"אתה מוכר לי", אומר מאושפז חבול אחד, לשכן החבוט לא פחות השוכב במיטה לידו. בתוך רגע, מתברר כי הראשון הוא מחבל שביצע פיגוע דריסה, ואילו השני הוא החייל הנדרס, שירה בו. וכך, בעוד הראשון עסוק בחישובים ומנסה למלא טפסים עבור קבלת המענק שהוא זכאי לו מהרשות הפלסטינית, השני מספר כי למחרת הוא עומד לעלות למשפט. הסיטואציה הזו אמנם לקוחה מסרטון של חבורת "צבר. כשהמציאות דוקרת" מלפני חמישה חודשים, אבל תוך זמן קצר היא כמעט השיקה למציאות. "כשהמחבל שדקר את הנערה שובה מלכה בעפולה אושפז איתה באותו חדר בטיפול נמרץ (בסוף יוני 2018, הכ"ח), הבנו שהמציאות רודפת אחרי הסרטונים שלנו", מעידה החבורה.
מזה שלוש שנים שבעז אלברט, אברהם שפירא ומתניה גבריאלי עוסקים במלאכה. הם משתדלים להוציא מדי שבועיים סרטון קצר ועוקצני של סאטירה נוקבת מימין. עוד אחד מהסרטונים הנצפים ביותר שלהם עוסק בהוראות פתיחה באש. הוא מביא סצנה שבה מרגיע מחבל ותיק את עמיתו המתלמד כי אין לו סיכוי של ממש לחטוף כדור, שכן הישראלים יורים רק באוויר, והוא הרי אינו ציפור.
העמימות שנוצרה במשך הזמן סביב זהותם של יוצרי הסרטונים לא הייתה מכוונת. ועם זאת, הם אומרים, ייתכן שהעובדה שהם לא ממש נחשפו עד עתה סייעה להסיר כמה מסכי חששות, ולבסס מצבת צפייה נאה של עשרות אלפי צופים לכל פרק שיוצא תחת ידיהם. אולי אם היו יודעים כי שלושתם מתגוררים בגבעת תקומה הסמוכה ליצהר, הסטיגמה הייתה מרתיעה מי מצופיהם.
בית משפחת אלברט ניצב מעל הכרם המשפחתי בגבעה. במורדות ההרים סביב לה, ניתן לראות את ההתפתחות הנוספת של הגבעות המיושבות הסובבות את יצהר, כמו גם את הכפרים הערביים הסמוכים. במערב, נשקפים מרחוק מגדלי גוש דן.
בבית הזה הם מתגוררים כבר 15 שנה. את תקומה עצמה ייסדו לפני שני עשורים. זה היה באוגוסט 98', בלילה שבו נרצחו בפיגוע ירי שלמה ליבמן והראל בן־נון, בעת שסיירו סביב ליצהר ברכב הביטחון היישובי.
סלון הבית, שעכשיו יש בו ניחוח של עוגה טרייה וקולות של ילדים המתעוררים מאוחר בבוקר של חופש, הגיע אל מהדורות החדשות לפני חמש שנים בנסיבות קצת פחות בורגניות. אלברט, פעיל ימין, סירב אז להיענות לדרישת צו הרחקה מנהלי בלתי מנומק, ולנדוד אל מחוץ לביתו, משפחתו, עסקי הבנייה שלו והגפנים שבבעלותו. כשהגיעו שוטרים לעצור אותו על הפרת הצו, אזק את עצמו במתקן שבנה, ורק לאחר שעות ארוכות הוצא משם, ונשלח למעצר ממושך.
אברהם שפירא שגדל בעמונה, נשוי לבתו של בעז אלברט, ומשמש צלם של צבר. גבריאלי מככב בסרטונים כשחקן. הסרטונים הללו הם שהביאו את שפירא ללימודי קולנוע ב"תורת החיים", מתוך רצון להתמקצע. שם נחשף אצלו כישרון הבימוי, שהניב תוך זמן קצר שלושה סרטי דוקו ששודרו בשעת פריים־טיים ב"כאן" ועסקו בפינוי מעמונה ובנוער הגבעות.
את צבר – הם הוגים את השם במלעיל גבעוני סחבקי – הקים אלברט. הוא אבי המיזם, אף שבשורשיות המאובקת שלו הוא מהווה את הניגוד המושלם לכל מה שמצופה מיוצר מדיה סאטירית. "הרבה שנים עסקתי במה שנקרא 'פעילות שטח'. מאבקי התיישבות, מאחזים, זה התפרש להרבה כיוונים. ותמיד היה ברור שהעשייה בשטח צריכה להיות מלווה בהסברה".
דוקר מבחוץ
אלברט בן 44, אב לשישה, יליד קיבוץ עלומים. "ההורים שלי היו מגוש אמונים, הייתי בסבסטיה כתינוק. ההורים היו יוצאים לגיחות להקמת יישובים בקדומים, בעפרה. ההתמקדות הייתה אז בעשייה, אבל עם השנים התברר יותר ויותר שהעשייה לא רלוונטית אם אתה לא מדבר עם הציבור במקביל. ההסברה הפכה להיות משמעותית לא פחות מהעשייה עצמה. במשך כמה שנים כתבתי מאמרים באתר 'הקול היהודי' (אתר המזוהה עם הימין הגבעוני, הכ"ח), ואני עדיין כותב שם קצת. הקול היהודי אמנם צומח, אבל עדיין מדובר במאמרים שמופנים לקהל מצומצם יחסית. אז החלטתי שאני רוצה ללכת לתחום שאני לא מבין בו כלום – סרטונים ומדיה. אני גם לא צופה בדברים כאלו. אבל הבנתי שזה מה שצריך. במקביל פרח העניין של הרשתות החברתיות, שבהן כל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה ואם זה מעניין, יצפו בו.
"לפני כשלוש שנים, הייתה תקופה שכמעט כל יום היה פיגוע דקירה, עד שאלאור אזריה עצר את זה. הסרטון הראשון שעשינו, היה מנקודת מבטו של המחבל, שקונן כמה המצב קשה היום. איך פעם היה כבוד לפיגועים, פעם היו מדברים על פיגועים. היום כל שעתיים יש פיגוע, אז אחרי שעה כבר לא מדברים עליך. זה היה רשמית הסרטון הראשון של צבר. וזה מה שאנחנו באים להגיד – שהמציאות הזויה. אבל אנחנו מראים את זה בצורה קצת מצחיקה, ואנשים מתחברים. העלינו את זה לפייסבוק, בלי שום הבנה".
היום אתה גולש בפייסבוק?
"אני יודע שיש צפיות, שיש עוקבים בטוויטר. אבל לא נכנס לפייסבוק, ומעולם לא פתחתי דף של פייסבוק…"
גבריאלי מתגייס לסיוע: "אתה מתכוון לומר שאין לך פרופיל". אלברט: "נכון".
"התגובה המרכזית לסרטונים, שחוזרת על עצמה בנוסחים שונים מאות פעמים, היא 'אני לא יודע אם זה יותר מצחיק או עצוב'. או 'הסרטון מצחיק אבל המציאות שהוא מציג מאוד לא מצחיקה', וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים. שהסרטונים יפתחו דיון, והדיונים יולידו תובנות", מסביר אלברט.
יש נושאים שלא תעסקו בהם? למשל גיוס בנות לצה"ל?
"דווקא על זה יכול להיות שכן נדבר. זה נושא גבולי. האמירה שלי בסוגיה הזו היא מורכבת", משתהה אלברט, "אני מעריך כל מי שרוצה לתרום ולעשות, השאלה היא האם היא תורמת במקום הנכון. השיח הציבורי נוגע בסוגיה אם זה בריא לה או לא, אני חושב גם על הבריאות הנפשית של החברה. איך יגדלו הילדים של הדור הבא, שאמא שלהם הייתה גולנצ'יקית והרגה מחבלים. אלו סוגיות מורכבות שאני מרגיש שקשה להגיד בהם היום משהו כי השיח הוא מאוד אלים. כל סוגיית הלהט"בים למשל. זו סוגיה שאפשר להגיד לגביה משהו? תגיד משהו מורכב, ואתה מסתבך. השאלה אם יש עניין לעסוק במשהו שלא יקשיבו לו".
אז אתה נמנע מנושאים בהם לא יקשיבו לך?
"קודם כול, יש מרחב גדול של נושאים אחרים שאנחנו מדברים עליהם, וגם בסוגיות האלו נרצה לגעת, אבל יכול להיות שבתזמון יותר טוב. למשל, בהתייחסות לאירוע תקשורתי ספציפי שיקרה".
כל הרעיונות לסרטונים הם שלך?
אלברט: "לא. בדרך כלל זה נכתב יחד. אבל לפעמים כן".
טוב, הנה פרחה לה עוד סטיגמה. האמת שלא חשבתי שאתה איש מצחיק.
"אני דוקר", הוא מחייך.
בגדי המלך החדשים
השלושה משקיעים ביצירה בערך יום מדי שבוע, אלברט קצת יותר, והכול בהתנדבות. התרומות הקצובות שמגיעות אליהם מממנות חלק מהחזר ההוצאות. "אין פה מודל עסקי", מחייך גבריאלי, יועץ ארגוני לפרנסתו. אבל הפלטפורמה שעליה הם מתבססים, הוא מסביר, זולה למדי, ומבוססת על הפקה מינימלית וכאמור על חשיפה ברשתות. היא לא מתקרבת לממדי ההשקעה שהקיפה את לאטמה ז"ל, שיצרה סאטירה ימנית מצולמת ומושחזת, אך הוכשלה בניסיון להיכנס לפריים טיים וקרסה כלכלית.
"אנחנו עושים את צבר כי זה כיף. ביום שבו לא יהיה לנו כיף, לא נעשה את זה", מבהיר גבריאלי. "אין לי ניסיון מקצועי במשחק. למדתי קצת ב'תורת החיים', ואני עושה הצגות פה ושם". הוא מתגורר בתקומה מזה שנה וחצי, ביצהר כבר שבע־שמונה שנים. "גדלתי בכוכב־יעקב ובבית־שמש, למדתי בישיבה קטנה בירושלים, והגעתי ליצהר לישיבה הגבוהה". גבריאלי התחיל עם סרטונים ימניים בודדים שכאלו, קצת לפני צבר, "עד שבעז התקשר אליי ואמר, בוא נעשה משהו טוב ביחד. הוא הביא גם את אברהם. את הסרטון הראשון צילמנו ממש פה. בעז כתב את הטקסט, הבאנו מצלמה".
איפה מצלמים היום?
שפירא: "חלק עדיין פה בחצר. זה לוקיישן טוב, בגבעה".
גבריאלי: "אנחנו מרגישים את התפוצה. הייתי השבוע באירוע של דתיים לאומיים ובאירוע של חסידים, וזיהו אותי יפה מאוד בשניהם. לפעמים אפילו מתקשים להפריד ביני ובין הדמויות בסרטים, וכועסים על דברים שעשיתי מול המצלמה", הוא מתאר וגולש רגע למבטא הפלסטיני שלו, שבו הוא עושה שימוש רב בסרטונים.
"יש לי קרוב משפחה שהוא בכיר בשב"ס. הוא מת על הסרטונים שלנו למרות שהוא לא מתנחל ולא מגיע לגזרה. הוא אמר לי שישבו בישיבת צוות, ופתאום מישהו מראה סרטון שלנו והם מעבירים אחד לשני, וצוחקים ואומרים, 'זה הזוי, אבל זה אנחנו'. הביקורת שם מופנית גם אליהם באיזשהו מובן, ועדיין הם יכולים לראות את זה, לצחוק ולהבין שזו ביקורת נכונה שצריכה להישמע, ואולי גם לחשוב מה עושים לגביה".
יש גם תגובות פחות נלהבות? אולי של אנשי ביטחון שמרגישים שאתם יורדים עליהם יותר מדי?
גבריאלי: "פחות, כי אני מרגיש שאנחנו מצליחים לא לרדת על החייל הפרטי, אלא על הנהלים ועל המערכת. יש תגובות שאומרות ש'זה לא הזמן', אבל אנשים אוהבים את הסרטונים גם אם הם לא מסכימים".
גבריאלי: "יש לי קרוב משפחה שהוא בכיר בשב"ס. הוא מת על הסרטונים שלנו למרות שהוא לא מתנחל ולא מגיע לגזרה. הוא אמר לי שישבו בישיבת צוות, ופתאום מישהו מראה סרטון שלנו והם מעבירים אחד לשני, וצוחקים ואומרים, 'זה הזוי, אבל זה אנחנו'"
אלברט: "פעם אחת עשינו משהו קצר על אבי גבאי, אבל מעבר לזה, לא כל כך מעניין אותנו לרדת לרמה אישית. אני מרגיש שזה נותן כוח להרבה אנשים לבטא דברים שיושבים אצלם. כמו סוגיית אלאור אזריה שהפכה לכולנו את הבטן. אחד הסרטונים הראשונים שלנו היה פארודיה על השיר בלדה לחובש, בעקבות אירועי אלאור אזריה. הרגשתי שלא שואלים שם את השאלה הבסיסית. יכול להיות שלצורך הדיון, אם הייתי המפקד שלו, הייתי מעניש אותו על עבירת משמעת. הוא לא התנהל משמעתית נכון. אבל רגע, בואו, זו סוגיה פלילית?! מחבל שהרגע ניסה לרצוח חיילים, מגיע לו כדור בראש. זה היה אמור להיות הנוהל.
"עכשיו הוצאנו את הקליפ 'קח מקל, קח תרמיל'. הוא מציג קבוצת מטיילים שהולכת לטייל בצפון, בדרום, ובכל מקום היא נתקלת בבעיה, אבל אסור להגיד מי יוצר את הבעיה. זו גזענות להגיד. אפילו אני כשאני כותב את הטקסט הזה, אני לא יכול באמת לכתוב מה שאני חושב. לא מוזכר בסרטון מי זה, וכולם מבינים במה מדובר. שמאלנים, ימנים, דתיים, חילונים. ממש כמו בגדי המלך החדשים. אולי אנחנו סוג של ילד שאומר, תראו מה קורה איתכם. זה קשור מאוד לטרור התקשורתי והמשפטי. שני כוחות חזקים במדינה שמחפים זה על זה".
אתה מרגיש שיש טרור?
"כן. היום אתה לא יכול להגיד את ה'אני מאמין' שלך בנושא להט"בים למשל, כי אם תגיד תשלם מחירים כל כך כבדים, שהבא אחריך יפחד מהם. והכול בשם חופש הביטוי. כמה פעמים ראינו שהתקשורת עוקפת את הימין או את הדת – ובית המשפט נותן לה גיבוי, וכשמדובר בצד ההפוך, מיד תהיה חקירה פלילית".
ויש לסרטונים כוח מעבר לשכנוע של המשוכנעים, או שזה חיזוק עצמי של המחנה שממילא חושב כך?
גבריאלי: "קודם כול, חיזוק עצמי של המחנה זה דבר חשוב מאוד, כי גם המשוכנעים צריכים חיזוק, בטח מול כל הסאטירה שיש בתוכניות אחרות ובתקשורת באופן כללי. מעבר לכך, צחוק פותח את הלבבות וגם את החשיבה. הנה, הימין לא רק כבד. הוא גם יכול להיות מצחיק".
אלברט: "ניתוח העוקבים אחרינו בפייסבוק מעלה שרובם חילונים מאזור גוש דן. זה ממש לא המעגל הפנימי שלנו. אני בא לדבר עם יהודים, לא לריב עם השלטון. אני מדבר עם מי שרוצה להקשיב. מי שחושב שאין מה לתקן ושהכול מצוין, שיהיה לו לבריאות. אפשר להישאר בנישה של פינוי מאחז ולהמשיך להתווכח אם לריב עם השוטר או לא. אני רוצה לכוון למשהו גדול יותר".
אלברט: "יכול להיות שאם הייתי המפקד של אלאור אזריה, הייתי מעניש אותו על עבירת משמעת. הוא לא התנהל משמעתית נכון. אבל רגע, בואו, זו סוגיה פלילית?! מחבל שהרגע ניסה לרצוח חיילים, מגיע לו כדור בראש. זה היה אמור להיות הנוהל"
התום ושברו
במשך השנים אלברט השתדל למעט את הדיבור עם כלי התקשורת. "אחרי הסכמי קמפ־דיוויד ההורים שלי עברו מעלומים לעצמונה שבסיני. גדלתי שם כילד. לפני הפינוי, היה שם צוות טלוויזיה שבמשך חודש גר איתנו ביישוב ותיעד את כל מה שהיה שם. כולם אירחו אותם ודיברו איתם בתמימות עצמונאית, ובסוף יצא סרט שהציג את כולם כמפלצות. גדלנו בבתים נטולי טלוויזיה, ואחרי ההלם הזה הבנו שאנחנו לא באמת מבינים מה קורה שם. אנשים חשבו שאם הם מדברים בתום, ככה זה יעבור".
גם במאבקים כאן בגבעה הרגשת שמסקרים אותך באופן לא הוגן?
"בוודאי. במאבק שלי כנגד הצו המנהלי לפני חמש שנים, התקשורת הייתה אמורה באופן טבעי להיות איתי. היא הרי בדרך כלל נשכנית מול שלטון רומס זכויות. יש אדם, אב לילדים, חקלאי, שאין נגדו שום טענות משפטיות, ויום אחד מוכרח לעזוב כי ככה החליטו. בלי סיבה. ביקשתי לדעת מה הטיעונים נגדי, ואין. פשוט עונש. לכאורה התקשורת הייתה אמורה להיות בצד שלי, אבל אני מיצהר ומתנחל, אז לא".
יש תחושה שלמרות שבחיים הפרטיים שלך אתה הולך עם האמת עד הסוף, בסרטונים אתה מעט מרוכך יותר.
"אני מנסה לדבר על מה שמעסיק את הרוחב. תופעת הגבעות והמאחזים היא חשובה בעיניי, אבל יש סוגיות מהותיות יותר: המצב הביטחוני, נושא ההדתה לכאורה. לא באתי כדי להתעסק במעגל העשייה שלי".
זה מבטא הלך רוח כללי בגבעות שאולי הולך למקום יותר מסביר, יותר רוצה להישמע?
שפירא: "יש משהו בזה".
גבריאלי: "היי, יש כאן אפילו אחד שעושה סרטים ל'כאן'".
אלברט: "יש גם לא מעט אנשי גבעות שפעילים ברשתות החברתיות".
יש מצב שתיכנסו לתקשורת ממוסדת? שסרטון שלכם ייכלל בתוכנית באחד הערוצים הגדולים?
שפירא: "עבר לנו בראש".
גבריאלי: "אנחנו מאוד מאמינים ברשתות החברתיות שלא מכניסות אותך למשבצת שאתה חייב למלא. כיום אנחנו משתדלים להפיק סרט כל שבועיים, אבל זה בטוב ובכיף שלנו. להיכנס למערכת זה אומר להיות כפוף לדברים שאתה צריך להגיד ולא רוצה, וכן הלאה. במסגרת שאנחנו נמצאים בה, אנחנו מנסים להתבסס כמה שיותר חזק. אבל היו כבר סרטונים שלנו שנכנסו לאתרים של תקשורת ממוסדת. זה בהחלט קורה". במקרים אחרים, כשהצל או גולש ימני רב תפוצה אחר משתף את הדקירות של צבר, גם אז החשיפה קופצת בהתאם. אבל אין להם שום כוונה לייצר סרטונים על פי הזמנה, למשל מגוף פוליטי זה או אחר.
שלושתם מעידים על עצמם שהם נאמנים לדרכו של הרב יצחק גינזבורג, נשיא ישיבת "עוד יוסף חי" שביצהר. לשפירא יש אפילו קשר משפחתי למקום: דודו הוא הרב יצחק שפירא, ראש הישיבה. "שלושתנו מחוברים לשם ויונקים משם", הם אומרים פה אחד. מתוך אותו מקום רעיוני, הם גם מטילים על עצמם כללים מסוימים, חלקם שנויים במחלוקת, דוגמת הכלל שנשים לא יופיעו בסרטונים שלהם.
הרב גינזבורג אישר את צבר?
אלברט: "זה לא עובד אצלו ככה, אבל אני יודע שהוא בהחלט אוהב את מה שאנחנו עושים".
