"אחרי הזעזוע של 7 באוקטובר עלתה השאלה איך יוצרים עכשיו", מספר האמן והמאייר זאב אנגלמאיר. "מבחינתי היצירה היא כמו לדבר, דרך להגיב על כל נושא. כבר ביום הראשון יצרתי עבודות שביטאו את הקושי והחרדה. בתחילת המלחמה עברתי לצייר בשחור־לבן. זו לא הייתה החלטה מודעת אלא ביטוי של התחושות בימים האלה. העבודה הראשונה שיצרתי הייתה בהשראת הציור גרניקה של פיקאסו".
פיקאסו צייר את גרניקה בשנת 1937 כתגובה להפצצת עיירה באסקית בשם זה בידי הנאצים בזמן מלחמת האזרחים בספרד באותה שנה. מניין ההרוגים מההפצצה עמד על כ־1,600 איש. הציור המורכב והקשה היה לסמל המזוהה עם ההרס והאובדן שבכוחה של מלחמה לחולל. אנגלמאיר העלה את הציור שלו לעמוד הפייסבוק שלו ב־9 באוקטובר וכתב: "מנסה לא לחשוב על זה, וזה חוזר. המסיבה ליד רעים. על מה חשבו, מה הרגישו, מה קרה שם, ברגעים שבהם המוזיקה והיופי והאהבה הופסקו, והתחילה הזוועה".
עברו כשבועיים עד שהצבע חזר לציורים שלו, "עד שחשתי שהסביבה שלי ואני כמהים גם לאופטימיות ורוצים למצוא גם את הדברים החיוביים", הוא אומר, "למרות שיש ימים שבהם זה ממש לא קל. מאז, ככל שאני יכול, אני מנסה לחפש את הזוויות האלה, את נקודות האור".
"את כל הגלויות אני מצייר ידנית, בצבעים", הוא משתף בתהליך העבודה של הציורים היומיים שלו שאותם הוא מכנה 'גלויה'. "מדובר בשינוי גדול עבורי, כמי שכבר שנים מאייר ויוצר באמצעות מחשב. היצירה במחשב מהירה, כשאתה רוצה לצבוע שמיים בתכלת, אתה מקליק והשמיים נצבעים ללא מאמץ. עכשיו אני צובע את הגלויה בטושים צבעוניים מסיסים במים ואני יושב כעשרים דקות לצבוע את השמיים האלה, ותוך כדי הצביעה מתאפשר לי להרהר באיור ובמשמעות שלו. גלויה מצוירת ביד היא חמימה ואישית יותר, היא כמו לשוחח, כי יש בזה את המגע הידני. זה עוד משהו שאנחנו כמהים אליו עכשיו: יותר חמימות אנושית".
ב־7 באוקטובר, במקום שנגמרו בו המילים, נכנס האיור. אנשים חיפשו נתיבים לשחרר רגש, אך ההלם לנוכח הזוועות יצר תחושה משתקת. המאיירים, המעצבים הגרפיים והקריקטוריסטים היו מהראשונים לגלות סימני התאוששות והחלו לעצב וליצור יש מאין איורים ודימויים שבהם ניסו להמחיש את מה שעובר על כולנו. מעצבים החלו לעצב כרזות מחאה כנגד העולם ששותק, או לנוכח התקיפות המיניות הקשות שמחבלי חמאס ביצעו בנשים ישראליות. הם ביקשו לזעזע, הם קיוו להעביר כאב וגם לא היססו למתוח ביקורת חברתית ולאומית.
"לילה אחד עלה לי לראש דימוי של מגן דוד שבתוכו מאוירות תמונות של חטופים ששבו הביתה", מתארת נועה קלנר, מאיירת ומעצבת בוגרת בצלאל. "לא הצלחתי להמשיך לישון, קמתי והתחלתי לצייר מיד. לאורך התקופה היו איורים שברגע שהם עלו לי לראש הרגשתי שאני לא יכולה שלא להוציא אותם החוצה כי הם במידה מסוימת שייכים לקהל. אנשים כתבו לי איך בעקבות האיורים הם הבינו שהם לא לבד בתחושותיהם ואפילו הצליחו בפעם הראשונה לבכות. למאיירים יש איזושהי יכולת להצליח לתת נקודת מבט חדשה לדברים. אני לא חושבת שהרבה מאיירים איירו דברים גרפיים מידי, דווקא האיורים עברו דרך פילטר שיכול להיות מרכך, שלא כמו מילים".
קלנר היא המנהלת האמנותית של פסטיבל "אאוטליין – איור ומילים בירושלים", פסטיבל שמתקיים זו השנה השביעית ביוזמת עיריית ירושלים. השנה מתמקדות 14 התערוכות של הפסטיבל, שפזורות ברחבי הבירה, באיור בזמן מלחמה. מתכנני פסטיבל אאוטליין ומארגניו, ובראשם המנהלת הראשית ליטל מרקוס מורין, נאלצו להתמודד עם הדילמה האם לקיים אותו השנה. במקור, הפסטיבל אמור היה לעסוק בנושא "שפה". לבסוף קלנר ושאר המארגנים החליטו לפתוח את הפסטיבל אך לשנות את הנושא, "כמאיירת בעצמי, ראיתי כיצד אנשים מגיבים לאיורים שהעליתי בקשר למצב וגם את הצורך של המאיירים להגיב לאירועים. כך הלכה והתגבשה ההבנה שזה הזמן של המאיירים להראות את העבודות שלהם על התקופה. שלושה שבועות מתחילת המלחמה כבר יכולתי לאסוף לפחות עשר תערוכות של מאיירים שפשוט יצרו ושיתפו כל הזמן. יש תערוכות שיותר מעבדות את הזוועה, אחרות עסוקות באובדן ובכאב וחלק מהתערוכות אופטימיות יותר, כאלה שמראות אור ראשון או נחמה. אנשים זקוקים לזה".
אחת התערוכות היא "מצב.רוח." שאצרו המאיירות בת־אל בן־חורין ורינת הדר, והיא עוסקת במצב הרוח הלאומי, וכוללת איורים שנתלו בארבע פעימות, מדי שבועיים. בכל פעימה העבודות ננעצו בקיר באמצעות נעץ בצבע אחר וכך אפשר לעקוב ולהבין מה היה מצב הרוח הלאומי באותו זמן. אחד המושגים שזוכה להתייחסות באיורים הוא "הותר לפרסום" באיורה של קלנר שחושף רחוב ישראלי רגיל צבוע כולו אדום ומעליו מרחף הכיתוב הקשה הזה, כמו חוטים שחורים, כמו ציפורני טרף המאיימות לפגוע בבתים. כשהעלתה את האיור לראשונה לעמוד הפייסבוק שלה כתבה: "כל שיחת טלפון שלא קבעתי מראש, כל פתיחת חדשות, מלווה בפחד הזה שנמצא באמצע הבטן עמוק, רק שאני לא אכיר אותו, רק שכל מי שאני מכירה יחזור כבר משם. המדינה שלנו כל כך קטנה, וכל אחד זה אח של, בן דוד של, תלמיד של, חבר, אבא, אהוב. וְתַחְזִירֵנוּ לְשָׁלוֹם, וְתַַחְזִירֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַחְזִירֵנוּ לְשָׁלוֹם".
בתערוכה נוספת, "זיכרון עוטף", שמנציחה את יופיו של עוטף עזה לפני השבת השחורה, מוצגת למשל גלויה של אנגלמאיר שמתארת את הפסטורליות של קיבוצי האזור. התערוכה היא שיאו של מיזם איור ברשת של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ובה מציגים אמנים רבים, בוגרים, סטודטים ומרצים מהמחלקה.
מרבית התערוכות בפסטיבל מורכבות מיצירות של מאיירים רבים שמציגים יחד. על רקע אלו בולטת במיוחד תערוכת היחיד של אור יוגב, "קו עימות", שבה הוצגו 15 איורים שבמקור היו דיגיטליים, הוגדלו מאוד והודפסו בהדפס רשת בצורה שבה כל צבע מודפס בנפרד ומתאפשרת שכבתיות גוונים מיוחדת.
באיורים של יוגב שלטת שפה סגנונית וצבעונית אחידה ועזה והם בלטו מאוד ברשתות החברתיות כבר מהרגע הראשון, אך הפגישה בהן מוגדלות כל כך וזועקות מהקירות זו חוויה מטלטלת שמותירה את הצופה ללא מילים. איור אחד, למשל, מוקדש לשירי ביבס וילדיה כתומי השיער כשמאחוריהם מחבלי חמאס. איור אחר מראה את ענבל ליברמן, הרבש"צית שהצילה את קיבוץ ניר־עם ואיור אחר מתעד את אחת מהודעות הוואטסאפ האחרונות של הפרמדיקית של בארי, עמית מן הי"ד.
התערוכה נסגרה השבוע אך יוגב ממשיך להעלות עוד ועוד יצירות מלאות עוצמה לרשת ובהן הוא ממשיך לשמור על השפה הגרפית והצבעונית שבה הוא נוקט בעקבות 7 באוקטובר, והאיורים זוכים לשלל שיתופים ברשתות החברתיות ומספרים לנו את הסיפור כולו. "רק אחרי שדברים קצת שקעו, משהו אצלי נפתח", מתאר יוגב. "יצרתי את הדימוי הראשון בסדרה, של משפחת ביבס. אני זוכר שבשבת בבוקר זאת התמונה הראשונה שנחקקה לי בראש, והבנתי שבאמת קורה פה משהו שאנחנו לא מכירים. קצת כמו בפוסטרים של איראן, רציתי מההתחלה לייצר איזו סדרתיות וזכירות, אז בחרתי בפלטה מצומצמת שכל צבע מיצג איזה משהו. כחול־לבן זה ישראל, אדום זה הדם וההרג וירוק זה חמאס". תערוכת קו העימות של אור יוגב מתקיימת בשיתוף מוזיאון ישראל, האוצרת של התערוכה היא אורנה גרנות – מנהלת ספריית האיור באגף הנוער של מוזיאון ישראל.
***
חלק מהמאיירים עברו למתכונת חירום של איורים יומיים, כמו הגלויות של אנגלמאיר. "האיורים מבחינתי הם כמו גלויה יומית שנשלחת בדואר, שבה אני משקף את התחושה שלי באותו יום". מסביר אנגלמאיר, "חשוב לי יותר לייצר תקשורת ישירה ואישית, מאשר ליצור אובייקט אמנותי. גלויה זו מילה יפה שמכילה את המילה גלוי. כאמן אני מנסה להיות גלוי, ולהקשיב למה שאני והסביבה שלי מרגישים. בכל גלויה אני מנסה להעביר מסר עדכני, ולכן לגלויות אין אופי אחיד. יש גלויות שהן אופטימיות ויש שפחות".
גלויה אחת היא פרי חלום שחלם אנגלמאיר ומשמשת דוגמה לנבואה שמגשימה את עצמה. ובחלומו יושבת יפה אדר בת ה־85, שנחטפה על קלנועית מביתה בניר־עוז, על קלנועית צבעונית ומקושטת והחיוך המפורסם שלה מעיד כי הפעם היא חופשייה. "את סבתא יפה ציירתי לפי צילום שהתפרסם כשנלקחה בשבי, מוקפת אנשי חמאס. צילום עצוב. לחשוב עליה בתוך התופת הזו. הפכתי את הצילום הזה לאופטימי וצבעוני, הקפתי אותה בנשים מחוללות ובפרחים. חמישה ימים לאחר מכן היא שוחררה ובת משפחה ביקשה ממני את הגלויה, כדי להעביר אליה. נועה ארגמני, שאותה ציירתי שבה הביתה על האופנוע שבו נחטפה, עדיין לא שוחררה, למרבה הצער".
בחלק מהמקרים, הגלויות מביאות גם למפגש פנים אל פנים עם הדמויות המאוירות. "לפני כמה ימים פנתה אליי רוקסן, דודה של גלי טרשצ'נסק'י, הילדה החטופה מקיבוץ בארי ששוחררה, ושאלה אם אפשרי לתת לגלי את הציור שלה. בשבוע שעבר נסעתי לפגוש את גלי ואת אמא שלה, ראומה. האבא הראה לי תמונות מהמסוק, וראומה סיפרה על החיבוק שלהן, שאותו ציירתי. היא סיפרה איך גלי רצה אליה פתאום, במהירות האור, בידיים פרושות, עם כל הכמיהה והגעגוע של 54 ימים בשבי. הצטלמנו עם בובת הפיקאצ'ו שראומה הביאה לגלי ביום שחזרה מהשבי. כל זה מרגש מאוד".
גם יוגב משתדל ליצר דימוי כל כמה ימים, "הוא בדרך כלל מבוסס על סיפורים מאותו יום שבת, וגם על החוויות שלי כמי שגדל בצפון עם הפצצות ומקלטים. גדלתי על המיתוס שהקיבוץ היה צריך להגן על עצמו מהתקפה של הצבא הסורי במלחמת ששת הימים, ולא דמיינתי שמצב כזה יכול לקרות שוב. בסדרה המוצגת בתערוכה הדמויות הנשיות נוכחות מאוד. היה לי חשוב לנסות לייצר מודל אחר של גבורה ואומץ, למשל ענבל ליברמן הרבש"צית של ניר־עם, ומצד שני יוכבד ליפשיץ ששוחררה מהשבי. כמובן העובדה שאני אבא טרי מאוד השפיע על הסיפורים שהתחברתי אליהם והתוכן שבחרתי לתת לו במה באיורים. התגובות לפרויקט ממש מדהימות, אני מקבל הרבה תגובות מאנשים שהאיורים מאוד מחזקים אותם ומאפשרים להם לפרוק רגשות שהם לא מצליחים לבד. וגם מאנשים ששכלו את היקרים להם".
***
עוד לפני שחזר האומץ לעסוק בענייני חולין כמו תערוכה בזמן מלחמה, ישראלים רבים הצליחו רק לשתף את האיורים האלה. כך למשל המאיירת, הקומיקסאית והגיטריסטית דנה ברלב, החזירה ללא מעט אנשים את הצבע לפנים עם איוריה המשלבים הומור ואפילו דוק של ציניות. האיור שלה שנבחר לתערוכה הוא של אישה שעושה מדיטציה ומעל הכיתוב: "Fuck Hamas". "אצלי ההומור התחיל עם רחל והעוגיות", מתארת ברלב. "זה האיור הראשון שעשיתי אחרי 7 באוקטובר שהיה מצחיק. צחקתי על המחבלים ועיצבתי סטיקר שעליו כתוב: I accept cookies עם מחבל מת. ראיתי שמקבלים את זה טוב והבנתי שכנראה יש לי לגיטימציה להמשיך עם הקו של ההומור. בדיוק קראתי עכשיו ספר שגם בשואה היה הומור ושזו דרך התמודדות שהיא טובה, ובייחוד לעם שלנו יש זיקה להומור.
"אני מאיירת בטבעיות", ממשיכה ברלב. "ובזמנים קשים אני דווקא יותר פורה, מתברר, כי זו דרך התמודדות. הרעיונות מגיעים מהחדשות, מהמציאות, וזה לא מוסבר. יש לי מין חשש שייגמרו לי הרעיונות יום אחד ולא יהיה לי מה לצייר ובה בעת אני מקווה שלא יהיו זמנים קשים, אבל כשהם מתרחשים לפחות ישנו הציור שעוזר".
ברלב איירה פנים לצד הסלוגן – Don’t mess with a kibbutz grandmother (אל תתעסק עם סבתא מקיבוץ). התגובות בעמוד הפייסבוק שלה לעיצובים האלה היו כל כך נלהבות עד שהיא החליטה להדפיס חולצות, סטיקרים ותיקים, וכמובן עשתה זאת דרך דפוס בארי. "אני נפעמת מהגבורה של נשים במלחמה", אומרת ברלב. "אם זה הלוחמות או גם הסבתות האלה ועמית סוסנה שנאבקה במחבלים שחטפו אותה לעזה, או מיאה ליימברג והכלבה שלה. אני בשמחה נותנת לזה מקום באיורים ובקומיקס ואני חושבת שזה נותן כוחות לי ולאחרים".
קבוצת הפייסבוק "עיצוב חברתי", שבה 2,300 חברים, תוססת במיוחד מאז 7 באוקטובר. הקבוצה מעודדת אקטיביזם חברתי בקרב המעצבים הגרפיים באמצעות "העברת מסר מדויק וזכיר בצורה ויזואלית", כפי שנכתב בדברים על אודות הקבוצה. עיצוב שכזה מכונה Awareness Design, כעיצוב שמטרתו לעורר מודעות חברתית. העיצובים עולים לרוב תחת ההאשטאג: #עיצוב_חברתי.
מנהלת הקבוצה היא לילך יזדי, בעצמה מעצבת גרפית ומרצה בלימודי החוץ של הטכניון. "הסטודנטים שלי לומדים על עיצוב חברתי כבר בשיעור הראשון", אומרת יזדי. "אני מלמדת אותם על הכוח שיש להם בידיים. לפעמים הרעיון לעיצוב מגיע מהמילים ולפעמים מהוויז'ואל. אני בדרך כלל רואה לאילו נושאים חברתיים התייחסו באיורים ברשתות החברתיות ואני מעלה לקבוצה את העיצובים שאני חושבת שמעבירים מסר. פחות חשוב לי אם העיצוב מוצלח או לא, כי הקבוצה הזו היא לכל רמות העיצוב ואין שפיטה.
"אני חושבת שהדבר שיותר מעניין מהבעה עצמית הוא הרצון להשפיע ולגרום לאנשים לחשוב על דברים מסוימים. לפני המלחמה עסקנו הרבה בנושאים של אלימות נגד נשים. ארגנתי תערוכה פיזית שהפכה להיות תערוכה נודדת. הגיעו אליי תגובות של נשים שעברו התעללות בעצמן, שעומדות מול העיצובים הללו ומרגישות שהן לא לבד".
ואכן, הקהילייה העיצובית מגיבה גם בצורה שמוקיעה את עבירות המין שביצעו מחבלי חמאס בנשים ישראליות. אם זה עיצוב שמורכב מתחתוני אישה ומגן דוד, כתמי דם שמעידים על חילול כבודו של הגוף ועוד. איור בולט בנושא צויר בעקבות הסרטון שבו נראית החטופה נעמה לוי מדממת ומפוחדת, נגררת בידי מחבלי חמאס מהמסיבה ברעים לכיוון עזה. "קיימת התייחסות רבה למקרה הזה בכרזות", אומרת יזדי. "היא הוכתמה בדם כשישבה במיגונית עם החברות שלה שנרצחו, אבל האימאג' הזה הפך לסמל של הפגיעה הנשית. אני ממש מקווה שהיא תחזור".
בסוף השבוע שבו נהרגו שלושת החטופים יותם חיים, אלון שמריז וסאמר טלאלקה ז"ל בשוגג מאש כוחותינו, הגלויה שצייר אנגלמאיר הייתה קשה לעיכול. שלושה אנשים ששוכבים על קרקע ומתחתיהם הכותרת המטלטלת: "תקלה ערכית" בעקבות חלק מהתגובות שהגדירו כך את האירוע.
אנגלמאיר: "המילה תקלה משכה את תשומת ליבי כי היא מילה שבתוכה מסתתרת המילה 'קלה' והרגשתי שזו מילה קטנה מדי על הטרגדיה הזו. לקח לי זמן רב לצייר את הקרקע שהם שוכבים עליה כי זו טקסטורה מחוספסת, רבת פרטים, אבל זה אִפשר לי גם השתהות ביצירה והרהור על המשמעות שלה, תוך כדי התהליך". בצד איור קשה זה, הקדיש בהמשך אנגלמאיר גם גלויה למה היה קורה "אם היו מצילים שלושה חטופים" – הוא אייר את שלושתם בלי חולצות ועם דגל לבן מחובקים עם חיילי צה"ל.
ברלב מודה שלא הצליחה להפיק מתוכה איור לאחר התקרית הקשה הזו. "לא הגבתי לזה באיור. לא ידעתי איך לאכול את זה. אנחנו מגלים רבדים חדשים של זוועה, אז לעתים אין מילים וגם אין ציורים".
כך או כך, היוצרים מרגישים שליחות מיוחדת לאייר את החטופים. ברלב: "אני מרגישה שתפקיד המאיירים הוא להשאיר אותם על סדר היום, לא לעבור הלאה, לא לחזור לשגרה. מדי שבת אני מגיעה לכיכר החטופים אז אני קצת מכירה פרצופים ואת המשפחות וזה מאוד קשה. נראה כאילו אנחנו בחלום בלהות ותכף נתעורר ממנו. הייתה איזו תקווה כשהתחילו העסקאות שאולי זה ייגמר, אבל זה מתמשך ומתמשך".
הסיפור של משפחת ביבס שב ומעסיק את המאיירים. "העיצובים על משפחת ביבס זו דוגמה לכך שהתודעה שלנו נתפסת על איזשהו עוגן ויזואלי", מסבירה יזדי. "במקרה זה, היא נתפסה על הצבע הכתום ועם סיפור כל כך קשה הממד הוויזואלי נכנס מאוד חזק. מספיק שאנחנו רואים את שני העיגולים הכתומים האלה, אנחנו מיד משייכים אותם למשפחת ביבס, זאת בדומה לעיצוב לוגו שכשרואים אותו מיד משלימים בדמיון את המשך הסיפור".
***
אנגלמאיר נוהג להתלבש ולהופיע בציבור בתוך דמותה של שושקה, דמות מאוירת פרי עטו, שבלטה בצמתים גם בעת ההפגנות כנגד הרפורמה המשפטית. אנגלמאיר: "שושקה ב'הולד', מאז תחילת המלחמה. היא כאן, בארון מולי, וממש רוצה כבר לצאת החוצה, אבל התקופה הזאת היא תקופה של רעידות אדמה ואני נכנסתי ליצירה יומיומית, שבעקבותיה יש לי תקשורת רבה עם אנשים. היה יום שקיבלתי 270 הודעות בפרטי בפייסבוק: פסיכולוגית ביקשה ממני להפוך את הגלויות לקלפי טיפול, מורים ממערכת החינוך הכניסו את הגלויות לתוכנית הלימוד, מוזיקאים ביקשו אותן לקאברים, אנשים רבים ביקשו להדפיס אותן, והיו גם פניות רבות מחו"ל".
מהר מאוד הבינו המאיירים שבשעת החירום הלאומי שנוצרה יש לאיוריהם ערך רב גם בהסברה הבינלאומית. גם במקרה זה, היכן שדשדשו המילים או ההסברים המתפתלים, כשחצי עולם בכלל תומך בעזתים או חושב שהכול תלוי בקונטקסט, הגיעו האיורים והנחיתו אל הכאפה ההסברתית המתבקשת.
יזדי: "קיבלתי פניות מכל מיני מוקדי הסברה בעולם שבהם ביקשו חומרים על נושאים מסוימים, ואכן התגייסנו במסגרת הסטודיו שלי והכנו אותם. אנשים בעולם שמתנדנדים מבחינת דעות או שלא בקיאים מספיק בסכסוך הישראלי יכולים לקבל מידע דרך עיצוב וכך יכול להיות שהגענו לעוד כמה אנשים שיהיו יותר פתוחים לצרוך מידע". בשביל הסברה צריך לא אחת להשתמש בכלים הכי כבדים. במקרה של זוועות ה־7 באוקטובר חזרו גם ארכיטיפים מהשואה, כולל צלבי קרס והשפם של היטלר. אפילו שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן הופיע באו"ם עם טלאי צהוב. אחרי שנים שהייתה מניעה להשוות משהו לשואה, כאירוע מכונן שעבר על העם היהודי, פתאום מותר לחבר בין אימי השואה לטבח בעוטף.
אולם יזדי מודה שלא כולם מרגישים נוח לעשות שימוש גרפי במוטיבים מהשואה, "מעצבת שאני אוהבת שלחה לי עיצוב שמחבר בין הצלב האדום לצלב קרס וביקשה שאפרסם בקבוצה. אמרתי לה שאני לא מסוגלת לשתף אותו, על אף שהעיצוב שצבר מאות שיתופים וזכה להרבה התייחסות. אנחנו רוצים לזעזע ויש כאלה שמסוגלים יותר ויש כאלה שפחות. בעיניי יצירת עיצוב בהשראת השואה מגיעה יותר מהרצון לזעזע מאשר באמת ליצור הקבלה לשואה".
אחת ההוכחות להצלחה מבחינת יזדי היא שלא אחת היא זוכה למתקפת בוטים ולתגובות עוינות. "כשאיור מקבל חשיפה מאוד רחבה, הוא גם גורר איתו תגובות עוינות משלל מדינות ערביות ובהן אינדונזיה, טורקיה, עיראק ומצרים. יש הרבה תגובות המלוות באימוג'י של סמיילי ואני מנסה ככל יכולתי להוציא אותם מהקבוצה אבל הקבוצה מגיעה לחשיפה בינלאומית וזה לא רק שלילי אלא גם חיובי ונהדר".
יזדי, כמו שאר המאיירים, ממחישה איך בתערוכות וברשתות הם נעים בין צירי ההשפעה השונים, מהפנימי לחיצוני, מהפרטי לכללי וממשימת הסברה גדולה לביטוי הכן לכאב, לפחד ולשכול.
