"הרגשתי שחוּללתי, שהגוף והנשמה שלי נרמסו, ששיקרו לי. חוץ מזה, מאישה בריאה ומתפקדת נעשתי נכה. לאף אחד לא היה אכפת – לא למנתח, לא למתאמת הניתוחים, לא למזכירה. עשו לי את הניתוח בהרדמה מלאה, אפילו לא הייתי ערה כדי לדעת מה נעשה איתי בזמן אמת. אפילו את הסימונים על הגוף עשו רק אחרי שהייתי כבר מורדמת. בדיעבד למדתי שבשפה הרפואית קוראים לזה פגיעה באוטונומיה של הגוף. ביהדות קוראים לזה 'גנבת דעת'". זהו סיפורה של אושרת (שם בדוי), שלפני כשלוש שנים, כשהייתה בת 37, עברה ניתוח אסתטי אינטימי שהיא כנראה תתחרט עליו עד יומה האחרון.
והיא ממש לא לבד. תעשיית הטיפולים האסתטיים מתחזקת כל הזמן, וטווח הגילאים של המטופלים הולך ופוחת. הדבר אינו פוסח על נשות המגזר הדתי, ורבות מהן מפקירות את גופן לסכיני המנתחים ולמזרקי הקוסמטיקאיות. גם תופעת הרווקוּת המאוחרת מפתה צעירות דתיות לפנות אל פתרונות בזק כאלה, לעיתים בלי לחשוב לעומק על ההשלכות לטווח הארוך.
בעקבות הניתוח שעברה נכנסה אושרת לדיכאון. היא לא יצאה מהבית, לא אכלה ולא שתתה ימים שלמים. "הייתי מאורסת, והחתונה התבטלה. רציתי למות", היא אומרת. "התפללתי לה' שייקח אותי. לא סיפרתי למשפחה שלי לפני הניתוח, כי זה הליך אינטימי ורגיש. נשים לא ששות לספר על ניתוח פלסטי, קל וחומר נשים דתיות".
אושרת: "התייחסתי אליו בתור רופא שייתן לי דעה מקצועית בשאלה אם אני נמצאת בטווח הנורמלי. כמובן, הוא מיד אמר לי שאני צריכה ניתוח, ושאני ממש לא אסתטית. הוא חיסל לי את שאריות הביטחון העצמי שהיו לי, ומאז הרגשתי פגומה, שמשהו בי דפוק"
היא התחילה לקחת כדור פסיכיאטרי נגד דיכאון ובמקביל, לחפש בפייסבוק אנשים נוספים שנפגעו מהניתוח הזה. "זה ממש לא מצא חן בעיני המנתח, והוא איים עליי בתביעה. האיומים גרמו לי להעלות פעמיים את מינוני הכדורים הפסיכיאטריים. הכדורים הללו ממכרים, והיום אני כבר הרבה יותר מאוזנת אבל לא מסוגלת להפסיק לקחת אותם. התרשלות המנתח לא רק גרמה לי לנזק גופני, אלא גם להתמכרות. המזל שלי הוא שיש לי כסף, אז אני יכולה להרשות לעצמי לתבוע אותו, לשלם לעורכות דין, לשלם למטפלים ולשלם על כדורים כדי להשתקם. מדובר על אלפי שקלים, ומי שאין לה כסף – מחוסלת. הבוקס שחטפתי מהפלסטיקאי הזה היה הפנס בעין שהיום מאיר לי את הדרך".
הכול התחיל אחרי שבחור שאושרת יצאה איתו גרם לה להסתכל על עצמה בעין ביקורתית. במקביל היא ראתה פרסומת בפייסבוק והחליטה להגיע לפגישת ייעוץ עם מנתח. "התייחסתי אליו בתור רופא שייתן לי דעה מקצועית בשאלה אם אני נמצאת בטווח הנורמלי. כמובן, הוא מיד אמר לי שאני צריכה ניתוח, ושאני ממש לא אסתטית. הוא חיסל לי את שאריות הביטחון העצמי שהיו לי, ומאז הרגשתי פגומה, שמשהו בי דפוק. אחרי הניתוח, השאלה הראשונה ששאלו אותי אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש היא אם עברתי פגיעה מינית. בדיעבד, אני לא מבינה איך המנתח לא שאל את זה. בכלל לא היה אכפת לו למה אני רוצה ניתוח".
אחרי הניתוח אושרת סבלה מכאבים ברמה חריגה. "אף אחד לא דיבר איתי על משהו כזה. המנתח לא הזכיר אפילו ברמז את שטפי הדם והנפיחוּת. שאלתי אותו מה הסיכונים של הניתוח, והוא אמר שאין סיכונים. גם טופס ההסכמה שחתמתי עליו הוא גנרי, כללי. אין שום התייחסות לתחלואה ולתופעות לוואי".
בעקבות הניתוח, היא אומרת, היא לא הייתה מסוגלת לעשות פעולות בסיסיות. "המנתח אמר לי שזה יעבור. שנתיים ושבעה חודשים עברו, והכאב לא עבר. היום אני מנסה ללמד עליו זכות ואומרת לעצמי שלא מדובר ברשעות ותאוות ממון אלא שהוא באמת לא ידע, שהוא לא באמת מבין רפואית באיבר שהוא מנתח. הוא לא אישה, הוא לא רופא – הוא פלסטיקאי".
*
הבעיות בתעשיית האסתטיקה הגופנית ידועות לרשויות. לפי דו"ח מבקר המדינה האחרון שהתייחס לנושא (2019) ניתוחים פלסטיים נעשים לעיתים קרובות בידי רופאים ורופאות שאינם מומחים בתחום הניתוח הספציפי שהם עושים – שאיבת שומן או מתיחת פנים, הרמת גבות או הצמדת אוזניים, עיצוב שד או הסרת עודפי עור. טיפולים קוסמטיים אחרים בעלי אופי רפואי, ובהם הזרקת חומרים כמו בוטוקס, נעשים לעיתים בידי קוסמטיקאים וקוסמטיקאיות, מקצוע בלתי רפואי שהעיסוק בו לא מפוקח בידי משרדי הבריאות והעבודה. מכוני יופי משתמשים תדיר בפרסומיהם במונחים "רפואי" ו"פארא־רפואי", באופן בלתי תקין, ומציגים תעודות הכשרה בלתי מפוקחות שמעוררות רושם של הקשר רפואי. כך נוצר מצג מטעה שהמקצוע משתייך במלואו לתחום הרפואה, אף שההכשרות אינן רפואיות במהותן ואינן מפוקחות במשרד הבריאות.
ד"ר טל קרויטורו, עובדת סוציאלית ומטפלת בטראומה שעוסקת בין השאר בליווי מטופלים אחרי ניתוחים פלסטיים, אומרת שאחת הבעיות שגורמות לתלונות היא התנפצותן של החלומות. "לפני ניתוח פלסטי לאדם יש פנטזיה, לא רק לגבי התוצאה הפיזית, אלא גם איך זה ישפיע עליו – איך זה יפתור לו כל מיני בעיות, איך החיים שלו ישתנו לטובה. איך הוא יהפוך פתאום ליותר פופולרי, או שיימשכו אליו יותר. המון פנטזיות ומשאלות מועמסות על הצעד הזה. ולפעמים כל ההבטחות מתנפצות מול המציאות. למיטב ידיעתי לא מתקיים כיול ציפיות לפני הניתוח – מה פנטזיות ומה בר השגה. במיוחד לא במסגרות פרטיות".
הנזקים, עם זאת, גדולים הרבה יותר מהתנפצות פנטזיות ותו לא. כשאפרת (27) הייתה בתיכון היא סבלה מחוסר ביטחון בעקבות המראה שלה. "החזה שלי היה קצת לא סימטרי, ואמא שלי ראתה שאני הולכת כפוף כדי להסתיר את זה", היא מספרת. "היא הבינה שזה פוגע בביטחון העצמי שלי, והחליטה שנלך להתייעץ עם רופא. המנתח, בלי להסס, אמר לנו לקבוע תאריך לניתוח שיסדר הכול. בדיעבד, אני לא מבינה איך המנתח ניתח ילדה בת 17 שהייתה רחוקה מסיום ההתפתחות שלה. אני בטוחה שאם הייתי נותנת לעצמי להתפתח בצורה טבעית זה היה יכול להתאזן".
אחרי בעיות שגרם השתל וניסיונות לתקן את המצב, בסביבות גיל שלושים היא החליטה להוציא את השתל לגמרי. "היה לי תהליך החלמה לא מוצלח ונשארתי עם פצע פתוח", מפרטת אפרת. "עברתי כמעט ארבעה חודשים של חבישות יומיומיות וביקורים במרפאה. זה היה מפחיד. לאורך כל תהליך ההחלמה הרופא לא אמר שזה סיבוך. הבנתי את זה מחברה שלי, שהיא רופאה. העניין הוא שברגע שיש סיבוך, ברגע שיש בעיה, כולם מתנערים ממך. הלכתי למומחה פלסטיקה דרך קופת החולים: הוא פתח את החבישות וכמעט התעלף. הוא השאיר אותי ככה על המיטה עם הפצע הפתוח ופשוט אמר לי שאף אחד לא יטפל בי, שאני חייבת לחזור לרופא המנתח כדי שיעשה הכול מחדש. ביקשתי שיחבוש אותי מחדש כדי שאוכל לדבר איתו נורמלי, והוא אמר לי שאין לו איך לחבוש אותי, שאין לו ציוד. בעלי היה צריך לחבוש אותי בחדר הרופא. בסוף שילמתי למומחה פלסטיקה באופן פרטי והוא מיד אמר לי שהפצע מחלים, שאין מה לגעת בו בחצי השנה הקרובה. הצלקות שנשארו לי גדולות ולא ייעלמו לעולם. הייתה לי תקופה מזעזעת של פחד ואי ודאות לגבי מה שיקרה".
ההליך גרם לאפרת להבין שיש בתחום הרבה בעיות. "מנתחים באים לשנות אותך, לא לדאוג למצב הרפואי והגופני שלך אחרי הניתוח", היא קובעת. "לכן אני חושבת שלא נכון לקרוא להם רופאים. הם לא מדברים על סיכונים או על אפשרות להשלכות קשות. בשום שלב לא אמרו להורים שלי שאולי אני צעירה מדי ושאף מנתח לא יכול להבטיח את התוצאה, כי אין שליטה על איך שהגוף יגיב בסוף ואיך הוא יחלים. זה אחד השקרים הכי גדולים של התעשייה הזאת".
הנשים שמספרות על הניתוחים מעידות שאף אחד לא בודק לעומק מה הרקע לבקשה לעבור ניתוח, ואיש לא בוחן אם יש חלופות טיפוליות בלתי כירורגיות: חלק מהמנתחים בודקים רק אם המצב הרפואי יציב ומאפשר ניתוח.
*
אסף, בן 45, סובל מהפרעת BDD – עיסוק מופרז בפגם זניח או מדומיין במראה החיצוני, שמוביל בין השאר לטיפולים אסתטיים חוזרים ונשנים. אנשים כאלה פונים לעיתים קרובות לטיפולים אסתטיים, אך הדבר עלול להחמיר את הפרעתם, ואף להגביר את הסיכוי לאובדנות. מגיל 34 התחיל אסף לעבור טיפולי הזרקת בוטוקס בפנים. במשך כחמש שנים טופל אצל פלסטיקאית שהייתה מודעת למצבו הנפשי. "כשהגעתי אליה לייעוץ היא אמרה לי שהפנים שלי נראות כאילו הן עור על עצם, והזריקה לי באזורים שבדרך כלל לא מזריקים, בטח בכמויות האלה. לתחושתי, רק הכסף עניין אותה. לאורך כל הדרך היא ידעה שיש לי הפרעת גוף, אבל מעולם לא אמרה לי ללכת לטיפול אצל פסיכיאטר או פסיכולוג ולא רמזה ששיחה עם איש מקצוע עשויה לפתור משהו באי נוחות שלי עם הנראות שלי".
אסף רואה בכך דפוס שמוטבע בתחום. "יועצים לטיפולים אסתטיים גורמים לך להרגיש לא טוב עם עצמך", הוא מסביר. "לדוגמה, בייעוץ האחרון סיפרתי שאומרים לי שאני נראה בן עשרים פלוס, והיא התחילה לצחוק לי בפנים. אני מאמין שהיא ירדה עליי, בתקווה שכך ארצה לשפר את המראה שלי ולהיראות צעיר יותר. זה היה כך גם ביעוץ על הצערת העור, על שומן מתחת לסנטר ועל שקיות מתחת לעיניים. כל ההערות האלה הגיעו לא בהקשר של הסיבה לכך שפניתי לייעוץ האסתטי – הגעתי לטיפול מסוים, ועוררו את חוסר הביטחון כדי לעודד אותי לעשות גם טיפול אחר. בעקבות המקרים האלה נכנסתי ללחץ והתעורר אצלי רצון לטפל גם באזורים האלה, אף שלא חשבתי עליהם לפני כן.
פרופ' יחיאל בר־אילן: "אם שואלים אותי אם לעשות ניתוח פלסטי כזה או אחר, קל לי לומר 'לא' כי אני לא מתפרנס מזה. אבל אם אדם פונה לפלסטיקאי והוא אומר לו לא, הוא יודע שהלקוח תמיד ימצא מישהו אחר שיגיד לו כן. אצלנו במדינה גיל 18 הוא גיל בשל לכל דבר. במקרים מסוימים אפילו גילאים צעירים יותר"
"כל ייעוצי היופי הללו, עם ההשפלות שהיו כלולות בהם, החריפו את הדיסמורפיה שלי. כיום אני מודע לכך שאיבדתי פרופורציה עם ההזרקות, בעידודה של המטפלת האסתטית. הטיפולים האלה השפיעו עליי והגבירו את החרדות, המחשבות האובדניות והדיכאון. אני מעריך שעד היום הוצאתי כ־100 אלף שקל על טיפולי יופי".
פרופ' יחיאל בר־אילן, מומחה לרפואה פנימית ומרצה לאתיקה רפואית באוניברסיטת תל אביב, מתייחס בכובד ראש לבעיות הנוצרות בתחום האפור של הקוסמטיקה. "באופן אישי אני ממליץ להימנע מהדברים האלה", הוא אומר. "אני רוצה להאמין שהמנתחים מאמינים שהם עושים טוב, אבל מהי טובת האדם – זאת שאלה מורכבת. כשנשאל הרב פיינשטיין אם בחורה שמאמינה שניתוח פלסטי יעזור לה למצוא שידוך יכולה לעשות זאת, הוא אמר שמותר. מצד שני, ראיתי הרבה נשים וגברים שהסתבכו ברפואת היופי – ניתוחים, הזרקות וכו'. אין רגולציה לגבי ניתוחים כאלה כי רפואה היא מקצוע חופשי. כל רופא מקבל רישיון בתנאי שהוא פועל לפי אמות מידה נאותות".
מי קובע מהן אמות המידה?
"זאת שאלה טובה. אם אתה בבית החולים או במסגרת אחרת שמפוקחת בידי משרד הבריאות או קופת החולים, אז הם יכולים לקבוע. אבל אם יש לך מרפאה עצמאית, נדיר שמישהו יפקח ביוזמתו. וגם – לפי מה אפשר לפקח? במידת מה הפיקוח הוא בדיעבד, כשאנשים תובעים על רשלנות ואז הנושא עובר להכרעתו של בית המשפט.
"אם שואלים אותי אם לעשות ניתוח פלסטי כזה או אחר, קל לי לומר 'לא' כי אני לא מתפרנס מזה. אבל אם אדם פונה לפלסטיקאי והוא אומר לו לא, הוא יודע שהלקוח תמיד ימצא מישהו אחר שיגיד לו כן. אצלנו במדינה גיל 18 הוא גיל בשל לכל דבר. במקרים מסוימים אפילו גילאים צעירים יותר: לצורך העניין, גיל 15 מספיק להפסקת היריון בלי שההורים בכלל ידעו. אם בחורה יכולה להחליט על דעת עצמה דבר כזה, אז למה בגיל 18 היא לא יכולה להחליט להוסיף עוד נפח לשפתיים שלה? אי אפשר לצאת מהדברים האלה.
"יש אשליה ברפואה, שבנושאים בעייתיים כמו מות המוח ותרומת איברים אנחנו צריכים חקיקה שתסדיר את הדברים, כמו חוק החולה הנוטה למות. אבל שוב ושוב אנחנו מגלים שאסדרה לא עובדת, לא בישראל ולא בעולם. זה עניין של חינוך. אם אצליח לחנך את הילדים שלי טוב אז הם לא יהיו רופאים שמציעים טיפולים מיותרים ולא יהיו מטופלים שמחפשים טיפולים מיותרים".
*
שיר, בת 27, פנתה לפני שלוש שנים לייעוץ למתיחת בטן בעקבות הרזיה של יותר מ־50 ק"ג. "מצאתי את עצמי בהליך מכירה אגרסיבי, שמנסה לשכנע אותי לעשות על הדרך גם ניתוח להרמת ולהגדלת חזה, ניתוח שבכלל לא עלה בדעתי. הסבירו לי שזה עדיף גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת ההחלמה, ושאתחרט שלא עשיתי זאת כי כרגע אני מרוכזת בעודפי העור ולא רואה עד כמה אני זקוקה גם לניתוח הזה. הרגשתי שהשיח אינטרסנטי מאוד, מעין 'מסחרה' על פרוצדורה רפואית. יצאתי מהפגישה ואמרתי שאני רוצה זמן לחשוב על זה".
בשבועיים אחרי השיחה, המתמחה במרפאה התקשרה לשיר מדי יום. היו "שיחות של בין ארבעים דקות לשעה, שהושקעו בניסיון לשכנע אותי לעשות שני ניתוחים ולא אחד. היא אמרה לי שהיא בעצמה הייתה עושה את זה, שהיא מחכה לסיים את הלידות כדי לעבור את ההליך בעצמה. בסוף השתכנעתי".
בזמן אמת הניתוח של שיר הסתבך דווקא בגלל הפרוצדורה הכפולה. "לא הייתה להם ברירה, חתכו אותי באזור המותניים וגרמו לצלקת מכוערת שבולטת מעבר לקו החצאית". המנתח הורה לה להישאר עם התחבושות במשך כמה ימים, ורק בדיעבד התברר לה שזו הנחיה חריגה; לאחר הסרת התחבושות היא גילתה שהמנתח חרג מהסיכום ולא הייתה מרוצה מהתוצאה, אבל זאת לא הייתה הבעיה היחידה. בעקבות הניתוח נוצרה אצלה סרומה, הצטברות נוזלים. "פעולות פשוטות כמו הרמת יד גרמו לכמויות נוזלים לפרוץ מאזור הניתוח. אמרתי לרופא המנתח שלא הייתי מרוצה מהתוצאה והתחלתי לבכות. הוא מיד הציע לי ניתוח תיקון ללא עלות וגרם לי להבין שהכול בר תיקון. כשהגעתי לניתוח מיד הרגשתי יחס שונה, קרירות מסוימת. אחר כך, כשהורדתי את התחבושות ונחשפו הצלקות, פשוט הזדעזעתי", היא מספרת בגרון חנוק מדמעות. "שלחתי לו הודעה חריפה שמביעה את חוסר שביעות הרצון שלי. הוא לא הגיב לי. אחרי ההודעה אף אחד מהקליניקה לא דיבר איתי. לא המנתח ולא המתמחה. הרופא אפילו לא הסכים שאגיע אליו לקליניקה כדי להוציא את הנקזים (צינורות פלסטיק קטנים לניקוז נוזלים מהגוף אחרי ניתוח, א"פ). למזלי בעלי רופא, והוא הוציא לי אותם לבד בבית. הרגשתי ממש מושפלת. פגעו בי ושיקרו לי".
כמה חודשים אחר כך החליטה שיר לפרסם פוסט בפייסבוק בקבוצת המלצות על ניתוחים פלסטיים. "לא כתבתי הרבה, אבל העליתי תמונות של צלקות הניתוח והצלקות של אחרי התיקון", היא אומרת. "זה עשה רעש, אבל אחרי כמה ימים מחקו מהקבוצה את הפוסט וקיבלתי איום בתביעה".
הנזקים מלווים את שיר כבר שנים, והם חרגו הרבה מעבר לתחום האסתטי. "הבטיחו לי שבתוך חודש אני בחזרה על הרגליים ובעבודה, אבל המציאות הייתה שונה מאוד", היא מספרת. "לא יכולתי להזיז את הגוף תקופה ארוכה, גם לא יכולתי להתקלח לבד. נאלצתי להסתגל לרעיון שכך נראה הגוף שלי מעכשיו והלאה. לא התכוונתי לקחת סיכון ולעשות כל שינוי נוסף. בעקבות הניתוח הייתי צריכה לעבור טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי. לקחתי כדורים נגד דיכאון במשך שנה וחצי, והטיפול הפסיכולוגי נמשך שנים. גדעתי את התוכניות שלי להירשם ללימודי תואר שני ודוקטורט. הניתוח עצמו וכל הסיפור סביבו גרמו לבעיות קשות בזוגיות שלי, וכמעט התגרשנו. ברוך השם היום אני במקום אחר".
שיר תיעלה את התסכול שלה אל הניסיון להגדיר את הבעיות, כדי לדעת להתמודד איתן טוב יותר. היא מסבירה שיש שני עניינים שחוזרים על עצמם בניתוחים אסתטיים: תיאום ציפיות וניהול סיכונים. "לא עושים כמעט תיאום ציפיות עם המטופל, והרבה פעמים לא ברור במה כרוך ההליך הזה", היא אומרת. בנוגע לניהול הסיכונים היא אומרת שתביעה היא פתרון נקודתי שמעניק למטופלת שנפגעה בניתוח פיצוי של כמה מאות אלפי שקלים, אבל "בינתיים המנתח ממשיך לנתח נשים תמימות אחרות. ניסיתי לפנות אל משרד הבריאות, אבל הם ביקשו ממני שתי חוות דעת, אחת של פסיכיאטר ואחת של פלסטיקאי. מעבר לכך שחוות דעת כאלה יעלו כמה עשרות אלפי שקלים, קשה למצוא פלסטיקאים שיהיו מוכנים למתוח ביקורת על עמיתים".
מה את אומרת על כך שנכנסת בבחירה ובהסכמה להליך הזה?
"חתמתי על טופס הסכמה סטנדרטי שכתוב בו שכאשר מצליבים יותר מהליך אחד בניתוח הסיכון גובר. אבל זה לא מה שאומרים לך מעבר לדף. משכנעים אותך כמה שווה וכדאי לעשות את זה. עד כמה זה יחסוך כסף ואפילו יחסוך את תהליך ההחלמה.
"כשאישה מגיעה לניתוח קוסמטי, יש לרדת איתה לשורש העניין. צריך לבדוק מה המראה החדש נועד לעשות מבחינתה, ולהסביר מה ההשלכות הרגשיות של הניתוחים הללו. לפעמים אישה מצפה להרגיש מלכת העולם אחרי הניתוח, וזה לא בהכרח מתקיים במציאות. צריכה להיות אבחנה פסיכולוגית שתעריך אם באמת האיברים החיצוניים הללו גורמים לחוסר ביטחון, או משהו פנימי ועמוק יותר. אולי יש תהליך רגשי שיפתור את העניין וימגר אותו בלי שהאישה תפקיר את עצמה לסכין הניתוחים".
