"אם הייתם אומרים לי עד לא מזמן שארצה לנהל שיחות אישיות עם רב, ודאי הייתי חושבת שאתם הוזים"

במשרדו שבבניין מועצת שוהם, הרב דוד סתיו מנסה לפתוח חלון תקוע. "רק שלווה יודעת להתעסק עם החלון הזה", הוא מצביע על מזכירת לשכתו שמדברת בטלפון. עוד לא התחלתי להקליט אז אני משרבטת לעצמי את המשפט, תוהה כמה רבנים – יודעים מה, עזבו רבנים – כמה גברים היו מספקים באגביות כזאת אמירה שמייחסת לאישה יכולת פיזית שאותה הם חסרים.

נראה לי שדרוש לשם כך ביטחון עצמי לא מבוטל, ומצד שני אני לא רוצה להתפעל מכל ניואנס רק כי מדובר ברב לא שגרתי. נסכם שהרב סתיו מציב רף גבוה לגברים, נסכם גם שלשבת בצמוד לאקווריום זה נחמד מצידי כי אני לא מחבבת דגים.

"בעצם זאת הולכת להיות שיחה שהיינו יכולים להקליט לפודקאסט, לא?", אני שואלת כשהוא מתיישב על הכורסה מולי. "כן, אבל זה אנרגיות אחרות מפודקאסט", הוא אומר ולוגם תה מכוס ענקית – אגב הרב סתיו שותה תה בלבד, בכוסות ענקיות בלבד. אני מעדיפה קפה בספלים חמודים.

יש בינינו הרבה הבדלים מן הסתם, אבל אני רוצה להתחיל דווקא מהמשותף. שנינו, ביומיום שלנו, מקשיבים לאנשים. אני ממש מעריכה את הגישה שאתה מקדם בכל מה שקשור לחיבור ולדיאלוג בין קבוצות, גם אני מאוד מאמינה בחיבורים בין אנשים. אבל אני גם יודעת שבעבר לא הייתי כזאת גישורית. מעניין אותי אם תמיד היית כזה מכיל וקשוב?

"אני לא חושב. לא חושב שתמיד הייתי באותו מקום, לא. כל אחד בחיים שלו עובר מסע, ואדם צריך להיות מוכן לזה שהוא יוצא למסע. למסע של משפחה, של משמעות, של זהות. חלק מכך זה גם לשנות פרספקטיבה במהלך החיים, בהחלט".

*

אנחנו נפגשים לרגל הסכת חדש בהגשתנו, "חייבת לשאול" שמו, שעולה מדי שבוע ב"כאן הסכתים" וזמין להאזנה באפליקציות ההסכתים השונות.

אם הייתם אומרים לי עד לא מזמן שארצה לנהל שיחות אישיות עם רב, ודאי הייתי חושבת שאתם הוזים. מצד שני, תסריט של כמעט־מלחמת־אחים ואז אסון שבו נרצחים ביום אחד 1,200 איש ונחטפים מעל 250, נשמע דמיוני אף הוא.

ימים מטורפים מזמנים תסריטים מפתיעים ועוד נחזור לזה בהמשך, כרגע אני משתפת את הרב סתיו בכך שלא יצא לי לפגוש רב אורתודוקסי שמדבר איתי בגובה העיניים, לצערי זה לא קרה לי.

אני יודעת שמביך אותך כשאני אומרת את זה אבל ההבדל בינך לבין רבנים אחרים שפגשתי בחיי מאוד בולט לי. אני גם בטוחה שאני לא הראשונה שאומרת לך את זה.

"את לא הראשונה ואני תמיד מרגיש נבוך כי אני באמת לא חושב שאני מיוחד. אני חושב שיש הרבה רבנים נהדרים, באמת אני חושב ככה. שהתורה היא נהדרת וממילא היא בונה אנשים נהדרים. ואם הקדוש ברוך הוא זיכה אותנו ביכולת ליצור קשר עם בני אדם וביכולת לעורר אמון, אנחנו נבקש לבנות ביחד משמעות משותפת שתוביל כל אדם למקום שאליו הוא רוצה להגיע, אדם דתי בעולמו הדתי, ואדם לא דתי בעולמו הלא דתי".

אתה מדבר ב"אנחנו" וזה בסדר, מכבדת.

"אני רוצה לדבר באנחנו, מרגיש יותר נוח ככה. ברשותך בעוד כשעה נעשה הפסקה לערבית, בסדר?"

טוב.

"שלווה, עשי טובה קחי פה את הטלפון שלי, תעני לשיחות עד שאת יוצאת? קשה לדבר כשכל רגע מתקשרים. איפה היינו?"

אפשר לחזור למסעות.

"אני חושב ש־7 באוקטובר צריך לקחת את החברה הישראלית למסע. אני שואל את עצמי כל יום במה הוא צריך לגרום לי להשתנות, והתשובה היא שעכשיו אני מחפש חיבורים אפילו יותר מקודם. זה עניין של דגשים, של אנרגיות. אני מאמין שהמלחמה הזאת פותחת לנו המון הזדמנויות".

הזדמנויות?

"המון! למה את מתפלאת?"

לא יודעת, קשה לי להיות אופטימית עכשיו. למען האמת כרגע אני בעיקר מפחדת מעוד אסון, מעוד מלחמה.

"קודם כול אני לא חולק עלייך בעניין הזה, ההערכות מדברות על כך שתהיה מלחמה. אבל אני לא מוטרד ממה שאני לא יכול לשנות".

אי שם במאי 2023, התחלתי להרגיש את הקושי. תמיד בחודש יום ההולדת שלי אני במצב רוח מעונן חלקית, אבל באותה תקופה מקורות האנרגיה שלי הלכו והידלדלו מסיבות אובייקטיביות לחלוטין: המהפכה המשפטית פיצלה את משפחתי המורחבת כך שמפגשים משותפים הפכו מעציבים, קולגה שחיבבתי התגלה כניצי ופוגעני גם כלפיי אישית, ואם זה לא מספיק – כמה חודשים לפני כן איבדתי חבר יקר בתאונת אופנוע.

מבוהלת מהעתיד וכואבת את התפרקותן של מערכות יחסים משמעותיות בחיי, שאלתי את עצמי היכן אפשר למצוא מעט תקווה. לא תכננתי לחפש אותה במקומות יצירתיים מדי, ואם להיות ספציפית – לא ביקשתי לי רב. אבל יום אחד נתקלתי במשהו שדיבר אליי: זה היה סרטון קצר שהתחיל ב"מה טובו אוהליך יעקב", משפט שבנסיבות אחרות היה שולח אותי לתנומה קלה, אבל כאן משהו בתוכן ובהגשה תפס אותי.

הרב סתיו: "אני חושב ש־7 באוקטובר צריך לקחת את החברה הישראלית למסע. אני מאמין שהמלחמה הזאת פותחת לנו המון הזדמנויות"אורית:"קשה לי להיות אופטימית עכשיו. למען האמת כרגע אני בעיקר מפחדת מעוד אסון, מעוד מלחמה"

הסרטון עסק במעורבות חברתית ובשאלה היכן עובר הגבול בין אכפתיות לבין חיטוט בחייהם של אחרים. אני זוכרת שכשסיימתי לצפות חשבתי: לפנות לרב? אני? ובאותה נשימה גם עניתי לעצמי: לרב הזה, למה לא.

אומרים שטיימינג זה הכול בחיים, ואני מוסיפה: ליהוק רבותיי, ליהוק. מהר מאוד התברר לי שהמצולם בסרטון הוא הרב דוד סתיו – יסלח לי הא־ל על שלא בדיוק זכרתי איך הוא נראה, אבל את העשייה המבורכת שלו אני מכירה היטב.

את השיחה הראשונה צילמנו בקיץ, היא עלתה בדיגיטל של "כאן" ואני יודעת שלא רק אני יצאתי ממנה מחוזקת, אלא גם הצופים, אם יורשה לי. הגעתי מפורקת אך נחושה להחזיק פאסון, לדבר על כל מה שכואב. שאלתי איך להתגבר על עצב ועל עלבונות, מה קרה לציונות הדתית ומתי יהיה פה טוב. קיבלתי לא רק תקווה אלא גם חומר למחשבה ועצה טובה, הכוונה והשראה.

אז כמובן עוד לא ידענו שאסון נורא ממתין בפתח, ואחרי 7 באוקטובר הבלתי ניתן לעיכול, צילמנו שיחה נוספת. על טוב ורע, על אמונה בבני אדם ובא־לוהים.

הפודקאסט הוא המשך טבעי לשיחות ההן, הזדמנות לדבר לעומק על החיים ועל משמעות, מתוך התבוננות בעצמנו ובאחרים. שיחות אישיות שנשענות מבחינתי על הצורך הבסיסי לדבר עם מישהו, בתקופה של בלבול וכאוס.

"אני אגיד לך משהו", אומר הרב סתיו, "אני מרגיש שבכולנו יש את הצורך הזה לדבר ולשאול. כי לכולנו יש שאלות וספקות, ערפילים במגוון רחב של תחומי חיים. ואני מרגיש שהתפקיד של הפודקאסט הזה הוא ראשית כול להציף את הדברים, לנרמל אותם, ואחר כך גם לראות את הכיוונים השונים של הפתרון, של התקווה".

וגם בך יש את הצורך לדבר.

"בוודאי. אני גם לא מתבייש להגיד שאני מרבה להתייעץ, להציף שאלות לחבריי, לילדיי, לאשתי. תמיד טוב לדעת שהחוכמה לא נמצאת במקום אחד".

*

הוא נשוי לאביבה, אב לתשעה וסב ל־23 נכדים; אני נשואה לאלעד, אמא לשניים. שנינו גרים בשוהם אך מעולם לא נתקלנו זו בזה; ייתכן שעיתונאית דתל"שית ורב אורתודוקסי אינם מסתובבים באותם המקומות.

הוא רב העיר ויו"ר ארגון רבני צהר, שאותו הקים עם חבריו אחרי רצח רבין במטרה לתת מענה לשסע שנפער אז בחברה הישראלית. בעשייתו ובתפיסת עולמו הקשובה, הוא מאתגר את הממסד הרבני בנושאי כשרות וגיור. לפני כעשור, כאשר רץ לרבנות, הוצמדה לו אבטחה לאחר שקיבל איומים על חייו.

אני מעריכה את האומץ שלו, את חוסר הפחד שאין בו התרסה או מרדנות אלא רצון כן להיטיב עם הציבור, לפשט בירוקרטיה סבוכה, יהא המחיר האישי אשר יהא.

במעבר חד אליי: עיתונאית, יוצרת ומגישה בכאן דיגיטל. מראיינת בתוכנית "כאן מקשיבים", מגשרת ומרצה על מיומנויות גישור. בעבר עורכת ומראיינת בעיתונות: "רייטינג", "מעריב", מגזין סוף השבוע של מאקו.

וגם אני מנסה לעשות דברים טובים אבל בימים האלה אני מרגישה בעיקר קטנה כל כך אל מול אכזריות האויב מצד אחד, והנהגה אטומה מצד שני. אני משתפת את הרב סתיו בתחושות הקשות, ברגעים קטנים של חוסר אונים.

אני תוהה האם קורה שבמעמדך גם אתה מרגיש לפעמים קטן ולא יודע מה לעשות?

"בוודאי. זה קורה כל הזמן. אתן לך דוגמה: עם פרוץ המלחמה, הרגשתי שיש צורך שרבנים בציונות הדתית יופיעו בצורה יותר מאוחדת מול חיילים. הרגשתי שדי עם המלחמות הפנימיות, חשבתי שכשאני בא לבקר חיילים, או שרב אחר בא לבקר אותם, אז אם נגיע שנינו ביחד זה ישדר לחיילים עוצמה כפולה ומכופלת. אבל בשביל זה צריך לוותר על משהו".

לוותר על מה?

"לחלק מהאנשים זה אומר לוותר על אידיאולוגיה, אם מדובר ברב שהם לא מופיעים איתו בדרך כלל. או לוותר על מרכזיות, אם מישהו רוצה את הבמה רק לעצמו".

אגו.

"כן. אגו ואידיאולוגיה. ניסיתי בכמה מקרים, והושבו פניי ריקם. אף אחד לא יגיד לך לא, אומרים 'זה רעיון מאוד חשוב'. אבל מעשית זה לא יוצא לפועל. הבעתי את תסכולי בפני ילדיי, את ייאושי. הם אומרים לי 'אל תוותר, תמשיך להציע'".

גם אם דוחים אותך.

"נכון. כך אני עושה. וזה ממשיך להתמסמס אבל אני לא עוסק רק בזה, כמובן. זאת דוגמה לקושי שאני נתקל בו, ואני מתמודד. אגב, יכולתי גם לבכות, אבל זאת לא אופציה".

לא אופציה לבכות?

"לא על דברים כאלה, לא על כישלונות כאלה. אני בכיתי הרבה בחודשים האלה, וואו כמה בכיתי. על אנשים טובים שמתו. בקלות אני בוכה עליהם. אני לפעמים מספיד באזכרות ובאמת אני לא מתכנן את זה, אבל כמעט בכל הספד אני בוכה".

מול קהל?

"בטח. וואו. זה קרה לי הרבה פעמים. בשבוע שעבר היה ערב של המשפחות השכולות של שוהם, שש משפחות. עשו מפגש וביקשו ממני לדבר, דיברתי רבע שעה ומתוך זה חצי מהזמן בכיתי".

אני מניחה שבמפגש כזה יש הרבה דמעות.

"אף אחד שם לא בכה, רק אני. כשאני עוסק במשהו שאני מאוד מזדהה איתו ומאוד מרגיש אותו, אני בוכה".

מעניין. לא הייתי מנחשת.

"כנראה שמאחורי ההופעה הבטוחה יש המון רגשות. אני רוצה גם לשאול אותך משהו, אפשר?"

בטח.

"מה 7 באוקטובר עשה למשפחה שלך?"

איזו שאלה מורכבת, יש לך שלוש שעות?

"קדימה".

יש במשפחה שלי הכול מהכול, חרדים, חילונים, דתיים לאומיים, חרד"לים. יש כאלה שאני פחות בקשר איתם אבל יש כאלה שהקשר איתם היה מעולה, והשנה המטלטלת הרסה לנו. הרגשתי שממש נהיו צדדים במשפחה, ודווקא המלחמה קירבה את כולנו בחזרה. ואני לא מאלה שאומרים עכשיו 'על מה רבנו'; התווכחנו על צביון המדינה, זה קריטי. אבל אחרי 7 באוקטובר ברור שסדר העדיפויות השתנה, הכול השתנה. אני מרגישה ש־7 באוקטובר הפיל חומות, החזיר יחסים למסלולם. ואני מקווה שזה גם יישאר ככה, זה חייב להישאר ככה, אין ברירה.

"לפני כמה שבועות בא אליי רב חשוב, אמריקני, אמר לי – 'ראיתי את הריאיון שלך עם אורית, ורציתי לשאול האם היחסים עם האחים החרדים שלך השתנו?'. דיברנו אז על היחסים, ואני מבין שהשאלה הזאת, מה המלחמה עושה למערכות היחסים, היא מעניינת".

מה ענית?

"אני לא יכול להגיד שבהקשר הזה יש שינוי דרמטי".

אמרת לי אז שיש לך מחלוקות אידיאולוגיות קשות עם האחים החרדים שלך, ולכן כשאתם נפגשים אתם מקפידים לא לדבר אידיאולוגיה.

"נכון. אז ככה זה נשאר. מה שהשתנה זה שגיסתי מתקשרת מדי פעם ומתעניינת בשלום הילדים הלוחמים אבל מעבר לזה לא השתנה שום דבר, לטוב ולרע".

וזה בסדר מבחינתך?

"אני מניח שכל אחד היה רוצה שבמשפחה שלו יהיה מותר לריב. במובן של להתווכח. אני עוזב לרגע את המשפחה, אומר לך באופן כללי: אני לא רוצה אחדות שבה אי אפשר להתווכח. אחדות זה שאוהבים אחד את השני, לא שחושבים אותו דבר".

מילה גדולה, אהבה.

"אני לא רוצה פחות מזה. אם אני מפחד לדבר על נושא מסוים כי אני מפחד שעצם הדיבור יגרום לקרע בינינו, אז יש בעיה. אסור שהמילה אחדות תהיה דביקה, אסור שהאחדות תסרס אותנו מלהציף נושאים שכואבים לנו. צריך לדבר על הכול".

אז אתה יודע מה אשאל אותך עכשיו. למה עם האחים שלך אתה לא מדבר על הכול?

"בגלל זה אני אומר שאם אני מפחד להעלות נושא מסוים, זאת לא אחדות שלמה".

עם האחים שלך.

"כן. שאני מאוד אוהב אותם, אבל אני מרגיש שאם אני אציף נושא, או הם, והנושא טעון מדי אז… כן, זה לא מצב אידיאלי".

אני לא יודעת באיזו משפחה יש אידיליה.

"הייתי רוצה לשאוף לזה שבחברה, במשפחה, ירגישו שאוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה למרות שחושבים אחרת".

לפני כמה שנים חישבתי מסלול מחדש. אני, שגדלתי על ברכי הציונות הדתית, הבנתי שקשה לי מדי עם החלקים הטכניים של הדת, שאני רוצה לשמור מסורת בדרך שלי, לפי האמונה שלי.

אני לא אוהבת את המילה דתל"שית, משהו ב"לשעבר" הזה מרגיש לי דרמטי מדי, מלאכותי. הרי זה לא שקודם הייתי דתייה אדוקה ועכשיו אני אנטי, בסך הכול מה שפחות התאים לי בעבר, היום מתאים עוד פחות. לא שופטת אף אחד, ולא רוצה שישפטו אותי על זה שבא לי מוזיקה והפוך של מכונת קפה בשבת.

אבל עם כל הכבוד לשינויים, יש משהו שלא הולך לשום מקום וזו הפוביה המסוימת שיש לי מרבנים.

לא אפרט כאן סיפורים ואנקדוטות מעברי – נצטרך בשביל זה את כל העיתון – רק אגיד שבתקופת השירות הלאומי וכן כאמא צעירה ששולחת את ילדיה למוסדות של החינוך הדתי לאומי, חוויתי עימותים רבים מול רבנים, בנושאי צניעות בעיקר. השפלות קטנות וגדולות ששרטו משהו בנפשי הובילו לכך שתמיד כשאפגוש רב אורתודוקסי ארגיש באינסטינקט לא בסדר, לא ראויה.

אורית: "אני מרגישה פער בין כמה שאתה יכול לעורר מחשבה, לבין החלק הטכני המשעמם של הדת"הרב סתיו: "פרטי ההלכה יוצרים איזושהי מעטפת שמאפשרת לשיח הערכי להתקיים"

אולי בגלל זה אמרתי לרב סתיו שאני מוצאת איתו שפה משותפת לא כי הוא רב, אלא למרות שהוא רב. אבל אחר כך חשבתי לעצמי שזה לא בדיוק נכון. בעולם הנפש, בעיקר כשאדם מבצע בחירה שאינה אופיינית לו, מקובל לשאול: מה את מנסה לשחזר? איזו חוויה מעברך את רוצה לתקן?

אני מקווה שכשאקרא את מילותיי כאן לא ארגיש חשופה מדי להודות שבשיחות האלה עם הרב סתיו יש עבורי גם סוג של ריפוי. דווקא כי הוא רב אורתודוקסי מאיר פנים.

אני עוקבת אחרי כל התכנים שאתה מעלה ואני חייבת לשתף אותך בפער שאני מרגישה שקיים בין כמה שאתה יכול לעורר מחשבה, לבין החלק הטכני של הדת, שלא מעורר בי שום דבר. אני יכולה לחשוב יומיים על משפט שאמרת, ואז אני רואה שהעלית סרטון אם מותר פאנטה בתאילנד ואני חושבת לעצמי – למה הוא מתעסק בזה? מעניין אותי אם גם אתה מרגיש את הפער הזה בין החומרים שאתה מנגיש?

"התשובה היא בוודאי. יש ביטוי ברמב"ם שאני אוהב אותו אהבה עצומה: 'יקר בעיניי ללמד יסוד אחד באמונה מכל פרטי ההלכות'. ברור שהרבה יותר מעניין וגם אולי משמעותי לעסוק ביסודי החשיבה שלנו והמוסר שלנו, בעקרונות של מערכות יחסים בין בני אדם וכדומה. מצד שני, הרבה פעמים פרטי ההלכה יוצרים איזושהי מעטפת שמאפשרת לשיח הערכי להתקיים. כי העובדה שאת מציפה את השאלה, כמה זה עקרוני שתייה כזו או אחרת, היא כשלעצמה מחייבת אותי לתת מענה לשאלה – האם יש משמעות למה שאדם מכניס לפה? למה שאדם שותה? אני חושב שעצם העיסוק בהלכות האלה יוצר איזושהי פלטפורמה שעל גביה אפשר לדבר גם על תכנים נוספים".

ראיתי שקיימתם בצהר שיח רבנים שבו דיברתם בין השאר על שחיקה בקיום מצוות. זאת כותרת מעניינת, למה הכוונה?

"בזמן המלחמה כמות ההיתרים שניתנו לחיילים לחלל שבת כדי לחזור הביתה, להתרעננות, היא אדירה. אני לא מדבר על חילול שבת לצורך המלחמה, על זה אין שאלה. אבל חילול שבת כדי לחזור הביתה ל־12 שעות או ל־24 שעות, ולפעמים המשפחה מקפיצה בחזרה לבסיס בשבת – זה רק תחום אחד. ולא דיברתי על תחום יחסי האישות במשפחה, כן נידה, לא נידה. המציאות הלא נורמלית שבה אנחנו חיים גרמה לאנשים לעשות דברים שהם לא רגילים לעשות, ואנחנו כרבנים צריכים להידרש לכך".

אני חושבת על המילואימניק שמגיע ל־24 שעות הביתה בזמן שאשתו נידה. זה קשה.

"על זה הייתה מלחמת עולם בציונות הדתית. לא על עצם איסור הנידה של התורה, בזה לא היה אף רב שהקל, אבל בהלכות נידה יש כמה מדרגות".

אם נניח אשתו בשבעה נקיים?

"בשבעה נקיים היו רבנים שהקלו. אני עצמי לא הקלתי".

למה לא הקלת?

"כי אני מאוד חששתי ממה יקרה אחר המלחמה. סליפרי סלופ, כמו שאומרים. שאלת השבעה נקיים היא שאלה שמעסיקה ומסעירה את החברה הדתית לאומית במשך תקופה ארוכה, לא רק בזמן מלחמה. ואני חששתי שאם יהיו הקלות רבות בזמן המלחמה, אנשים ירשו לעצמם להקל בזה גם אחריה. אבל לכל זוג ששאל אותי אמרתי גם – 'תשמע, הרב הזה והזה מקילים בדבר, הרב הזה והזה מחמירים בדבר, תעשה כפי חוכמתך'".

אני מתבאסת עכשיו שלא התרת.

"מצטער לאכזב".

נראה לי שאי אפשר לסיים את השיחה הזאת בלי לשאול אם אתה מתכנן לרוץ שוב לרבנות.

"זאת לא אובססיה בשבילי ולכן אני אבחן כל דבר לפי ההיתכנות הפוליטית. נכון לרגע זה אני לא רואה היתכנות. הבחירות הרי בעוד שלושה חודשים, ובהרכב הקואליציוני הנוכחי זאת לא אופציה ריאלית. אבל נראה".

אתה יודע שכשמסתכלים על קטעי וידאו שלך מהתקופה ההיא, אתה נראה מאוד שונה. באופן כללי בולטים ההבדלים בחיצוניות שלך לאורך השנים – בהתחלה היית עם סנדלים וזקן פרוע, אחר כך עברת לחליפות ולזקן מסודר, בהמשך שוב נראית כמו רב סטנדרטי בציונות הדתית, היום אתה עם זקן מסודר וספורטיבי. אני תוהה, כמה התנודות האלה מלמדות גם על שינויים מבפנים?

"וואו, זאת שאלה לפסיכולוגים. גם היום אני אשמח ללכת עם סנדלים, רק שחורף עכשיו. תני לי לחשוב על זה רגע. אני לא חושב שהשינויים החיצוניים מלמדים על שינויים עמוקים אצלי, אני חושב שיש תפקידים שהחברה מתקשה להכיל אם הבנאדם לא נראה בצורה מסוימת. ולכן למשל נאלצתי לשים על עצמי חליפה, בתקופה שרצתי לרבנות".

אתה אומר "נאלצתי".

"כי הרגשתי מאוד לא טוב עם זה. עד היום, לכל מקום שאני יכול ללכת בלי חליפה, אני אלך בלי".

אנחנו מקיימים את השיחה הזו בימים היסטוריים למדינת ישראל. אולי תרצה לומר משהו על ההנהגה שלנו, על המצב?

"קודם כול, אם יש לקח שלמדנו בשנתיים האחרונות, זה שאסור שהחלטות במדינת ישראל בנושאים קריטיים יתקבלו ברוב מקרי, חייבת להתגבש הסכמה רחבה. ממשלה חייבת לקבל החלטות מתוך אמון גדול של העם בישראל. אני לא רוצה להתייחס למנהיג מסוים אבל אני חושב שההנהגה לא מתעלה לגודל השעה. העם גילה רוממות נפש וסולידריות, וההנהגה נשארה מאחור, עוסקת במריבות הקטנות, בפוליטיקות הקטנות. מנהלת מלחמה כי צריך לנהל מלחמה, אבל ההנהגה עדיין ב־6 באוקטובר. מבחינתי זאת האשמה מאוד חריפה. אבא שלי זיכרונו לברכה אמר לי פעם משפט מאוד קשה: 'אתה יודע מה ההבדל בין פוליטיקאי הגון ופוליטיקאי לא הגון? פוליטיקאי הגון מוכן למכור חצי מדינה בשביל ההצלחה שלו, פוליטיקאי לא הגון מוכן למכור את כל המדינה'. הלוואי שהייתי משוכנע שכל פוליטיקאי חושב בראש ובראשונה על טובת המדינה".

את ההסכת של הרב סתיו ואורית נבון ניתן למצוא באתר כאן 11.