עשה ואל תעשה: המילון השלם למרואיין המתחיל

אפשר יהיה לראות את הטקסט לפני פרסום?

במילה אחת: לא. ולחדשות בהרחבה: מכירים את אלה שמביאים את האוטו למוסך ובמקום לשבת בפינת הקפה הממוזגת נצמדים למוסכניק, ושואלים שאלות מציקות על תהליך העבודה שלו? אה, אתם כאלה? אז בבקשה תפסיקו. וזה בדיוק מה שמרגיש עיתונאי כשהמרואיין מבקש ממנו לקרוא את הכתבה לפני פרסומה. הכנת כתבה היא מלאכה – אולי לא מסובכת כמו תיקון אלטרנטור, ובכל זאת – ובדיוק כמו במוסך, עדיף שתשבו בחדר ההמתנה ותחכו למוצר המוגמר. נכון, זה יכול להיות מסקרן ואתם מתים לראות איך תצא הכתבה, אבל התאזרו בסבלנות וסמכו עליו, זו העבודה שלו.

בלעדיות.

אתם פותחים את העיתון, קוראים ריאיון עם זמר מפורסם שזה עתה הוציא דיסק, או איך שלא קוראים לזה היום בעידן הדיגיטלי, ומשהו בתשובות שלו נשמע לכם מוכר. אחרי שליש כתבה פתאום זה קופץ לכם: בשבוע שעבר קראתם בעיתון המתחרה ריאיון עם אותו זמר, על אותו דיסק חדש, ושגם בו הוא סיפר איך הכלב המסכן שלו רץ לכביש, שלא במעבר חציה, ומאז הוא עצוב מאוד וכותב רק שירים נוגים. אתם מקסימום תחייכו ותדפדפו הלאה, אבל עבור שני העיתונאים שמעורבים בסיפור מדובר בפאשלה איומה. "בלעדיות" היא מילת קסם שהופכת עוד ריאיון עם זמר מפורסם למשהו שיש רק לי. ומה יעשה זמר שרוצה ראיונות בשני עיתונים ונופל קורבן למולך הבלעדיות? הוא באמת שרוי בבעיה, אל תתפלאו אם הדיסק הבא שלו יהיה נוגה עוד יותר.

גוף שלישי.

בואו נעשה סדר: אנשים שמדברים על עצמם בגוף שלישי הם מחזה מוזר ופתטי. תמיד. בריאיון עיתונאי, הדבר אפילו מוזר ופתטי עוד יותר. אז נכון, אתה לא סתם אדם, אתה מועמד לתפקיד סגן ראש מועצה חשובה אי שם בערבות הנגב, אבל קח בחשבון שהאדם שמולו אתה יושב ופורש בפניו את משנתך החשובה ומלאת הבשורה לאנושות – אני ארוקן את הזבל בימים א', ג', ה' ולא כמו קודמי בימים ב', ד, ו' – ישב כבר מול אנשים לא פחות נשגבים ממך, והם כנראה לא עפו על עצמם כמוך. אז מה לעשות? לשתות כוס מים, להבין שיושב מולך אדם עם קצת ניסיון, ולדבר בגובה העיניים. ולא בגוף שלישי. אף פעם.

דייט.

אז לא לדבר בגוף שלישי כבר אמרנו, מצד שני – אנחנו לא בדייט. יש משהו בסיטואציה שבין מרואיין למראיין שקצת מזכיר פגישה עיוורת. לרוב הצדדים מכירים זה את זה באופן שטחי בלבד (לפעמים שוחחו בטלפון רק פעם אחת), לפחות צד אחד רוצה להרשים את הצד השני (ויעשה בשביל זה לא מעט), ויש מתח מובנה באוויר. אבל בערך כאן נגמר הדמיון. זה לא דייט, וחשוב במיוחד להזכיר זאת למרואיין ממין זכר למקרה שמי שנבחרה לראיין אותו היא עיתונאית. זה לא יהיה נחמד מצידך להציע להסיע אותה הביתה או למערכת בתום הריאיון, גם לא להשתמש במספר הטלפון שלה כדי להתקשר אליה או לסמס לה לאחר מכן. גם לא בשאלות שלכאורה קשורות לנושא הריאיון. כאמור, זה לא דייט. זו פגישת עבודה, והיא הסתיימה ברגע שהריאיון הסתיים.

הכי טוב, דבר עם העורך.

הכי טוב שלא תשמע את המשפט הזה מהמראיין שלך. כי אם הוא נאמר, סימן שמשהו לא כל כך בסדר. תראו, עיתונאים אוהבים להיות סוליסטים. לעשות את הריאיון בדרך שהם רוצים, להגיש את הטקסט ושייגעו בו כמה שפחות. אם בשלב כלשהו צריך לערב את העורך בשלבי הכנת הריאיון, אנחנו לא על המסלול הנכון וחבל. זה יכול לקרות כי אתה מתעקש להכניס לריאיון משהו יחצני, אולי אתה ממש מבקש שלא יתפרסם פרט מסוים שלדעת המראיין דווקא רלוונטי – בכל מקרה זהו רצף מילים שאמור לעורר בך דאגה כמרואיין. עשה הכול על מנת שהוא לא יקרה. הכי טוב, דבר עם המראיין שלך. ככה פשוט.

ויקיפדיה.

כל ריאיון מתחיל בתחקיר, וכל תחקיר מתחיל בערך של המרואיין בוויקיפדיה. נשמע שטחי? לא מקצועי? תתפלאו. ברוב מוחלט של המקרים ערכי הוויקיפדיה דווקא מעודכנים ורלוונטיים, והם מהווים נקודת פתיחה מצוינת לריאיון, בעיקר אם מדובר באדם לא מאוד מוכר. מה שכן, הרבה פעמים ערך הוויקיפדיה נכתב ומתוחזק על ידי האדם שבו עוסק הערך – קצת מביך אבל ככה זה – אז בבקשה אל תיראה מופתע אם המראיין שולף בפניך את העובדה שהיית חתן תנ"ך של מחוז צפון בחמ"ד לשנת תשמ"ד; שניכם יודעים שאתה כתבת את זה בעצמך לפני שבועיים.

זה יהיה שער?

אלא אם כן מדובר בסקופ (ע"ע "יש לי סקופ בשבילך") רבים מהראיונות בעיתונות כיום מגיעים לאוויר הדפוס בתיווכם של יחצנים – אנשי יחסי ציבור. אלה נשכרים על ידי אמנים כדי שיתמרנו את דמותם התקשורתית, בשדה המוקשים הלא פשוט של עורכים תאבי בלעדיות (ע"ע). היחצן מקבל כסף תמורת הליווי התקשורתי הזה, וחלומו של כל יחצן הוא שהכתבה שהצליח "למכור" לעורך תופיע על שער העיתון. מצד שני, חלומו של כל עורך הוא לא לשמוע לפחות יומיים ברציפות את השאלה הזו. אמנם, ישנם מקרים שבהם האינטרס להופעה בשער הוא הדדי, נניח במקרה של ריאיון עם אמן אהוב במיוחד שלא נוטה להתראיין לעיתים קרובות. אבל ברוב המקרים מדובר באנשים שלא בהכרח "שווים שער". זה נשמע קצת כמו שוק בשר, אבל מה לעשות שבכל שער יכול להופיע רק אחד ממרואייני השבוע, וכל השאר יזכו במקרה הטוב להפניות מהשער, וחלקם אפילו לא לזה. הופעת על השער? אם אתה לא סופרסטאר שממעט להתראיין, יש מצב שפשוט יש לך יחצן מצוין.

חרטוטים.

בטלוויזיה או ברדיו, בשידור חי, אתה עוד יכול לחרטט וזה יעבוד. המשפט החרטטני המפורסם מכולם הוא "זו לא השאלה". כל שתצטרך הוא להמשיך ולחרטט את המראיין שלך עוד ארבע או חמש דקות, בסוף ייגמר הזמן של האייטם ותוכל ללכת לדרכך בלי לענות על השאלה הקשה. בריאיון לעיתון זה פשוט לא יעבוד. אתה תענה את תשובת החרטוט שלך, והעיתונאי יקשיב בסבלנות וישאל שוב. ואז שוב תחרטט, אבל במכשיר הקלטה סטנדרטי יש מספיק שעות להרבה חרטוטים. בסוף תיאלץ לענות, או שתודיע לעיתונאי שאתה לא מוכן לענות על השאלה הזו. שגם זה בסדר, אבל לחרטט לא תוכל.

טרטורים.

אף אחד לא אוהב שמטרטרים אותו. זה בסיסי. עיתונאי שמטורטר על ידי מרואיין עלול לבוא לריאיון עם אנרגיות שליליות, שעלולות לבוא לידי ביטוי גם בריאיון עצמו. אתה לא באמת רוצה שזה יקרה. ותכלס? גם אין סיבה. לעיתונאי הממוצע יש ארבע כתבות שהוא מג'נגל במקביל, בדרך כלל כמה עורכים על הראש שאת כולם הוא צריך לרצות, והזמן שלו – כן, גם שלו, הוא משאב נדיר שאין סיבה לזלזל בו. העובדה שאתה מנכ"ל בכיר שכולם במשרד סרים ללו"זים שלו ומהנהנים בהסכמה לא צריכה לגלוש לעבר הריאיון העיתונאי. קבעתם? תגיע בזמן. אתה מאחר? תודיע בווטסאפ מנומס. אתה מבטל את הריאיון? הכי טוב דבר עם העורך (ע"ע). הדבר גם נכון כמובן בדיוק באותה המידה לצד השני, המראיין, אבל את זה נכתוב מתישהו במדריך לעיתונאי המתחיל.

יש לי סקופ בשבילך.

המשפט האולטימטיבי שיגרום לכל עיתונאי לעזוב כל מה שהוא עושה עכשיו – כולל לזנק בשביל לתפוס לילד שלו את הנדנדה בגינה, שזה עתה התפנתה אחרי חצי שעה המתנה (סיפור אמיתי) – ולהאזין לך רוב קשב כאילו אתה האדם היחיד עלי אדמות. מכיוון שכך, כדאי מאוד, אפילו מאוד־מאוד, שאחריו יגיע סיפור או לפחות קצה סיפור שבאמת שווה את כל הקשב המוגזם הזה. דוגמה טובה: "חבר שלי הוא חלק מצוות ההפקה של ג'סטין ביבר ומתברר שאת השבת שלפני ההופעה שלו בישראל יעשה הזמר אצל הדוד האמריקני שלו שגר בפדואל". דוגמה ממש לא טובה: "העלו אצלנו השנה את הוועד בית במאה שקל לחודש, ולמה, כי הגברת הרשקוביץ רוצה שהמעלית שבת תפעל 24/7. ומי זה אח שלה? כמובן, ראש מחלקת ארכיב בעירייה, נו מה. חוצפה שכזו, תדע לך שכבר פניתי למישהו שאני מכיר בעלון שבת. תפרסם לפני שהוא יקדים אותך".

כבדהו וחשדהו.

עד עכשיו דיברנו בעיקר על כבדהו. אל תאחר למראיין, אל תחרטט לו, אל תתייחס אליו כאילו אתם בדייט. ועכשיו לחשדהו. עיתונאי רוצה סיפור טוב. והוא צריך לספר בכל שבוע סיפור טוב. או לפחות טוב במידה מסוימת. מה לעשות שלפעמים סיפורים נוטים להיות לא הכי טובים שבעולם? מה עושים חלק מהעיתונאים – לא אצלנו ב"מקור ראשון", אצל אחרים – משפצרים. לא, הם לא משקרים. אבל הם כן יכולים להעצים איזה משפט שאמרת ובכלל לא התכוונת שיהיה חלק עיקרי בסיפור. עשויים לעגל מספרים. ככה בקטנה, לא משהו קריטי. לתאר את הבית שלך באופן שבו לא בטוח שתוכל לזהות אותו ("על איזה סגנון אירופי מאופק אך אלגנטי וספון־עץ הוא מדבר לעזאזל, כל הריהוט פה מאיקאה") ועוד כהנה וכהנה תופינים שלא באמת משנים את הנרטיב הבסיסי של הריאיון אבל הופכים אותו לקצת יותר טוב. מה עושים? ברוב הפעמים, אם זה באמת לא קריטי, זורמים ("כן, ירשתי את כל הריהוט הזה מסבתי רגינה, שהצליחה להבריח את הסלון האוסטרו־הונגרי העתיק הזה מתחת לאף של הגרמנים דרך איטליה, חתיכת סיפור"). ובעיקר – מדברים באופן ברור ולא אמורפי. כך יקטנו הסיכויים שתפתחו את העיתון ולא תכירו את המרואיין שאתם דווקא אמורים להכיר היטב.

לא לציטוט.

שתי מילות קסם, שעובד יחד חזק במיוחד כמו לחש הנלמד בהוגוורטס. מהרגע שמרואיין מוציא מפיו את שתי אלו ועד שיפר אותן באמצעות הלחש הנגדי "חוזרים לציטוט" – למראיין אסור להשתמש בנאמר ולא משנה עד כמה הדברים מעניינים. זה בסדר להשתמש ב"לא לציטוט", אבל אנא שים לב: אם יש משהו שאתה יודע שאינך רוצה שיצוטט ומסיבה כלשהי עדיין חשוב לך לחלוק עם המראיין, אמור זאת ל־פ־נ־י שחשפת את הסוד הגדול והנורא. כי אם יש דבר מעצבן כמראיין הוא לשמוע אותך מדבר, אולי אפילו באמת אומר משהו שיכול להעשיר את הכתבה, ואז אחרי כמה דקות טובות לשמוע – "אחי, אבל מה שאמרתי עכשיו הוא לא לציטוט, כן?" אז לא.

מחשב.

אביזר תמים למראה, נמצא בכל בית, מה הבעיה. אין בעיה, אבל כשמראיין פותח את המחשב תוך כדי הריאיון ומקליד את מה שאתה אומר, דע שמולך יושב אדם במצוקה. אדם ששלחו אותו לראיין אותך הבוקר, והוא חייב להגיש את הכתבה עד היום אחר הצהריים. איך אנחנו יודעים? אחרת הוא לא היה מקליד במרץ, מנסה לתפוס את מילותיך שחומקות מבעד למקלדת. ריאיון נינוח נעשה עם אלמנט אלקטרוני אחד ויחיד על השולחן והוא מכשיר הקלטה. כל תוספת אחרת צריכה לעורר את בלוטות האמפתיה שלך כלפי המראיין. מה לעשות? אם אתה יכול, דבר יותר לאט. זה יעזור לנו מאוד, תודה.

נתניהו.

רק אם סיבת הריאיון איתך היא שנחתּ זה עתה ממשימה בת שלושים שנה במאדים, שבמסגרתה לא שמעת חדשות ולא צרכת אקטואליה, לא תישאל על נתניהו ולא תידרש להכריע בעד או נגד.

ספציפיות.

חוסר ספציפיות היא בת דודתה הלא מספיק רחוקה של החרטטנות. אמנם באחרונה עסקנו זה עתה (ע"ע חרטוטים), אבל גודל השעה ואתגרי הדור דוחקים בנו להדגיש זאת שוב. תהיה ממוקד. תהיה ספציפי. כששואלים אותך מה הרקע האישי שלך, בהחלט אפשר להתחיל בתקופה שאחרי הצבא. הפסד אכזרי בבחירות למועצת התלמידים בכיתה ד' כנראה לא יהפוך את קרביהם של הקוראים. הוא מקסימום יגרום להם להפוך דף לכתבה הבאה.

עונת המלפפונים.

"עונת המלפפונים" הוא ביטוי ציני הקשור לעולם התקשורת, המתאר עונה שבה לא מתרחשים אירועים חדשותיים מרעישים, ואנשי התקשורת נאלצים לשוחח על עניינים שוליים וחסרי ערך סנסציוני. ב"עונת המלפפונים" התקשורת מעלה כתבות מגירה או ממחזרת חומר שכבר היה בו שימוש בעבר. בתחום עיתונות הספורט נעשה שימוש במונח לתאר את עונת הקיץ (או פגרות אחרות) שבה לא מתקיימים משחקי ליגת כדורגל ועיקר החדשות בתחום נסוב סביב אירועים שוליים, רכישת שחקנים (בהקשר זה נגזר מהביטוי המקורי גם המונח "מלפפון" לתיאור שחקן מבוקש), ליגות נידחות ממדינות שבהן העונה עדיין ממשיכה, ואף סביב תחומי ספורט שלא מקבלים תשומת לב רבה מהתקשורת.

והנה, כבדרך אגב, גם הדגמנו לכם שימוש מיטבי בערך שלם שלקחנו מוויקיפדיה (ע"ע).

פרט.

מראיין מנוסה יודע ששעה מוקלטת של ריאיון תניב כאלפיים מילה בתמלול (ע"ע). אם העורך ביקש ריאיון של 3,000 מילה, שעה של ריאיון עומדת לחלוף והעיתונאי קולט שנושאי השיחה עומדים להיגמר, סיכוי טוב שהוא יתחיל לבקש ממך לפרט רק כדי להגיע למכסה המתאימה. אנא, הבן את הרמז, והתחל לספק חומרים מעניינים לכתבה. אולי אפילו תיזום איזה נתיב חדש לשיחה, משהו שהעיתונאי לא יודע עליך ועשוי לעבות את הריאיון. דבר אחד כנראה בטוח, בשער כבר לא תהיה.

צילומים.

לא פעם מגיע המרואיין הנרגש והמתחיל לריאיון בקפה כלשהו ברמת־גן לבוש במיטב מחלצותיו, כולל חפתים, עניבת שלושה חלקים ועניבת פרפר. מולו יושב מראיין סתור שיער, עם ספק־חולצה ספק־פיג'מה, מפלבל בעיניו ולא מבין מה פשר ההצגה שמתרחשת מולו. "אבל אמרו לי שגם יצלמו אותי לכתבה!" נכון, חבר מגונדר, אבל בוא נעשה סדר: בעיתון המכבד את עצמו, שבו לכל אחד יש תפקיד, המראיין רק מראיין. צילום זה מקצוע נפרד, והוא ייעשה לפני או אחרי הריאיון, תלוי במפיק או במפיקה שאחראים לחבר את כל פרטי האירוע. אז תרגישו חופשי להגיע לריאיון בבגדים הכי פשוטים שלכם. אל דאגה, הם כמעט תמיד יהיו ייצוגיים יותר מאלה של המראיין שלכם.

קלישאות.

לא. ממילא הן לא ייכנסו לריאיון. המקרה היחיד שבו מותר לך להשתמש בקלישאות הם אם זכית בפרס ישראל – עדיף באחד מהתחומים המשעממים שלו – והריאיון עומד להתפרסם בגיליון יום העצמאות, או שחצית את גיל מאה. במקרה כזה מותר לך לומר מה שתרצה, ואפילו קלישאות ייכנסו לריאיון.

רציתי להקריא לך משהו.

זה יישמע קצת מוזר, אבל גם בעיתונאי שיושב מולך מפעמת מידה מסוימת של אנושיות. בלא מעט ראיונות, בעיקר עם אנשי ציבור ופוליטיקאים, מגיע השלב שבו צריך להטיח במרואיין עובדות לא נעימות על דברים שאמר או מעשים שעשה. אבל מה לעשות שאנחנו יושבים זה מול זה ברמת אינטימיות מסוימת, ולא הכי נעים להביט לאדם בלבן של העיניים ולומר לו – תשמע אדוני, אתה חתיכת מושחת. כאן מגיע הפתרון בדמות השלכת השאלה על מישהו אחר: אני ממש לא חושב שאתה מושחת, אבל רציתי להקריא לך משהו שמישהו כתב עליך בשבוע שעבר בעיתון. אה, זה הייתי אני. לא נורא. בכל זאת, מה יש לך להגיד על כך?

שלח לי שאלות במייל.

ראיונות מתבצעים פנים אל מול פנים. זה הבייסיק, זה הנוהל. ריאיון באמצעות סקייפ הוא המדרג הבא, ונעשה כשהמרואיין מספיק מבוקש וראוי אבל נמצא בחו"ל. ריאיון טלפוני הוא כבר רגע לפני שאנו נוגעים בתחתית, וייעשה במקרים מעטים של רצון לשמור על בלעדיות (ע"ע) או מקרה חמור במיוחד של עונת המלפפונים (ע"ע). "שלח לי שאלות במייל" הוא משפט שנשמר כפריביליגיה כמעט חד־פעמית למרואיינים ספציפיים מאוד, והוא שמור למקרים סופר־נדירים שבהם כלו כל הקיצין ואי אפשר להיפגש, הסקייפ נפל וקו הטלפון נותק. מצד שני, וגם את זאת יש לומר במידה מסוימת של הודאה וגילוי לב – ריאיון במייל פוטר את העיתונאי מהפעולה השנואה ביותר על כל עיתונאי מאז ומעולם: תמלול (ע"ע).

תמלול.

הפעולה השנואה ביותר על כל עיתונאי מאז ומעולם. אין עיתונאי שלא מחשב בראשו תוך כדי הריאיון כמה מילים כבר אמר המרואיין, מתעצבן בליבו למה לעזאזל הוא מדבר כל כך מהר, ויאללה שיעשה הפסקת שירותים ויהיו כמה דקות של הקלטת כלום. כל עיתונאי ויכולותיו הוא, אבל ניתן לומר שעבודת התמלול לוקחת בערך פי שלושה זמן מההקלטה. הקלטת שעה של ריאיון? לפניך כשלוש שעות תמלול. נורא. ואם הגעתם עד לכאן ויש לכם כישורים טכנולוגיים ונפש רחמנית, קחו אתגר: פתחו אפליקציית תמלול שתעשה בעבורנו את העבודה הסיזיפית הזו באופן סביר. הטכנולוגיה קיימת, אבל אפליקציה שבאמת עושה את העבודה – אין. אכן, לא קל להיות מרואיין, אבל גם לא כל כך פשוט להיות מראיין.