אולימפיאדת פריז שתצא לדרך ב־26 ביולי תהיה הראשונה אותה תוביל יעל ארד מעמדת יושבת הראש של הוועד האולימפי הישראלי, תפקיד שהיא ממלאת בשנתיים וחצי האחרונות. זו תהיה גם סגירת מעגל מרגשת עבורה, לאחר שבמשחקי ברצלונה 1992, פרצה את הדרך עבור כולנו והפכה לראשונה בישראל שזוכה במדליה אולימפית, לאחר שהעפילה לגמר אולימפי וזכתה במדליית כסף בג'ודו, במשקל עד 61 קילוגרם.
"כשפרשתי מספורט מקצועני הבטחתי לעצמי שבתום 20 שנות צינון אחזור לעמוד בראש הספורט הישראלי, במטרה לתקן דברים שהאמנתי שצריכים להתנהל אחרת", מספרת ארד, "כשחזרתי לעולם הספורט לפני כעשור כבר היה לי הרבה ידע וניסיון בניהול חברות וארגונים בינלאומיים בעולם העסקי, אבל הבנתי שאני צריכה עדיין ללמוד את השטח ולהבין את האתגרים, כדי להגיע לתפקיד כשאני מבינה היטב מה עומד מולי. זה הוביל לעשור של פעילות, לצד יושב הראש הקודם, יגאל כרמי, ובכירים נוספים. בנינו תוכניות חדשות, הובלנו מהלכים ופעילויות, לקחתי חלק באולימפיאדות עצמן והבנתי היטב את הקשיים הכלכליים שאנחנו עומדים מולם".
ב־7 בנובמבר 2021 הושלם המהלך וארד שוב עשתה היסטוריה, כשהפכה לאישה והספורטאית הראשונה שמונתה לתפקיד יושבת ראש הוועד הישראלי. "זו זכות גדולה עבורי לעמוד בראש המערכת, להחזיר לקהילה שממנה באתי ולהוביל את החזון והמדיניות שאני מאמינה בהם. מדובר בתפקיד עם אחריות גדולה על הכתפיים, יש בי הרבה תשוקה לעשייה ואני גאה שיש סביבי אנשים מדהימים, שעובדים ימים ולילות כדי שהמשלחת הישראלית תגיע לפריז בצורה המיטבית שלה".
"מצאתי את עצמי כמה פעמים בשנים האחרונות, בתחושה שאני הבלם האחרון לפני משבר מדיני ושאם לא אגייס נכון את המערכת ואת תומכי הלחימה שלי, הפסד במערכה ייצור אפקט דומינו"
תפקידה של ארד, שהיא מבצעת בהתנדבות מלאה, הפך מאז 7 באוקטובר למורכב הרבה יותר. "באותו הבוקר הייתי בכנס בטורקיה, ולאחר שהידיעות הקשות החלו להגיע יצאתי מאולם הדיונים ופשוט התיישבתי שם ובכיתי. ההלם היה מוחלט. הרגשתי צער עמוק וחרדה, ומפעם לפעם יצאו אליי אנשים מהאולם וחיבקו אותי. כשהבנתי את ממדי האסון המפלצתי והאכזרי הזה, עלו בי גם תחושות של כעס גדול וזעם, ולצערי המשפחה הקרובה שלנו איבדה חמישה אנשים במעגלים שונים. אני בנאדם שמתפקד הכי טוב תחת לחץ אז יום אחרי, כששבנו לישראל, העברנו את ישיבת ההנהלה של הוועד לזום, הזמנו את כל גורמי הספורט בישראל להצטרף והפכנו אותה לפגישת התייעצות. ההחלטה הייתה לרכז מיידית את כל הספורטאים האולימפיים במכון וינגייט ולהכין תוכנית מסודרת, שתעניק להם פתרון מיידי במהלך השנה האולימפית, גם במציאות שבה אלפי טילים נורים על ישראל. הבנו גם שצריך להעניק להם ולאנשי המקצוע סיוע מנטלי־נפשי".
כחלק מהתוכנית בנתה היחידה לספורט הישגי, בראשותו של גילי לוסטיג, רשימה של כל תחרויות הקריטריון האולימפיות בכל הענפים לחודשים קדימה. "ידענו שכל תחרות שנאבד לא תחזור", אומרת ארד, "ניסינו להפריד רגשית בין הסיטואציה הבלתי אפשרית שהיינו בה, לבין העובדה שאנחנו ראשי הספורט האולימפי בישראלי. השאיפה שמשלחת ישראלית תניף את הדגל בטקס הפתיחה בפריז הפכה למטרה לאומית, בנוסף לרצון להפגין מצוינות ככל האפשר בתחרויות עצמן. ההבנה והגישה הזו הובילו להתנהלות שאפשרה לנו לחזור ולהעמיד את כולם על הרגליים במהירות האפשרית. בפגישה עם הספורטאים, רבים מהם, כולל הבכירים ביותר, הביעו מצוקה וטענו שאין להם זכות ואין טעם לחזור להתאמן כשכולם נלחמים. הסברתי להם שכל אחד נלחם בזירה שלו והצלחה שלהם במשחקים האולימפיים וחזרה מיידית לתחרויות בינלאומיות תעניק גאווה לישראל ולעם היהודי וזו הזכות והחובה שלהם. בעקבות הדברים הקמנו מיד מערך התנדבותי, שבו ספורטאים אולימפיים יצאו לשטח לעודד, לשמח ולתת השראה למפונים, פצועי צה"ל וילדים, מערך שפועל עד היום ונותן גם לאזרחים וגם לספורטאים הרבה כוח".
עשרה ימים לאחר האסון רשמה ארד הישג נוסף, לאחר שהפכה לאישה הראשונה והשנייה מישראל אחרי אלכס גלעדי, זכרונו לברכה, שמונתה כחברה בוועד האולימפי הבינלאומי, בכינוס מיוחד של הוועד בבומביי, הודו. תומאס באך, מנכ"ל הוועד הבינלאומי, שנאם באירוע במשך 40 דקות, לא הזכיר בו את ישראל ולא גינה את מעשי חמאס, מה שהוביל לאכזבה גדולה בישראל, אבל ארד לא מתרגשת. "באך הוא ידיד ישראל, שהיה איתנו גם בכנס בטורקיה ועודד ותמך מהרגע הראשון, כאשר באחת ממסיבות העיתונאים הוא הודיע באופן רשמי שנשתתף במשחקים", קובעת ארד, "הוועד הבינלאומי הוא ארגון מאוד מנוסה בכל מה שנוגע בפעילות תחת קונפליקטים עולמיים, הוא פועל בדרך שהוא מאמין בה ובפועל קיבלנו ממנו ומארגונים רבים אחרים תמיכה גורפת מהרגע הראשון, שסייעה לנו להמשיך מיידית בפעילות הבינלאומית, עם כל הקשיים הביטחוניים והלוגיסטיים. האירוע בהודו התקיים עם מאות משתתפים וקיבלתי שם המון תמיכה וחיבוקים, כולל מנציגים במדינות ערב".
ככל שהתקדמה המלחמה בעזה החלו לעלות קולות מגורמים בינלאומיים שונים, שקראו למנוע מישראל להשתתף בתחרויות בינלאומיות ובמשחקים בקיץ. "הקולות האלה מגיעים בעיקר מגורמים קיצוניים קיקיוניים, שמעסיקים לשם כך עורכי דין ולא באמת קיבלו שום מענה. המציאות יצרה צורך להתמודד מול אירוע רב־ממדי, כי אם היו מצליחים להדיר את ישראל מתחרות בינלאומית זו או אחרת, הייתה לזה השפעה לא רק על הספורט. מצאתי את עצמי כמה פעמים בשנים האחרונות, בתחושה שאני הבלם האחרון לפני משבר מדיני ושאם לא אגייס נכון את המערכת ואת תומכי הלחימה שלי, הפסד במערכה ייצור אפקט דומינו משמעותי, מה שיצר תחושת אחריות כבדה והצריך מחשבה עמוקה ובניית אסטרטגיה נכונה".
"במשך שבועיים הונף בדוחא דגל ישראל, כשאנסטסיה גורבנקו זכתה במדליית כסף והושג קריטריון אולימפי בשחייה אומנותית ומים פתוחים, והסייף יובל פרייליך זכה בגרנד פרי, העפיל לפריז ובזכותו זכינו לשמוע את ההמנון מתנגן על אדמת קטאר"
לפעילות של ארד היו מספר הצלחות, כמו ביטול ההחלטה של איגוד ההוקי העולמי למנוע מישראל להשתתף באליפות העולם, והמשך פעילות ספורטיבית אינטנסיבית גם במדינות שנחשבות עוינות לישראל. "הדוגמאות הטובות ביותר הן הגרנד פרי בסיף ואליפות במקצועות המים בקטאר – מדינה שמזוהה עם חמאס ולא מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל. בשלב הראשון נדמה היה שאין סיכוי שזה יקרה, אבל בזכות תמיכה שקיבלנו וניהול נכון של הסיטואציה, במשך שבועיים הונף בדוחא דגל ישראל, כאשר אנסטסיה גורבנקו זכתה במדליית כסף והושג קריטריון אולימפי בשחייה אמנותית ולשחייה במים פתוחים, והסייף יובל פרייליך זכה בגרנד פרי, העפיל לפריז ובזכותו זכינו לשמוע את ההמנון מתנגן על אדמת קטאר. זה היה מאוד מרגש לראות איך קהילת הספורט העולמית שומרת על העקרונות שלה".
יעל ארד, 56, נולדה וגדלה בתל־אביב. שני הוריה עסקו בעיתונות ותקשורת והיא אם לשני ילדים. אביה אריה ז"ל היה עיתונאי בגלי צה"ל, בקול ישראל ובעיתון דבר ואמה רונית ייסדה את תחום הצרכנות בעיתונות הישראלית והשתתפה גם בתוכנית הטלוויזיה כלבוטק. לארד אחים עם קריירות מרשימות. אחותה ד"ר מיכל ארד היא חוקרת מוח, אחיה איל ארד הוא יועץ פוליטי מוכר, דרור ארד־אילון הוא שופט בית המשפט המחוזי בלוד ויובל ארד כיהן עד לאחרונה כראש מועצת כוכב יאיר. "גדלתי בבית ליברלי עם הורים מאוד מאפשרים, שתמיד עודדו אותנו ללכת על הקצה, הכילו את השיגעונות שלנו ולא מנעו מאיתנו דבר. שניהם השראה גדולה עבורי; אמא שבנתה קריירה נהדרת, בנוסף לניהול בית עם הרבה ילדים, ואבא שגם עשה חיל והיום אני יכולה לומר שהיה פמיניסט אמיתי, שגידל ועודד את אחותי ואותי, בדיוק כמו את האחים שלנו. הוא תמיד היה מצטט את בן־גוריון, שאמר שבטורקית חבר, זה גם חברה", נזכרת ארד בחיוך, "הייתי ילדת טום בוי והילדות שלי בתל־אביב של פעם הייתה מקסימה. גדלנו בבית צנוע בלי הרבה כסף, ובגיל 16 נתנו רשות לכל אחד מאיתנו לרכוש אופנוע בכסף שהרווחנו, כדי לעודד את העצמאות שלנו. אבא שלי תמך מאוד בעיסוק הספורטיבי שלי, אבל המליץ לכולנו ללכת וללמוד במגמה ריאלית. הוא האמין שחשוב שאפתח גם חשיבה אנליטית בתיכון וביקש שהציונים יהיו לפחות 70. אני חושבת שהחינוך הזה סימן לכולנו שאפשר לחלום בגדול, מה שהוביל כל אחד מאיתנו ללכת בדרך מאוד יפה של מצוינות והגשמה עצמית".
בגיל שמונה גילתה ארד את עולם הג'ודו, לאחר שהוריה חיפשו עבור יובל מקום שבו יוכל ללמוד קצת הגנה עצמית, מאחר שסבל מהתנכלויות של ילדים בבית הספר. ארד, שאהבה לעשות דברים עם אחיה הגדולים, הצטרפה אליו, מה שהפך בדיעבד לרגע מכונן לספורט הישראלי כולו. "התחלנו להתאמן בצריף קטן ברחוב הירקון, שבו פעלה אז אגודת מכבי תל־אביב, מועדון שעם השנים הפך לגדול ומצליח. ענף הג'ודו היה אז קטן למדי אבל כל מי שהוביל אותו היה מחויב מאוד לדבר. הבעיה הגדולה ביותר הייתה, שהידע בארץ היה מוגבל ולא מעודכן מספיק. לא היינו שם גדול, אז נבחרות לא הגיעו להתחרות אצלנו ונבחרות ישראל היו קטנות מאוד. היה גם מספר קטן מאוד של נשים שעסקו בג'ודו, וחלק גדול מהקריירה התאמנתי עם גברים, עובדה שלא הפריעה לי כי הייתי רגילה לאחים שלי בבית וזה היה טבעי עבורי. האמת שהפעם הראשונה שהיו לי חברות מחוץ לעולם הג'ודו הייתה רק בגיל 25".
על הזכייה ההיסטורית:"העובדה שהמדיה החברתית לא הייתה קיימת אז רק העצימה את הדברים, כי אנשים הביעו את האהדה שלהם בדרך אחרת שהצריכה מאמץ מצידם"
ארד החלה להתאמן תחת המאמן מוני אייזק, ובגיל תשע וחצי זכתה בסגנות אליפות ישראל במשקל עד 28 קילוגרם. שנה לאחר מכן, בגיל עשר וחצי, כבר הייתה אלופת ישראל עד גיל 14 עד 31 קילוגרם ובגיל 15 זכתה לראשונה באליפות ישראל לבוגרות, במשקל עד 51 קילוגרם. "בגיל 16 הגעתי למחנה אימון גדול באוסטריה שבו הבנתי שאני רוצה להפוך למקצוענית, וכדי שזה יקרה אהיה חייבת להתאמן כמה שיותר מחוץ לישראל. הנסיעות לחוץ לארץ היו אז מורכבות ויקרות יותר, בהתאחדות הספורט פחות האמינו בצורך לשלוח ספורטאים צעירים לתחרויות בחוץ לארץ ונתקלתי בקושי כלכלי להגשים את הרצונות שלי", היא נזכרת, "למרות זאת לא הסכמתי לוותר ועם האופי המשוגע שלי החלטתי שאני רוצה להפוך להיות הכי טובה בעולם ונסעתי באופן עצמאי לאירופה. לאמא שלי יש בן־דוד שהעמיד לרשותי את אחת הדירות שלו בפריז, במקביל נסעתי להתאמן ביפן ועם הזמן התקדמתי מקצועית".
פגישת ראש הממשלה יצחק רבין עם המדליסטית האולימפית יעל ארד, במשרדו בירושלים.
בגיל 17 השתתפה ארד באליפות עולם ראשונה בהולנד, שבה סיימה במקום השביעי המכובד אך לא הצליחה במשך תקופה לעשות צעד קדימה לעבר פודיום המנצחים. "במשך חמש שנים חוויתי המון אכזבות ופציעות לא פשוטות ולא הצלחתי לפרוץ קדימה. ב־1989 מיניתי את דני לאופולד למאמן שלי ובאותה שנה זכיתי במדליית ארד ראשונה, באליפות אירופה בהלסינקי, מה שסימן עבורי את הדרך החדשה שהתחלתי בה".
הפריצה של ארד לא נעצרה והיא הפכה לחלק מהצמרת העולמית. בשנת 1991 היא זכתה במדליית ארד נוספת באליפות אירופה, שהתקיימה אז בצ'כיה והגיעה לראשונה לפודיום באליפות העולם בברצלונה, לאחר שזכתה במדליית ארד, בתחרות שהתקיימה שנה ויום לפני המשחקים האולימפיים. "המדליה הזו הפכה אותי מיד לתקווה אולימפית, מה שהוביל ללחץ בלתי פוסק ברחוב ובתקשורת, ולמזלי העובדה שבאתי מבית עם הרבה ניסיון בתחום, עזרה לי מאוד והמשפחה עטפה אותי מכל כיוון. בשנה האולימפית זכיתי בטורניר פריז היוקרתי, שהיה הגשמת חלום עבורי, אבל ארבעה חודשים לפני המשחקים נפצעתי במיניסקוס ועברתי ניתוח, מה שהוסיף קושי מנטלי ופיזי גדול וזו הייתה בהחלט שנה משמעותית, מיוחדת וקשה".
"אחרי 7 באוקטובר, השאיפה שמשלחת ישראלית תניף את הדגל בטקס הפתיחה בפריז הפכה למטרה לאומית, בנוסף לרצון להפגין מצוינות ככל האפשר בתחרויות עצמן. ההבנה והגישה הזו אפשרו לנו לחזור ולהעמיד את כולם על הרגליים במהירות האפשרית"
עם כל המורכבות הצליחה ארד להתאושש ולהופיע לתחרות האולימפית. היא העפילה לשלב חצי הגמר, שם פגשה את אלופת העולם, הגרמנייה הבלתי מנוצחת פראוקה אייקוף, מולה עשתה את הבלתי ייאמן, ניצחה והבטיחה מדליה ישראלית ראשונה אחרי 40 שנות שממה במשחקים האולימפיים. "לאייקוף היה תרגיל מנצח שאף אחת לא הצליחה לעמוד מולו, ובזכות המאמן שלי, שהתעקש שנתמקד בה כי מעולם לא נפגשנו לפניי, במשך שנה שלמה בכל יום עבדתי על תרגיל הנגד מולה שהוא פיתח, שהוכיח את עצמו בזמן אמת".
בגמר, נוצחה ארד בידי הצרפתייה קתרין פלורי בקרב שהוכרע בהחלטת השופטים, ועל אף שעשתה היסטוריה והפכה למוכרת בכל בית בישראל, כאשר עלתה על דוכן המנצחים, נראתה עצובה ומאוכזבת על כך שלא זכתה בזהב. "התחושה הזאת השתנתה רק כשחזרתי לארץ והבנתי את גודל ההישג והמשמעות שלו", היא מספרת, "העובדה שהמדיה החברתית לא הייתה קיימת אז רק העצימה את הדברים, כי אנשים הביעו את האהדה שלהם בדרך אחרת שהצריכה מאמץ מצידם. זה התחיל מאלפי אנשים שחיכו לי בשדה התעופה, קיבלתי כמות אדירה של מכתבים, באו לבקר אותי באימונים, חיכו לי ליד הבית ובמשך שנים לא יכולתי ללכת לבד ברחוב. עד היום אני מקבלת אהדה ציבורית, שקשה לעכל שעברו כבר 32 שנה מאז המדליה וזה מאוד מרגש".
הקריירה המקצוענית של ארד הסתיימה ארבע שנים לאחר מכן, לאחר שסיימה חמישית במשחקי אטלנטה והחליטה לתלות את החליפה בגיל 29. בשלב הראשון עסקה באימון ובניהול מועדוני ג'ודו מצליחים, אך כשהחליטה להיכנס לעולם העסקים ויתרה על כל זה והתרחקה מהתחום ל־16 שנים ארוכות. "הבנתי שאני חייבת לצלול במאת האחוזים לדרך החדשה שלי, ומהר מאוד השתלבתי בעולם מרתק של זיכיונות לסדרות של ילדים ובני נוער, ניהלתי חברה בתחום, והעשור הראשון בתחום היה ממש בית ספר לעסקים מבחינתי", היא מספרת, "אחרי עשור הקמתי חברה משלי בתחום, והיום אני מנהלת את הפעילות העסקית של קבוצת פרמאונט, מייצגת הרבה חברות ומותגים מובילים ומייעצת ומרצה לגופים גדולים".
מה יהיה עבורך הצלחה במשחקי פריז?
"ההצלחה הראשונה היא ההגעה של המשלחת אחרי 7 באוקטובר. ההצלחה השנייה היא להניף בכל זירה אפשרית את דגל ישראל באירוע הכי גדול ומתוקשר בעולם. על הציפייה למדליות ומעמדי גמר נכריז באופן מסודר במסיבת עיתונאים בחודש מאי. בטוקיו זכינו בארבע מדליות ורשמנו 18 מעמדי גמר, וברור שהרצון הוא לגדול. הספורט האולימפי בישראל הרבה יותר מוכן ובשל כיום, עם עומק רחב יותר של ענפים והצלחות. רק ב־2023 זכינו ב־29 מדליות באליפויות עולם ואירופה וסך הכול ב־55 במחזור אולימפי בשלוש שנים וזו התפתחות אדירה. אני מקווה ומאמינה שהוועדה המארגנת תעשה הכול בנוגע לאבטחה ראויה ולביטחון אישי לכל אחד מהמשתתפים".
על מה את חולמת?
"שהחטופים יחזרו, שהמלחמה תסתיים, שנחזור להיות מאוחדים ושנשקיע את כל מרצנו בעשייה ובצמיחה. אני כל הזמן שואלת את עצמי איפה ארצה להיות בעוד כמה שנים וזה מוציא ממני דברים טובים. לא הכול מצליח ולא הכול מושלם, אבל זה מאפשר ללכת קדימה וכיף לי לחיות בצורה כזאת".
איך תבלי יום חופשי?
"בחיים עמוסים כמו שאני מנהלת חשוב להיות גם בתהליך של התאוששות וטעינת הסוללה תוך כדי, אז אני דואגת לעשות ספורט כמה פעמים בשבוע, בין השאר עם קבוצת ריצה של ספורטאי־עבר שנפגשת כבר שנים. אני אוהבת לבלות זמן עם המשפחה, לעשות יוגה, לצאת לטבע וללכת לים. בכל יום שישי אני מבשלת כמה שעות, ותוך כדי אני צופה בתוכניות שפספסתי כל השבוע".
לאורך השנים מבחינת תחושה ועוצמה, יש משהו שהשתווה לרגע שבו הבטחת את הזכייה במדליה אולימפית?
"ההסתכלות הבריאה מבחינתי היא לא להשוות בין שיאים בחיים. אני לא יכולה להשוות בין מדליה אולימפית ללידה של הילדים שלי או לפעם הראשונה שעמדתי על פודיום כאלופת ישראל בגיל עשר וחצי. הייתי מאושרת בתור ילדה כמו שהייתי בברצלונה. אני מאוד שמחה שהשתחררתי מהעבר שלי, הנחתי את המדליה בעליית הגג והיא שם, עם כל המשמעויות של זה. אני חיה את ההווה והעתיד, מציבה לעצמי מטרות חדשות כל הזמן ושמחה שיש בי חדוות עשייה והצלחה".
