והמודל ייצור את האווטאר המותאם".
על עניין התכנות של Muze Art אחראי מומחה הדאטה קוסטה שפרנסקי, שבימים אלה משרת בעזה. ״כששלחתי לו את הקליפ של 'מה אברך' קיבלתי ממנו הודעה קולית מרגשת עד דמעות", היא מספרת, "הוא אמר שעצם העובדה שפלטפורמה שהוא בנה משמשת פרויקט כל כך רלוונטי לתקופה הזו חיזקה אותו מאוד".
אני כנראה לא ממש קהל היעד שלך, בעיניי אם מוזיקה מספיק טובה היא לא צריכה קביים בדמות סרטון.
"יש אנשים שהחושים שלהם בתחומים מסוימים מחודדים יותר. ועם זאת, העולם נעשה יותר ויותר ויזואלי, אנשים צורכים חוויות באמצעות ויזואליה, בוודאי הצעירים. וזה גם מגובה בנתונים. לא סתם שמונה מתוך עשרת הסרטונים הנצפים ביותר אי פעם ביוטיוב הם קליפים לשירים. יש משהו במדיום הזה, בחוויה האודיו־ויזואלית, שעוטף אותך מכל כיוון. אם תשאל כל מוזיקאי היום, החלום הוא ליצור סרטון לכל שיר. זה בעצם הביטוי האולטימטיבי של האמנות, זו הדרך לתפוס את כל החושים ולא רק את השמיעה. אנחנו מנגישים את החלום הזה, ומאפשרים אותו למי שעד עכשיו לא היה יכול, בעיקר מסיבות תקציביות".
***
לי־אור קבליק היא המייסדת והמנכ"לית של Muze Art. מטיאס קלדאס משמש כמנכ"ל משותף, ומלבדם יש בחברה עוד שני מנהלים ושלושה מפתחים. חברת ההזנק מקבלת מימון מהרשות לחדשנות, השאר ממומן כרגע מכיסם של השותפים והם טרם יצאו לגיוס בשוק הפרטי או המוסדי.
בשיחת הזום שאנו עורכים, אי אפשר להתעלם מכיסוי הראש של קבליק. מצד שני גם אי אפשר להתעלם מהשליטה המקצועית הנרחבת שלה בתחומים שנשים דתיות בדרך כלל פחות עוסקות בהם, כמו יצירת קליפים למוזיקה שאינה בהכרח דתית. "לא גדלתי דתייה", היא מספרת, "אני ובעלי תום חזרנו בתשובה. לי זה קרה דווקא בשיא הלימודים בבצלאל. באיזשהו שלב התחלתי את התהליך שלי מול היהדות, ותום הצטרף אליי. יש לנו שלושה ילדים, ואנחנו גרים בכפר־פינס כבר שמונה שנים".
איך זה להיות אישה דתייה בתחום מאוד חילוני ומאוד בינלאומי, את מרגישה לפעמים עוף מוזר?
"אני לא קונפורמיסטית באופי שלי, ואין לי איזו שאיפה להיות בקונצנזוס. לאורך רוב הקריירה שלי הייתי האישה היחידה בחדר, כמעט אף פעם לא הצלחתי להשחיל מילה בפגישות מרובות משתתפים. זה קשור גם לעובדה שגדלתי בארצות הברית, ויש משהו בתרבות הישראלית שעד היום נראה לי מאוד אגרסיבי. תוסיף לזה את הסטריאוטיפים והדעות הקדומות מאז שאני עם כיסוי ראש – ותקבל מחסומים משמעותיים אפילו לבן אדם לא קונפורמיסט ולא מיינסטרימי כמוני, אבל בקורונה זה די השתנה״.
מה קרה בקורונה?
"התרחש תהליך מאוד מעניין. פתאום השיח נהיה אחר. בזום קשה להשתלט על השיחה, קשה להתפרץ לך לדברים וקשה מאוד לצעוק אחד על השני. פתאום מצאתי את עצמי מנהלת שיחות בתדר נמוך יותר, בתדר שבו יכולתי להשמיע את קולי בלי להרגיש שאני צריכה לצעוק. פתאום הרגשתי שיש לי מקום.
"בזום אפשר היה לראות את הילדים של הבוס, את הבית של כל אחד, את ההוא עם הפיג'מה, פתאום כולנו נהיינו בני אדם ולא רק פונקציות. החיים זלגו לעבודה ולהפך. וזה שינה גם את האופן שבו אישה דתייה מתקבלת במרחב. אני מרגישה שמהבחינה הזאת, אני זוכה עכשיו לתיקון ולחיבוק מאוד גדולים וזה נכון אגב גם לגבי העבודה שלי בחו“ל – להשתתף בכנס בארה"ב עם בובו זו אטרקציה במובן החיובי של המילה. כיום כבר מבינים שיש ערך בגיוון“.
ספרי איך הגעת לתחום.
"למדתי וידאו ואנימציה בבצלאל. אחרי החזרה בתשובה המשכתי ללימודי תקשורת חזותית במכללת אמונה ובשנים האחרונות עסקתי יותר בשיווק". מספרת קבליק, ״העיסוק בווידאו תמיד ליווה אותי, בסופו של דבר הוא הכלי הכי חזק להעברת מסר, ומוזיקה זה דבר מאוד קרוב לליבי אז החיבור בין העולמות האלה היה טבעי עבורי.״
הכלי שלכם כבר פתוח לקהל הרחב?
"האלבום 'יאיר' הוא הפרויקט הראשון החשוף שלנו. בחודש הבא נשיק את הכלי לקהל הרחב בגרסת בטא, מנוי חודשי יעלה כמו מנת פלאפל", צוחקת קבליק, ״מאז הקמת החברה ופיתוח התוכנה אנחנו עורכים בדיקות ואימונים של הבינה המלאכותית באמצעות נתינת הכלי לחברות תקליטים ולמוזיקאים עצמאיים שהשתמשו במערכת כדי לתת לנו פידבקים. הרבה קליפים נעשו באמצעות הטכנולוגיה שלנו, ולאחרונה גם 'אינפקטד מאשרום‘ – מההרכבים האלקטרוניים הישראליים המצליחים בעולם – עשו אצלנו קליפ".
יש לכם חברות מתחרות בעולם? על פניו זה לא נשמע משהו שאף אחד אחר לא יכול לחשוב עליו.
"באופן כללי בתחום ה־AI ועידן הקוד הפתוח יש פחות מחסומים שמונעים ממתחרים להגיע למה שהגענו. המפתח להצלחה מורכב משני דברים: מוצר שנותן את כל הפתרון במקום אחד, מהשלב הראשון ועד למוצר המוגמר, דבר שני הוא חוויית משתמש חוצת גבולות, מגזרים וגילים. זה נשמע פשוט אבל הרבה חברות נופלות בזה".
נחזור לפרויקט הנוכחי. איך נוצר החיבור ביניכם ל"צאן ברזל“?
"צאן ברזל הם בעצם חלק מארומה מיוזיק. פנו אליי משם וסיפרו לי על הפרויקט והאלבום משירי יאיר רוזנבלום. זה היה לפני שבועיים וחצי, לא יותר. שאלו אותי האם הפלטפורמה שלנו כבר מוכנה. אמרתי שהיא לא מוכנה לגמרי, אבל שניתן להם להשתמש בה בשמחה. יריב עציון, מייסד מכללת BPM, לקח את ההזדמנות בשתי ידיים ויצר את כל שמונת הקליפים האלה לשירי האלבום ביומיים־שלושה גג. אלה לא רק קליפים לשירים אלא גם קטעי וידאו קצרים יותר לסטוריז לאינסטגרם, רילס – הרבה תוכן. עד היום לא באמת הייתה דרך יעילה מהירה וזולה לעשות דבר כזה, והכול עם לפטופ בלבד. הקליפים האלה הם בעיניי גשר נהדר לקהל צעיר, שלא בהכרח יודע מי זה יאיר רוזנבלום. אלה שירים שיצאו לפני חמישים שנה, ומעבר לביצועים החדשים שיש בהם שונות כמובן מהמקור אבל גם הרבה כבוד אליו, הנראות של הקליפים האלה מאוד רלוונטית להיום. כלומר, יש בנראות משהו מאוד נוסטלגי, רטרו, אבל מצד שני יש בה גם משהו רלוונטי לחיים שלנו היום, לחוויה שאנחנו עוברים כרגע בתוך המלחמה הזו. אני חושבת שזה התפר שיריב עציון, מי שעשה את הקליפים, כיוון אליו. אני אישית מאוד מתרגשת מהפרויקט הזה. זו דוגמה מופלאה בעיניי, מה שצאן ברזל עשו כאן, ליכולת של החיבור בין אז לעכשיו. הם לקחו שירים שהם באמת מופלאים – כשאתה שומע את המילים אתה בטוח שהם נכתבו עכשיו. כלומר, הם כל כך רלוונטיים, והם היו בבוידעם – והנגישו אותם לדור הנוכחי. אני לא יודעת אם הבת שלך בת ה־16 הייתה מגלה אותם, אם צאן ברזל לא היו מוציאים את הפרויקט הזה לאור. וזה מה שיפה ב־AI, הרי אין לנו עכשיו את יאיר רוזנבלום כדי לצלם אותו, אבל באמצעות הבינה המלאכותית אתה יכול היום לתת ביטוי חזותי לדברים שלא בהכרח יכולת לפני כן. זה נפלא בעיניי".
