עד ל־7 באוקטובר המילואים של בני הזוג שלהן היו עבורן חור שחור. הן לא הכירו את החברים שלהם לפלוגה ולא התעניינו יתר על המידה במילואים, למעט סימון ביומן חודשים מראש כדי לזכור שבימים האלה הן מסתדרות לבד.
אבל אז הגיעה המלחמה וטרפה הכול, ונשות המילואים מוצאות את עצמן במשך תקופה ארוכה מאוד, מתמודדות לבד עם כל המטלות לצד הניתוק מבן הזוג והפחד המשתק מהדפיקה בדלת.
אך בפלוגה אחת בחיל השריון, החליטו נשות חברי הפלוגה שבזמן הלחימה בעזה כשהגברים מנותקי קשר, הן יתאחדו לקבוצת תמיכה משותפת. וכך – קרוב ל־40 נשים מכל רחבי הארץ, ממגזרים שונים ומסטטוסים משפחתיים שונים של זוגיות – הצליחו ליצור קהילה אמיתית שבה הן תומכות זו בזו, מרימות למי שצריכה, מרגיעות, צוחקות ובוכות, והכול – יחד.
זה התחיל בקבוצת ואטסאפ, עבר לקבוצת תמיכה מונחית בזום ונמשך בפגישות פיזיות. הן חגגו ימי הולדת וירטואליים יחד, קבעו הדלקת נרות חנוכה משותפת, ביקרו פצועים מהפלוגה ועכשיו הן חולמות על מפגש משותף עם בני הזוג ביום שאחרי המלחמה.
יזמית הקבוצה היא שלומית קליין, בת 38, נשואה ליוחאי, והם גרים במשואות־ יצחק, לא רחוק מאשקלון. חודש לפני המלחמה נולד ילדם השישי. במקצועה קליין עובדת בתחום בריאות הנפש, היא מטפלת רגשית באמנות.
יוחאי בעלה, בן 41, עובד גם הוא בתחום בריאות הנפש, ומנהל מספר סניפים של "אנוש“. אך בחיים הצבאיים שלו הוא סמ"פ בחטיבה 4 בשריון. בשמחת תורה יוחאי פתח את הטלפון הנייד, עלה על מדים, השאיר את שלומית והילדים אצל חברים במושב, ונסע. תחילה שירת בצפון, אבל עם הזמן החטיבה ירדה דרומה. אחרי הלילה הראשון בממ"ד במשואות־יצחק הבינה שלומית שהיא צריכה להצפין, עברה לחמותה ומשם לקיבוץ טירת־צבי שקלט מפונים מהדרום.
"זו הייתה תקופה ארוכה ומייגעת רוויית חרדות", היא נזכרת, ״התחלנו להשוות בין תנאי השבי הירדני לשבי חמאס. היו לי פחדים מטורפים והייתי לבד עם הילדים".
במבט לאחור היו כמה גורמים לתחושות הקשות שתקפו אותה. "הייתי בסך הכול חודש אחרי לידה, תקופה רוויית הורמונים, ובלי קשר, רוב החברות שלי היו במצב כזה של הלם גמור, עזבנו את הבתים שלנו בהרבה חוסר ודאות, ובני הזוג, שהם גורם איזון בשגרה, נעלמו לנו בן־יום ולא הבנו מה קורה".
בטירת־צבי פגשה קליין את אושרה, שבעלה משרת יחד עם יוחאי בפלוגה, הן התחילו לשוחח וגילו שיש להן מן המשותף ונוצרה ביניהן אחווה. "התחלנו לדבר על עניינים טכניים, כמו איפה בדיוק הבעלים שלנו נמצאים ומה הם עושים, כל אחת שיתפה מה שבעלה סיפר לה, והרגשתי שאנחנו חולקות משהו משותף. שכאילו בגלל שהבעלים שלנו יחד, אז גם אנחנו משדרות על אותו תדר".
באחת השיחות שיתף יוחאי את שלומית בקשיים שהחיילים מעלים בעיקר סביב התמיכה או אי־התמיכה של בנות הזוג בבית.
"נשים הביעו קשיים מאוד גדולים, ברמה של דיכאון ואפילו פרידה. קשיים משמעותיים שבסופו של דבר השפיעו גם על הלחימה. מדהים לראות איך כשיש בת זוג תומכת הבעל מחזיק מעמד, וכשיש בעיות בבית, הבעל נשבר. אז החלטנו לפתוח קבוצה עבור בנות הזוג של הפלוגה בניסיון לתמוך ולעודד ועל ידי זה לחזק את החזית".
קליין קיוותה שתצליח לקבץ שמונה נשים, אבל בסופו של דבר נכנסו לקבוצה יותר מ־30 נשים. "היו כאלו שיצאו מיד כי זה הציף אותן ולא התאים להן, אבל רוב מוחלט של הקבוצה נשאר. ככל שהלחימה העמיקה, גם הקשר בקבוצה העמיק. בשריון יש קטע כזה שהם תקועים אחד בתוך השני תרתי משמע. הם גם תקועים יחד בתוך הטנק במשך ימים שלמים, וגם חלילה אם מישהו עושה טעות, זה יכול לעלות בחיים של כולם. מעבר לכך, הם תלויים זה בזה ברמת היציאות. למשל, שירן אשתו של איתמר המ"פ ואני תלויות זו בזו במובן שאם איתמר יוצא אז יוחאי לא יכול לצאת ולהפך. גם אצלנו הנשים נוצרה תלות. אנחנו דבוקות אחת בשנייה, למרות שזה עדיין קשר וירטואלי לחלוטין".
הן התחילו בהיכרות. כל אחת מהנשים התבקשה לשלוח תמונה משפחתית ובהמשך הגיעו משימות שיצרו שיח יותר משמעותי כמו לספר סיפור מצחיק או לשתף בקושי הכי גדול. "כשבני הזוג נכנסו לעזה השיח השתנה", אומרת קליין, "הערבים שלנו הפכו להיות קשים יותר כי אי אפשר היה ליצור קשר עם הבעלים אז ההתכתבויות בינינו הלכו והתארכו, עד שהגענו למאות הודעות ביום. במקביל, הבנו שהשיח שלנו צריך להיות מאוד מוגן, אז הכנו טופס התחייבות שלא להעביר מידע".
תני לי דוגמאות לנושאי שיחה בקבוצה.
"יש התכתבויות פשוטות שנשים מספרות על הקושי הטכני, היומיומי, ויש גם הודעות קשות יותר, על הפחד מהמוות והפחד לאבד חלילה את בן הזוג. רגשות אשמה על כך שהן מסתדרות לבד, הפחד מהדפיקה בדלת ('האם כדאי לישון לבושה בבגדים או לא?'), החששות מהאפטר ('מה קרה לזוגיות שלנו בזמן הזה? מה קרה לילדים?'), חוסר ההכלה במקומות עבודה מסוימים ועוד, סיפורים על התמיכה או חוסר התמיכה מהסביבה".
לצד התמיכה החברתית שהן מספקות זו לזו, הבינו נשות המילואימניקים בקבוצה שהן זקוקות גם לעזרה ותמיכה מקצועית. הן יצרו קשר עם עמותת "בשביל המחר" המסייעת ללוחמים ולוחמות משוחררים בעיבוד רגשי של אירועי לחימה. מרגע שפרצה מלחמת חרבות ברזל התגייסה העמותה לעזרה עבור נשות המילואימניקים, שנותרו בעורף ללא יד מכוונת. עשרות מנחים מקצועיים עם רקע בעיבוד אירועי לחימה התגייסו בהתנדבות למודל סיוע, במסגרתו הקימה העמותה קבוצות תמיכה לבנות הזוג ולהורים של מילואימניקים (נשים המעוניינות להקים קבוצת תמיכה מוזמנות לפנות באתר bshvil.org, "בשביל המחר").
יעל קדוש, בת 27, מורה באולפנה, נשואה לעמיאל ואמא לשניים, היא אחת המשתתפות בקבוצה. הם מתגוררים בשכונת גבעת הזיתים בלוד, שכונה מעורבת שהתרוקנה מגברים בסוף השבוע ההוא.
"עמיאל נסע ביום ראשון בבוקר ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי״, היא מספרת, ״אנחנו גרים בשכונה מעורבת, והיה חשש שגם כאן יקרה משהו, אז פשוט לקחתי את כל מה שהיה במייבש ונסעתי להורים". התקופה הכי קשה מבחינתה הייתה החודש הראשון. "שלושה שבועות, בלי תקשורת בכלל, זה היה קיצוני מאוד, במיוחד כי היו לנו אזעקות כל הזמן".
קבוצת הוואטסאפ של הפלוגה הפכה להיות משמעותית עבור קדוש. "זו לא רק הקבוצה הכי משמעותית שלי, אלא זו קבוצת השייכות הכי חשובה בחיים שלי כרגע. הגענו עם הזמן לרמת פתיחות כל כך גדולה בינינו, שזה יותר מאשר עם החברות הכי טובות שלי. זו קבוצה שיש בה את כל מנעד הרגשות והכול מתקבל בה, ובלי שיפוטיות. גם בקבוצה וגם במפגשים המקוונים אנחנו לרגע צוחקות ולרגע חומלות, וזה מאוד אינטנסיבי. כל השיתופים שהיינו אמורות לשתף עם הבעל קורים שם, נשים פורקות דברים מאוד קשים ומורכבים והכול מתקבל".
איך את מסבירה את הקשר שנוצר ביניכן?
"יש תחושה כאילו הכול בקריסה, כל הבדידות הזאת שאת שוקעת בה אחרי שהילדים הולכים לישון, וכאילו הדבר היחיד שמרים אותי מעל המים זאת הקבוצה הזו. כשדיברנו על מה מחזיק אותנו כקבוצה, התשובה הייתה הומור וחמלה".
שירן שפיטלניק, מחנכת ואמא, נשואה לאיתמר, מ"פ הפלוגה, הם הורים לשלושה וגרים בתל־אביב, ומאז 7 באוקטובר אין להם רגע נחת. בהתחלה אמא של איתמר נפטרה ממחלה, בהמשך שירן נפצעה מרסיס של יירוט ואז חתמה לבדה על חוזה שכירות והעבירה את המשפחה דירה תוך כדי שהיא מחלימה מהפציעה.
קרן האור שלה בתקופה הזו הייתה המשפחה, החברים וכמובן גם קבוצת נשות הפלוגה. "בהתחלה כשאיתמר גויס, עברנו לירושלים להורים, גם כי לא רציתי להיות לבד, אבל בעיקר כי בדירה שלנו אין ממ"ד. במשך חודש וחצי עבדתי בזום מרחוק, כשבתוך הזמן הזה אמא של איתמר נפטרה, והוא אפילו לא ישב עליה שבעה, אלא חזר למילואים יום אחרי הלוויה.
״במשפחתו של איתמר המילואים הם דבר מאוד נוכח. אחיו סמג"ד, אבא שלו היה קצין במילואים, אמא שלו הייתה קצינה. הוא עצמו עושה הרבה מילואים". עד שפרצה המלחמה לא הכירה שפיטלניק אף אחד מהפלוגה של איתמר, וכשעלה הרעיון להקים את הקבוצה היא תהתה לגבי זה. "פחדתי שזו תהיה קבוצה שמקדמת לחץ, אבל בגלל שאני בן אדם של אנשים, מיד אמרתי כן“.
בנוסף לכך שאיתמר בעלה במילואים, הגיע לארץ מארה״ב אחיה הקטן של שפיטלניק והתגייס גם הוא. מה שהכפיל אצלה את החרדה ואת הלחץ. “זה היה מאוד קשה. לקבל החלטות לבד, להתעסק לבד בנושא הכספים, אלה דברים שאני לא נוגעת בהם בשוטף. אבל האתגר הכי גדול היה ההתמודדות הרגשית שלי ושל הילדים. גם בסיטואציה הזו ניסיתי למצוא את הטוב".
אחרי חודש וחצי בירושלים, כשהמסגרות חזרו והיא עצמה הייתה חייבת לחזור ללמד בתל־אביב, הבינה שפיטלניק שהיא חייבת לעבור לדירה עם ממ"ד. "לשמחתי מצאתי דירה ממש מול החברה הכי טובה שלי. את כל החתימות והחוזה עשיתי לבד, איתמר לא ידע מזה בכלל".
ואם כל זה לא מספיק, ערב אחד בזמן שנסעה עם הילדים לירושלים, נפצעה שפיטלניק מרסיס של יירוט. "קרה לנו נס גדול, הילדים יצאו מזה בריאים שלמים, אבל אני נפצעתי. התפניתי באמבולנס, ודאגתי שייקחו את הילדים״, היא נזכרת, ״הזהרתי את כולם שלא יעדכנו את איתמר. הבנתי שהוא באמצע משימה ולא יוכל לעזור לי". במשך שבוע הייתה מאושפזת במחלקה האורתופדית ושבוע נוסף בשיקום. "בתקופה הזו קיבלתי הרבה תמיכה מהקבוצה, נשים שלא פגשתי קודם הגיעו לבקר אותי, שלחו משלוחים, הציעו לעזור. וזה הפך להיות קשר מאוד משמעותי".
מפגשי התמיכה המקוונים גם הפכו להיות חשובים עבורה. "זה גרם לי לחשוב על התהליך שאני עוברת. בנוהל אנחנו עובדות על אוטומט – שגרת חירום. ובמפגשים הייתה לי אפשרות להעלות שאלות, לשתף, לדבר על כך שאני פתאום מקבלת החלטות לבד או להתייעץ על איך מתמודדים עם רגרסיות שצצות, עם השאלות של הילדים, 'למה אבא לא איתנו', ותמיד קיבלתי מענה בקבוצה. תמיד הרימו לי ונתנו לי הרגשה שהן איתי.
"זה כמו פסיכולוג שזמין 24/7", היא מוסיפה, "בתוך הקבוצה יש נורמליזציה של הסיטואציה. זו קבוצת השווים שלנו. כששיתפתי איך קשה לי עם זה שהילדים רואים אותי עכשיו מוגבלת בגלל הפציעה, חברות בקבוצה פשוט נרמלו עבורי את המצב. עשו לי זום־אאוט והסבירו לי שהילדים שלי רואים אמא מאוד מתפקדת שמאוד רוצה לחזור לעצמה וזה מודלינג מטורף של עצמאות שאני נותנת להם".
את מירית ואוריאל כהן מגבעתיים ושני ילדיהם תפסה המלחמה בחופשה חלומית באיטליה. לאוריאל היה ברור שהוא חייב לחזור לארץ ולהתגייס למילואים. "פעם, הצרה הכי גדולה שלנו הייתה שהוא הולך לשלושה ימי מילואים לשמור על כשירות". אומרת מירית (36) עורכת דין בחברת סטארט־אפ. אוריאל היה זה שסיפר לה על הקבוצה המתגבשת. "הוא אמר לי ׳זה בטח לא יעניין אותך, אבל אני מיידע׳. מה שהוא לא ידע זה שבתוך כל הטרלול הזה, חוויתי בדידות מאוד קשה. בגבעתיים אין תחושת קהילתיות, רוב הגברים בסביבה שלנו בכלל לא גויסו והתחושה היא שכולם מסביב ממשיכים בשגרה שלהם ורק אני לבד", משתפת כהן, ״קהילה היא אלמנט משמעותי במצב כזה, ולי אין. הייתי הולכת לגינה והילדים שלי היו משחקים עם אבות של ילדים אחרים, נשים יוצאות בערב לעשות ספורט כשבן הזוג שומר להן על הילדים, וממשיכות את החיים, ולי פשוט אין את זה. הרגשתי בהזיה, לבד עם הילדים כשאוריאל בעזה".
קושי נוסף של נשות המילואימניקים הוא ההתמודדות עם מקום העבודה. "אני מחזיקה את הבית והילדים לבד, אפופה בדאגות לבעלי בחזית, ומצפים ממני לעבוד כרגיל״, אומרת כהן, ״גבר שנמצא במילואים אי אפשר לפטר, אבל את אשתו אפשר לפטר בקלות. זה מחדל שאין לתאר. ושלא נדבר על הלחץ של נושא הפרנסה בתקופה כזו בנוסף לדאגות האחרות. בתוך כל זה הקבוצה שומרת אותי שפויה. יש בה אוזן קשבת גם לפחד שיש מכל 'הותר לפרסום' – לכולנו יש את הסיפור על איך קיבלנו טלפון ממספר לא מזוהה והלב נופל, ובסוף זה סוכן הביטוח או מישהו שרוצה תרומה. מי שלא חוותה את זה על־אמת לא תבין, אבל בקבוצה כולן נמצאות באותו מצב וכולן מבינות את כולן".
בנוסף לכל מערך התמיכה ותחושת הקהילה, המפגש וההיכרות עם נשים שונות, מרקעים שונים, גרם למשתתפות לשבור סטיגמות רבות. "יצא כאן קירוב לבבות בלי שנתכוון. כמו שהגברים שלנו יושבים יחד בטנק, דתיים וחילונים, קיבוצניקים ועירוניים, ככה גם אצלנו בעורף“, מסכמת כהן. ״כשהכול יסתיים נקיים מפגש משותף עם בני הזוג, נחגוג את הביחד, הגברים בטח יהיו בהלם לגלות איך נוצרה אצלנו אחווה בדיוק כמו אצלם".
