אצל הצופים הרבים באולפן ובבית כמעט לא נשארה עין יבשה אחרי ההופעה של משפחת גרינגליק על במת "הכוכב הבא". מתמודד התוכנית שאולי גרינגליק פרש מהתחרות כדי להתגייס למילואים ונפל בקרב בעזה. לפני שעזב את התוכנית הוא תכנן לשיר את השיר "בסוף הכול חולף" של עומר אדם, בתוכנית הגמר, משפחתו של שאולי עלתה לבצע את מה שלא הספיק. אחרי מותו הרשתות החברתיות הוצפו בסרטונים מרגשים של שאולי ושל משפחתו היפה, שרים יחד בהרמוניה. אם תרצו הגרסה הרעננית של משפחת פון טראמפ מצלילי המוזיקה.
למיכל אחותו (28), היה ברור שהדרך להנציח את שאולי תעבור במוזיקה. "שאולי הוא דמות, הוא לא רק זמר טוב. בשביל ריאליטי לא מספיק שיהיה לך כישרון שירה, צריך את כל המסביב. שאולי היה דמות שאת יכולה להכניס לאח הגדול, להישרדות, שאת יכולה להביא למרוץ למיליון – הוא היה גאון עם חוש הומור שאין שני לו, והוא הבין שהכוכב הבא זו אחלה דרך לפרוץ, כי יש שם אנשים מאוד מקצועיים וטובים שיכולים לקדם אותו. באודישן שלו הוא שר את 'עטלף עיוור' של חנן בן־ארי, כי היה לו עיוורון לילה, והשופטים עפו עליו". לאודישן השני שאולי לא הגיע כיוון שכבר היה בתוך עזה והעדיף לוותר על ההזדמנות. "הוא התייעץ איתי הרבה על השירים לאודישנים, היה לי כבר ארסנל של שירים להציע לו, היו לנו המון התכתבויות על זה, האמנתי שהוא יצליח".
התבאסת שהוא פרש?
"לא. היה ברור שבמצב הנתון התוכנית לא מעניינת. צו השעה הוא לצאת למלחמה. התוכנית מקסימה, ההפקה מהממת, הם מקסימים, אבל שאולי רצה להילחם. לא היה לי ספק שגם אם הוא לא יצליח בתוכנית, הוא יפרוץ בדרך אחרת".אבל החלומות נגדעו כששאולי, קצין בחטיבת הנח"ל, נפל ב־26 בדצמבר בקרב בצפון רצועת עזה. "הבנו שהאבל לא משנה את האנשים אלא מעצים את מה שכבר קיים. ואנחנו כמשפחה שתמיד הייתה מחוברת מאוד למוזיקה וזה לזה, התחזקנו בדיוק בחיבורים האלה. לצערי זה קורה בנסיבות מצערות וכואבות, אבל זו התנועה שקורית. היהדות נותנת שלושים יום של אבל שבהם בין השאר לא שומעים מוזיקה. אצלנו, האיסור לשמוע מוזיקה היה מאוד קשה, אבל להיכנס הביתה ולראות את הפסנתר סגור, שאף אחד לא ניגש אליו, גם הנכיח את המציאות בצורה הכי־הכי עמוקה.
אלי, הקצין שהודיע לי ששאולי נהרג, הגיע לשבעה. רציתי שהוא ילך משם. ואז חברה של אמא שלי אמרה לי: 'יש לך שתי אופציות – הראשונה, להיות בטראומה שתסחבי איתך והשם אלי יהדהד לך בראש, או להגיד 'זה בנאדם שבא לעשות טוב. לצערו, יש לו תפקיד נוראי אבל הוא לא עשה שום דבר רע' וללחוץ לו את היד
"אני חושבת שהיחס למוזיקה הוא אחד הדברים המדהימים ביהדות. למשל, אני מאוד מקפידה לא לשמוע מוזיקה בתשעת הימים, ככה אני מתחברת להיסטוריה של מה שקרה בימים האלו. בהקשר אחר, יש לי מלא חברים חילונים ואנחנו עושים ביחד סעודות שבת, והקו האדום היחיד שלי הוא שלא תהיה מוזיקה תוך כדי הארוחה. בגלל שהמקום של המוזיקה משמעותי עבורי, ההלכות שקשורות אליה מחדדות לי את המקום שלה, את כמה היא פוגשת לי את הנשמה, כמה היא מטלטלת".
את השלושים ציינה המשפחה בערב שירה באולם, עם עשרה שירים שאת כל אחד מהם ביצע מעגל קרוב אחר של שאולי – הגיסים, בני הדודים, החברים, וכן הלאה. משם הם חזרו הביתה והפסנתר נפתח. "חזרנו הביתה עם החברים והמשפחה שזרמו הביתה באופן טבעי. הרגשנו שירד מאיתנו העול של הפורמליות של הטקס הרשמי והעול של האבל. זה כמו צאת יום כיפור שמותר לאוכל, ובמוצאי תשעה באב מותר להקשיב למוזיקה. התיישבנו אל הפסנתר והיו שם דמעות עם צחוק, עצב עם שמחה".
מאז בשביל מיכל כל שיר הוא זיכרון, כל שיר מציף את הכאב, והקושי נוכח. "אמא שלי אמרה, 'הלכו לי השירים', כי כל שיר נקשר במשהו שקשור לשאולי. גם אני לא מוצאת עדיין את הפסקול המתאים – כשאני מבשלת, כשאני רצה, כשאני נוהגת ברכב, אני מוצאת את עצמי עושה 'דלג, דלג דלג', כי כל שיר מזכיר לי משהו. מצד שני, המוזיקה היא גם המקום שבו נמצא הריפוי, זאת אומרת, לא בלהכריח את עצמך לשמוע שיר מסוים, אבל כן בלהתאמץ לשבת ליד הפסנתר או לקחת גיטרה, ללכת ולהופיע ולדבר דרך השירים.
"אחרי ששאולי נהרג, כתבתי באיזה סטורי 'תבוא אליי בשירים', וזה מטורף, כי אני מרגישה שהוא נוכח לידי, לפעמים אפילו שם לי יד על הכתף. הופעתי הבוקר באולפנה, ובשלב מסוים הרגשתי שאני מתפרקת, שזהו, אין אותי, ואז הרגשתי את שאולי, כאילו אוסף אותי, מרגיע אותי. אחרי השלושים הייתה לנו חתונה של חברים מאוד טובים מבית הכנסת, החתן התעקש שאנחנו נכניס אותו לחופה. אז דניאל אחי הוביל את השירה ואנחנו עשינו קולות רקע. דניאל הוא אומנם זמר, אבל לא כמו שאולי, והוא שר בחופה בצורה בלתי רגילה, אנשים היו בהלם. אחרי זה הוא אמר לי 'תקשיבי מיכל, אני הרגשתי ששאולי פשוט שר מתוכי'".
"הכול עדיין מורכב, אבל המנטרה של המשפחה שלנו, בהובלה של ההורים שלי, היא שתמיד יש לנו בחירה. אנחנו בוחרים כל בוקר מחדש. אם אישאר במיטה כל היום ולא אצא ממנה, אף אחד לא יגיד לי כלום, אבל אני יכולה לבחור גם לקום וללכת ליוגה או לריצה, ולצאת לעבוד, לעשות דברים, לפגוש אנשים, לדבר ולספר. וזה לא שצריך לבחור רק בטוב – גם מי אומר מה זה טוב – הנקודה היא שתמיד יש לי את הבחירה".
רגע לפני שהחיים התהפכו מיכל ורותם, האחות הגדולה, עמדו לצאת לקניות עם האחיינית גל. "כל המלחמה לא הלכנו לשופינג. אז אמרנו, בואו נלך להוציא כסף, קנייה רגשית מה שנקרא". בשלוש וחצי בצהריים קטעו דפיקות בדלת את היציאה לקניון. "הגיע קצין בשם אלי ומסר את ההודעה. העולם התהפך, אני לא אשכח את הפנים שלו ואת היד המנחמת שהוא שם על רותם להרגיע אותה. זה נחרט לי: אלי, הוא שמודיע לי שאח שלי נהרג. באחד הימים בשבעה ישבתי ליד אמא שלי, ואלי נכנס, ופשוט לא יכולתי לראות אותו, הכנסתי את הראש לתוך הסוודר. רציתי שהוא ילך משם. ואז חברה של אמא שלי אמרה לי 'יש לך שתי אופציות – הראשונה, לברוח מאלי עכשיו שבעה ימים, ולבחור שהוא יזכיר לך את רגע קבלת הבשורה כל הזמן, להיות בטראומה שתסחבי איתך והשם אלי יהדהד לך בראש, או לבחור להגיד: 'זה בנאדם שבא לעשות טוב. לצערו, יש לו תפקיד נוראי אבל הוא לא עשה שום דבר רע'. ואז לבוא לקראתו, להושיט וללחוץ לו את היד, ולהגיד ברוך הבא. את לא חייבת לאהוב אותו, את לא חייבת להסתחבק איתו', ובאמת בחרתי לעשות את זה. נעמדתי ואמרתי לו תודה רבה שהוא בא. בסוף הבנתי שהוא אפילו אבא של חברה שאני מאוד אוהבת, וזה הוסיף לי עוד ממד של אנושיות".
"המנטרה שלנו, בהובלה של ההורים, היא שתמיד יש לנו בחירה. אנחנו בוחרים כל בוקר מחדש. אם אישאר במיטה כל היום ולא אצא ממנה, אף אחד לא יגיד לי כלום, אבל אני יכולה לבחור גם לקום וללכת ליוגה, לצאת לעבוד, לעשות דברים, לדבר ולספר"
באותה רגישות היא פועלת עם המוזיקה. "אני יכולה לבחור ששיר ייעלם לי, זהו, אין יותר את השיר הזה, עטלף עיוור למשל, שהפך לגמרי למזוהה עם שאולי. אבל אני לא מעוניינת להשאיר אצלי דברים שאי אפשר לגעת בהם. גם בבית אין לנו חדר שהוא מקדש של שאולי, עשינו סדר בארון שלו, וכל אחד מהאחים לקח מה שהוא רצה, וזהו, אין יותר בגדים של שאולי בארון". היא מהססת אם לשתף זיכרון אישי ואומרת, "הביאו לנו קופסה עם הדברים שהיו על שאולי ברגע שהוא נהרג. אני לקחתי את המצית שלו, אבל אז חשבתי שבסוף הגז ייגמר, ואז מה? אני אחזיק במצית הזה, ואראה לילדים שלי שזה היה המצית של שאולי – זה לא היה נראה לי נכון אז זרקתי אותו לפח בהבנה שאני לא מקדשת דברים או חומרים. זה לא פסול אבל אנחנו לא מקדשים או מנציחים דברים שיהיו טריגר לעד, וזה דורש עבודה, אבל זה משתלם".
מיכל היא השנייה מילדי משפחת גרינגליק. רותם היא הבכורה ונשואה ליואב, מיכל התחתנה עם טל לפני שמונה חודשים ("יש ברוטו ויש נטו כי המלחמה לקחה לנו כמה חודשים") אחריה שאולי ז"ל שהיה בן 26 בנופלו, רועי ודניאל. "כשדפקו בדלת, ארבעה היו בעזה – שאולי, רועי, יואב, טל".
אבא צביקה הוא עורך דין, ולמיכל חשוב להוסיף שהוא איש תנ"ך. "בכל שבת מאז שאני זוכרת את עצמי יש שיעור תנ"ך בבית. מגיל קטן היינו צריכים לסיים עם סעודת שבת בצהריים מוקדם כי הילדים של השכונה היו מגיעים לשיעור שבסיומו קרטיב או קרמבו, תלוי בעונה. השיעור גדל איתנו, מכיתה א' ועד לשיעור לחבר'ה בני עשרים פלוס".
אמא רותי היא עובדת סוציאלית, מנחת הורים, יועצת זוגית ואישית. בכל הסרטונים של המשפחה קשה להתעלם מהקשר הקרוב ביניהם. מיכל מעידה שזה כך גם בחיים האמיתיים. "אנחנו חברים הכי טובים, לא כקלישאה. האחים שלי הם החברים הכי טובים שלי באמת, וזה תוצר של עבודה קשה והרבה כנות כי אנחנו מאוד שונים אחד מהשני. יש פתיחות גדולה וכיף גדול ביחד, וגם צעקות עד לב השמיים וריבים. אנחנו יכולים לריב פיצוצים, אבל אז לדבר על הדברים ולהשלים, העיקר לא לשמור בבטן. התועלת של להיות קרובים אחד לשני היא כל כך גדולה שלכולנו ברור ששווה להשקיע בזה".
בוקר יום שישי בבית משפחת גרינגליק הוא חגיגה אחת גדולה. חברים של הילדים מכל הגילים מתכנסים לשקשוקה עם לחמניות טריות, ערק, בירות ומוזיקה טובה. כולם מזגזגים בין המעגלים השונים, וכבר קשה לזכור מי במקור חבר של מי.
על אף שרותי מכסה את ראשה במטפחת וצבי האב הולך עם כיפה, בקרב הילדים אין סממנים דתיים. מיכל אומרת שבמשפחה שלהם לא אוהבים את הביטויים דתי וחילוני. "אנחנו מחוברים לקדוש ברוך הוא, כל אחד בדרכו, תמיד יש שיח, גם אם הוא שיח רחוק. גדלנו בבית יהודי ודתי, וזה בא לידי ביטוי גם בהתנהלות וגם בחיבור לארץ ישראל, לעם ישראל, לתנ"ך, להיסטוריה, לשורשים שלנו. כמו כל האנשים, אנחנו לפעמים מרגישים יותר מחוברים ולפעמים פחות. שאולי היה דתי בדרכו, היה לו קשר עם הקב"ה, היה לו קשר פתוח איתו, אבל הוא הלך בלי כיפה, הטענה שלו הייתה שזה לא יפה עם הקרחת (צוחקת), אבל כמובן שהוא כיבד כל מקום שהיה צריך. הוא ידע לדלג בין קהלים, היו לו חברים דוסים וחברים חילונים, הייתה לו חברותא שבועית אבל הוא גם היה יוצא לרקוד בתל־אביב בלילה, היה לו את כל המנעד, ובשום מקום הוא לא היה פייק. זה לא שהוא עשה את עצמו פה או פה, הוא פשוט באופן מופלא הצליח לראות ללבב של האדם, הוא לא ראה מעמדות, מי יותר, מי פחות, 'אתה יותר דתי ממני', 'אתה יותר מאמין'".
ותמיד־תמיד הייתה שם המוזיקה. סבתא מצד אמא מגיעה ממשפחה מוזיקלית, ורותי עצמה מנגנת על גיטרה ושרה. וסבא מצד אבא היה חזן עוד בגרמניה והוריש לבנו את הכישרון לעבור לפני התיבה – צבי משמש חזן בימים נוראים ובניו מתפללים איתו. ביום כיפור האחרון הוביל שאולי בעצמו תפילה בתיכון אוסטורבסקי שהשתתפו בה מאות אנשים, דתיים וחילונים. רגע השיא של השבוע הוא השירה המשותפת בשולחן שבת בכמה קולות.
עוד לפני נפילתו של שאולי בקרב הכירה המשפחה מקרוב את כוחה המרפא של המוזיקה. לפני עשרים שנה חלתה רותי בסרטן. אחרי שניצחה את המחלה היא החלה להעלות מופע על סיפור ההחלמה, בשיתוף בנות המשפחה. "בזכות המופע, מגיל 12 אני על הבמה. רותם ואני היינו מתחלפות, בכל פעם מישהי אחרת הייתה מקבלת אישור מאמא לא להגיע לבית ספר וללכת לאולפנה אחרת להופיע איתה". בהמשך מיכל גם למדה במגמת מוזיקה והשלימה בה עשר יחידות.
סבתא אישה מדהימה. ידענו שיש לה דמנציה אבל לגור איתה ולראות את המצב מתדרדר ואיך היא שואלת אותי כל יום מה אני עושה פה, זה ממש קורע לב. דרך המוזיקה יצרנו אפיק תקשורת קסום ומיוחד, שלא קשור לזיכרון שלה
כך גם כשסבתא מרי, אמא של רותי, שקעה בדמנציה, אחת הדרכים לתקשר איתה הייתה באמצעות המוזיקה. לפני שנה פרסמה מיכל סרטון נוגע ללב שבו היא שרה עם סבתה ברכות את "You are my sunshine”. הסרטון, שזכה לאלפי תגובות ברשתות החברתיות, שיקף קשר מתמשך בין השתיים. כשמיכל הייתה סטודנטית בירושלים היא החליטה לחסוך את שכר הדירה ו"גם לזכות בסבתא", והתגוררה בביתה. "זה היה קסום. היא עזרה לי לקרוא מאמרים באנגלית ללימודים, ועשתה לי רפלקסולוגיה. הייתי אז בדיוק אחרי פרידה והיא ידעה להגיד לי את המשפטים הנכונים. העליתי את הסרטון איתה הכי בתמימות וזה ממש התפוצץ בטיקטוק ובאינסטגרם ובכל הרשתות. הלכתי לישון שנ"צ אצל סבתא וכשקמתי היו לי 50 שיחות שלא נענו מהצינור, ערוץ 13, ערוץ 12. אני חושבת שזה נגע לאנשים באיזושהי אמת ורוח. המון אנשים אמרו לי שהם התחילו לשיר עם סבתא וסבא שלהם, וזה מטורף מה שזה עושה להם. אלצהיימר זו מחלה מאוד נפוצה, וזה כל כך מתסכל לילדים ולנכדים. זה כואב לי ברמות, ככל שהיא מתדרדרת קשה לי יותר לבוא אליה. בא לי להגיד לה, 'סבתא, את היית העוגן שלנו, את ידעת להגיד לי בכל דבר מה לעשות', ואז אני נושמת ולוקחת גיטרה, ושרה איתה 'ירושלים של זהב' והעולם שוב חוזר לנהוג כדרכו".
סבתה גדלה בהוואי ומשם עברה לבאפלו. את בעלה, יהודי ממוצא לבנוני, הכירה במסיבה בצרפת. היא התגיירה והם נישאו ועברו לגור בלבנון ומשם עלו לירושלים. "היא אישה מדהימה, שעשתה הרבה בחיים. ידענו שיש לה דמנציה אבל לגור איתה ולראות את המצב מתדרדר ואיך היא שואלת אותי כל יום מה אני עושה פה ומה אני לומדת, זה ממש קורע לב. דרך המוזיקה יצרנו אפיק תקשורת קסום ומיוחד, שלא קשור לזיכרון שלה, ושרנו המון ביחד". גם עכשיו, כשסבתה הגיעה לשבעה, וכולם התפרקו, מיכל הציעה לה לשיר. "כשהיא התחילה לשיר היא טיפה זייפה, והיא בחיים לא מזייפת. הבנתי שאם היא מזייפת אז משהו באמת נורא קרה, אבל זה היה מדהים לראות שבלי להבין מה בדיוק קרה, בלי לדעת מי זה שאולי, משהו בקול שלה זז מעצם הסיטואציה".
המלחמה תפסה את מיכל וטל בחופשה בצפון, רועי היה בווילה עם חברים ושאולי גם הוא נפש עם חבריו, כל אחד בנקודה אחרת. כשהתחוור המצב, הם מיהרו לארוז ולחזור למרכז. שאולי לא גויס, ועלה על מדים באופן עצמאי, ובכל יום ניגש לשלישות וביקש שיגייסו אותו. "הייתה לו איזו בירוקרטיה לא פתורה מול הצבא, הוא ממש התעקש ובסוף גייסו אותו, אבל לא לעזה. הוא נורא רצה להיכנס, בסוף שי שימריז, חבר שלו מקורס קצינים, אמר לו שהוא מחפש קשר, ושאולי אמר לו 'אני איתך'. לצערי הם נפלו יחד, היחידים מהכוח שלהם שנפלו, כי הם היו הראשונים".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
למיכל עצמה נדרש זמן להבין מה תפקידה בכל הדבר הזה שנקרא מלחמה. "כשפרצה המלחמה אמרתי, רגע, מי אני? אני חנה סנש? אני ציונה לובטקין? אני מרים הנביאה? התחלתי להגות בנשים משפיעות בתקופות מכוננות בעם ישראל, ולא ידעתי לאילו נעליים אני נכנסת. הייתי נשואה טרייה שבעלה והאחים שלה בשדה הקרב. ואז גם נסעתי לשיר לחיילים, והייתי קצת יפה ירקוני, וקצת שושנה דמארי, וקצת הכול מהכול".
אחרי ששאולי נהרג נפלה עליה ההבנה שבכוח השירה שלה היא יכולה להעניק הצצה לסיפור של שאולי ושל משפחתה. ומאז היא משתדלת לספר את הסיפור שלו, במילים ובשירים. "אני בטוחה שיש אנשים שאומרים וואו איך היא שרה ככה אחרי שאחיה נהרג? אבל ברוך השם ההורים שלי חינכו אותי לעשייה, והאחים שלי מחזקים אותי, ובעלי הוא העוגן שלי, והצלחתי לייצר בתוכי מרחב שבו אני יכולה מצד אחד להתפרק פה בבית, ומצד שני לאסוף את עצמי וללכת לדבר בפני אנשים ולהפיץ את האור הזה ולהפיץ את הבחירה בחיים. המוות של שאולי חידד לי שצריך לחיות את החיים במלואם. כשהוא היה נעול על משהו, הוא היה עושה אותו, ואני הייתי יותר מהססת. מה, אני אהיה זמרת? אני אוציא שירים?"
כדי לגבות את עצמה היא השלימה תואר ראשון ושני ועובדת כיועצת ארגונית. "אני אוהבת את תחום הייעוץ הארגוני ועובדת בו, אבל צו השעה שלי התברר כאחר, עכשיו בוער לי לחיות את החלום שלי, שמתחבר לחלום של שאולי ומתחבר לשליחות שאני מרגישה שיש לי – להשפיע דרך המוזיקה. אני רואה חבר'ה שהיו בנובה וחזרו לרקוד, אני רואה רחבות ריקודים ודיג'יים שבוכים ברחבה בכי שלא יתואר, המוזיקה מייצרת בהם תנועה ואני מאמינה שהתנועה והמוזיקה הם חלק מהריפוי. כשאני מספרת את הסיפור שלנו – של המשפחה, של שאולי – אני מתמקדת בבחירה, ביכולת שלנו להגביר את האור, ביכולת שלנו להחזיק את הטוב והרע שמשמשים בערבוביה. יהיה לנו את החלק הזה בלב שיהיה כואב, אבל לצידו נבחר להגביר את הטוב, ויהיו גם ימים שהטוב לא יצליח לגבור ונהיה מרוסקים וזה בסדר, כל עוד אנחנו מבינים שהבחירה בידינו".
