הם מגדירים את עצמם "מסעדת הרים". אני לא יודעת בדיוק מה זה אומר, זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי בז'אנר. אני רק יכולה להגיד לכם שזה היה טוב. "נאיה", המסעדה האסייתית החדשה שנפתחה על צלע הר היורד לכביש 1 במושב בית־נקופה, היא מסעדה שכמעט הכול בה מושלם.
למה כמעט? כי כשמלצרית לוקחת הזמנה ואז אומרת לנו "שתדעו שבמטבח שלנו מה שמוכן יוצא ושיהיה בתיאבון", החוויה מתקלקלת לי. המושג "מסעדה טובה" טומן בחובו הרבה יותר מסתם "אוכל טעים", וכשהיא אומרת לי דבר כזה, אני מדמיינת אוטוסטרדה של צלחות בדרך אל השולחן שלי, ויש בי רק מחשבה אחת: באתם לתקתק אותי.
חוץ מזה, הכול היה פרפקט. אם נתעלם מכך שהמנה העיקרית הגיעה לפני כל הפתיחים, כי ככל הנראה הייתה מוכנה קודם, ואם נתעלם מכך ששלוש מנות הגיעו יחד עוד לפני שהבנו מי נגד מי, אז אפשר לומר שנאיה היא מסעדה טובה מאוד. גם המבנה שלה מעיד על כך – חלונות גדולים שממלאים את המסעדה באור, גינה מושקעת, חניה מסודרת ורהיטים מודרניים יפהפיים מעץ ומתכת, שמשרים אווירה וניחוח מרגיע של ספינה.
התפריט נפתח במנות המשלבות דג נא. בחרנו סשימי טונה טאטקי, אבל לפניו הגיעה מנה שמצאנו בהמשך התפריט, אטריות קארי תאילנדי – אטריות חיטה רכות בקארי אדום וקרם קוקוס. היו גם חתיכות עוף, בטטה (בתפריט כתוב דלעת, אבל אני יכולה להישבע שזו הייתה בטטה), שעועית ירוקה קריספית, בזיליקום, בוטנים והמון כוסברה טרייה. כל ביס התעלה על קודמו. העוף היה הכי רך שאפשר לצפות, הרוטב היה בסמיכות הנכונה, המנה הגיעה רותחת וחרפרפה וענתה על כל הציפיות.
אחרי האטריות הגיעו סלט "יאם וון סאן" ובאן בקר. הסלט היה כל כך עדין בטעמיו, מרענן ורענן, והרוטב החמצמץ השתלב מעולה עם אטריות השעועית, הצ'ילי ושאר הירקות. סלט מלא ניחוח שעוטף את הפה בטעמים עדינים.
גם הבאן היה טוב מאוד – הבקר היה מלא טעם ורך במיוחד, מפורק לחלקים עדינים. המלפפון הכבוש היה עדין, ויחד עם מיונז ההויסין העניק תחושה של רוטב אלף האיים, אבל בקטע טוב. כל הרכיבים בבאן נמסו זה אל זה כמו בסנדוויץ' האידיאלי.
בתום המנות האלו, רציתי לעצור לרגע ולהביט מסביב, אבל אז הגיעו הגיוזות – כיסוני בצק דק ממולאים תערובת של עוף עם בצל ירוק. הגיוזות, ארבע במספר, עברו אידוי ולאחר מכן צריבה במחבת עד להשחמה ולפריכות מלאה. ביצוע מושלם למנה שעלולה להיות נפילה חזקה.
ואז הגיע סוף־סוף הסשימי טונה טאטאקי, וגילינו שהיה שווה לחכות. מנה יפהפייה, שהורכבה לאורך הצלחת בתֵמה של פרוסות: פרוסות טונה טריה צרובה היטב ונמסה בפה, פרוסות צנונית דקיקות, פרוסות צ'ילי חריף וכמובן כוסברה. על הכול זולפו טיפות של מיונז צ'ילי, ובין ביס לביס התפוצצו לי הטעמים בפה.
לקינוח הזמנו מוס שוקולד על תחתית פצפוצי אורז, מצופה בשכבה פציחה של שוקולד מריר. המוס הוגש לצד קראמבל קינמון, כדור מושלם של גלידה נוגט, רוטב טופי מתובל וטוויל. המוס היה כה רך וענוג, ואלמלא תעודת הכשרות שהתנוססה במסעדה, לא הייתי מזהה בחיים שזה קינוח פרווה. זה היה סיום מוצלח לארוחה מצוינת, אם מתעלמים מאי־הסדר בהוצאת המנות.
